שאלה
עוזרת בית גויה שמבשלת פסטה לא כשרה זה אוסר את הסירים?
תשובה
העולה לדינא עובדת נכריה שבישלה מאכל לא כשר במחבת, המחבת צריכה הכשר בהגעלה כדין, ויזהרו ביותר מבישול הגויה, וה' יצילנו משגיאות אמן.
(וראה בפנים התשובה סדר ההגעלה)
מקורות
הנה יש להדגיש שכלפי דין הבישול של הגויה יש כאן שתי שאלות עיקריות. א, עצם הבישול של הגוי שאוסר את המאכל ואת הכלי. ב. בישול מאכל אסור בשמן שנבלע בתוך הכלי.
תחילה יש להאיר שלפי מומחי כשרות, יש חשש גדול בפסטות לא כשרות, שמערבים בהם בתהליך הייצור צבעי מאכל טבעיים, שהם צבעי מאכל שהופקו מדברים טבעיים מהחי ומהצומח, סוג צבעים אלו מחויבים בכשרות טובה, של משגיח כשרות ירא שמים, כי דברים מהחי יכולים להיות שהופקו משקצים ורמשים או נבלות וטרפות, ולכן יש חשש אמיתי להטרפת המחבת ע"י הגויה בנידו"ד, ובפרט במה שקרוי 'פסטה שחורה'.
בישול גוי בבית הגוי
טעם איסור בישול גוי שהובא במשנה ע"ז פרק אין מעמידין (לה:) מנו את דין שלקות של גוים בכלל דברים האסורים באכילה ופירש רש"י שלקות כל דבר שבשלו גוי ואפילו בכלי טהור וכולהו משום חתנות וכך כתב הרמב"ם בפי"ז (מהמ"א ה"ט) ובגמרא פירש רש"י (לח. ד"ה מדרבנן) טעמא אחרינא שלא יהא ישראל רגיל אצל גוי במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא. וכן הובא בב"י ריש סימן קיג. ועצם בישול הגוי הוא דווקא בדבר שאינו נאכל חי וגם עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת כמובא בגמ' (ע"ז, לח) וכן פסקו הראשונים כמובא בבית יוסף (ריש סי' קיג) בשם התוס' והרא"ש והר"ן בשם ר"ת. וכן הובא בשו"ע (יו"ד סי' קיג, ס"א).
בישול גוי בבית ישראל
ושם הביא הב"י שנחלקו הראשונים בבישול גוי בבית ישראל, דדעת רבינו אברהם וכן התוס' (שם, ד"ה אלא מדרבנן) והמרדכי (סי' תתל) שכתב כן בשם רבינו אברהם להתיר וכתב שרבינו תם כתב לאסור דלא שנא בבית הגוי לא שנא בבית ישראל דלא פלוג רבנן, והביא הב"י דכן דעת רוב הפוסקים שסתמו דבריהם בזה, ובבדק הבית כתב, שזה לאפוקי מרבינו ירוחם (ני"ז ח"ז קס ע"ד) שכתב שרוב הפוסקים הסכימו להתיר, עכ"ד. וכן פסק לאסור בשו"ע (סי' קיג, ס"א) אף בבית ישראל משום בישולי גויים.
מומר
ובטעם הדבר כתב הט"ז (שם סק"א) שדבר שאינו נאכל חי אסור משום שעיקר הגזירה משום חתנות ודבר שאינו חשוב כל כך אין אדם מזמין את חבירו עליו, עכ"ד. וכ"כ בכה"ח (שם) בשם האחרונים וכתב שלפי הטעם השני המובא בבית יוסף שהחשש הוא שמא יאכילנו דברים טמאים גם בבישול של מומר יש לאסור דהוי ככופר לכל התורה כולה, וחיישינן משום זה שמא יאכילנו דברים אסורים, וכן הדין במומר לכל התורה או לחלל שבת בפהרסיא חוץ משתים אלו דינו כעכו"ם דלעיל, אך כתב שכיון שתלוי בפלוגתא אין לאסור בישול מומר בדיעבד, עכ"ד.
כלים שבישל בהם עכו"ם (דברים המותרים)
בטור ובבית יוסף (יו"ד סי' קיג) הביאו את דברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (צה ע"ג) ז"ל, שכלים שבישל בהם הגוי דבר שיש בו משום בישולי גויים, יש להכשירן, והטעם לזה שכל דבר שאסרוהו חכמים אסרו פליטתו כמוהו, וראיה לכך משמנו של גיד דאינו אלא ממנהג קדושים (כדאיתא בחולין צא.) אוסר תערובתו בין בתערובת בין בצירו ורוטבו וכן מצינו באיסורים דרבנן ככחל וגבינה של גוים והטעם בזה (פסחים ל:) הוא מדברי הגמ' דכל שאסרוהו חכמים כעין דאורייתא אסרו.
ומכאן מסיק הרשב"א לענין שפחות שלנו 'שרגילות לבשל לעצמן בקדרה שלנו שיניח ישראל ע"ג האש או שיהפך קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי דאי לא הקדרה שנתבשל בה והקערה שנאכל בה אסורה דכל שהמאכל אסור הכלים שבלעו ממנו אסורים אם של חרס ישבור ואם של כלי שטף יגעיל כדרך כלים שבלעו מן האיסורין'. והביא שכ"כ בסה"ת (סי' כז ד"ה והא דאמרן) בענין פנאדיש של דגים שאפה גוי כיון שהדגים אסורים משום בשולי גוים כמו כן העיסה שמבחוץ אסורה ואף שאת הפת התירו וגם השמנונית של הדגים הבלועה בה אינה בעין מכל מקום כיון שקודם שנבלע בעיסה הוא אסור נמצאת העיסה בלועה מאיסור דרבנן, ושכ"כ הר"ן כל זה בפרק אין מעמידין (שם) וכ"כ בתשובה (תשובות הר"ן סימן ה אות יא) שאף שדעת הרא"ה (בדה"ב ב"ג ש"ז צד.) בענין גוי שבא לבשל לחולה בשבת מותר לבריא במוצאי שבת שאין בזה משום בישולי גוים ומשום חתנות שיש היכר בזה ועוד כתב הרא"ה להתיר את הכלי אם הגוי שבישל לעצמו בין בחול בין בשבת דברים המותרים אף על פי שהתבשיל אסור משום בישולי גוים אבל הכלי מותרת להשתמש בהם אחר הדחה דלגבי געולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהא משום גיעולי גוים דבהא ליכא ודאי משום חתנות, מכל מקום הרשב"א הסיק לאסור אף את הכלי כדעת הראשונים הנזכרים ובעל התרומה מכללם, עכ"ד.
למרות הרא"ה המתיר גם בטור כתב בשם הרא"ש להתיר בזה, אך הבית יוסף בבדק הבית כתב בשם רבינו (ני"ז ח"ז קס ע"ד) שכן מובא בתשובת הרא"ש, אך הבדק הבית ציין שלא מצאה בתשובות הרא"ש שבידו, ואף שרי"ו כתב שרוב הפוסקים הסכימו לדעת הרא"ש, כתב הבד"ה שאין לומר כן אלא איפכא שרוב הפוסקים הסכימו לדעת הרשב"א לאסור כלי שנתבשל בו בישולי גוים ואף שיש להקל בדין כלי חרס בבישול גוי מבשאר איסורין דאילו כלי חרס שנשתמש באחד מן האיסורין רותח אין לו תקנה אלא שבירה או חזרת כבשונות אבל כלי חרס האסור משום בישולי גוים יש לו תקנה להגעילו שלש פעמים ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא וכ"כ הטור בסימן קכ"א, עכ"ד.
לסיכום הדברים עולה, שלדעת הב"י בשם הרשב"א ורוב הפוסקים בישול גוי דברים המותרים, עצם הבישול אוסר את הכלי וצריך הגעלה בכלי מתכת, ואף בכלי חרס, לעומת שאר איסורים שאין לכלי חרס תקנה אלא בשבירה. לעומת זאת דעת הטור בשם הרא"ש וכן דעת רבינו ירוחם בשם רוב הפוסקים (לשיטתו) שיש להתיר בישול גוי בדברים המותרים בהדחה בלבד, שלא גזרו לגבי הכלים משום בישול גוי אלא לגבי המאכל עצמו.
ובשו"ע (סי' קי"ג סעיף ד') הובאו שתי הדיעות, וברמ"א כתב שבדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים, ובש"ך סק"ז הביא את תשובת הרמב"ן וכתב שהשו"ע מיירי על שפחות הקנויות אבל לא בשפחות שלנו שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהן בשבת, ונסתפק בכוונת הרמ"א אם קאי ג"כ אשפחות כדעת השו"ע, או דיש לסמוך על המתירין בישול עכו"ם בבית ישראל והוא דעת ר' אברהם, או דעיקר דמילתא סמיך אטעמא דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט, או כמ"ש באו"ה של מהרש"ל דמשום שעושים בע"כ אין בזה קירוב הדעת, אלא דבב"י וד"מ לא נזכר טעם זה, עכ"ד.
ובכה"ח (שם סקל"ה) כתב שלכתחילה דעת השו"ע שאין לסמוך רק בשפחות הקנויות לנו לענין בישולי עכו"ם ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם כסברת הרמב"ן, עכ"ד.
דין הכלים
הלכה למעשה כתב השו"ע (יו"ד, סי' קיג סט"ז) ז"ל, כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים צריכים הכשר ויש אומרים שאינם צריכים ואף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא, עכ"ל.
וכתב הרמ"א ז"ל, עובד כוכבים שבשל לחולה בשבת מותר למוצאי שבת אפילו לבריא ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים דכל כה"ג היכרא איכא, עכ"ל. ואלו דברי הרא"ה המובא בב"י בשם הר"ן.
ובכה"ח (ס"ק פט) כתב, שלפימש"כ לעיל (סקע"א) שהיכא דהביא השו"ע 'סתם ויש מתירין' הלכה כסתם וכיון שסתם השו"ע כאן כדעת הרשב"א שצריכים הכשר כן יש להורות, וכ"כ בתורת חטאת כלל עה דין טז, ובפרי תואר אות יט, ובחכמ"א כלו סו אות יא, ובערוך השולחן אות נ', עכ"ד.
אם אינה בת יומא (בבישול דבר היתר)
ובהמשך (ס"ק צ) מבואר מדברי הכה"ח שדברי השו"ע בשם הרשב"א מיירי בכלי בן יומו, וכתב שי"ל דאף אם אינו בן יומו צריך הכשר לכלי, ולא אומרים בזה כיון שאיסור בישולי גויים דרבנן, וגם גזירת בן יומו אטו שאינו בן יומו הוי דרבנן (כמבואר בע"ז עה, ע"ב), אם כן נתיר בזה לכאורה (אולי כוונתו מטעם גזירה לגזירה), אלא כתב שאין לומר כן שהרי כתב הש"ך בשפ"ד סי' צג אות ג, שאפי' איסור דרבנן שנבלע בכלי לא מהני דין נותן טעם לפגם להתירו, אך הסיק הכה"ח כיון שדין זה הוי חומרא יש להתיר בכלי שאינו בן יומו לבישול הגוי, במקום שיש חשש שמא יתפקע ע"י הגעלה, שכיון שיש בזה הפ"מ יש להתיר להשתמש בו ללא הגעלה אחר מע"ל, ושכ"כ הבא"ח פ' חוקת אות כד, עכ"ד.
ובדין בישול בקדירה בדבר איסור ממש עיין לקמיה שהרחבנו ביריעה זו.
דין המאכל – אם יש רוב בתבשיל (בבישול גוי בדבר היתר)
עוד כתב בכה"ח (שם, סקצ"א) שאם בישל בכלים שבושל בהם ע"י גוי דבר מאכל יש להתיר בדיעבד אם יש רוב בתבשיל, ושכ"כ הש"ך (סקכ"א) ובחכמ"א שם, עכ"ד.
בישול דבר איסור בכלי
בדין בישול דבר איסור בכלי שנשאלה השאלה בנידו"ד במאכל שאינו כשר שבושל בכלי, ישנה התייחסות נרחבת בפוסקים לענין זה בדיני איסור והיתר, הן בהלכות בשר בחלב, והן בהלכות תערובות, וגם בהלכות הכשרת כלים, וניגע בזה בכל דין לפרטו.
בישל איסור בקדירה בת יומא
ראשית, בטור בהלכות בשר בחלב (סי' צד) כתב שאם תחב כף חולבת בקדירה של בשר ויש שישים לבטל את הכף הקדירה והתבשיל מותרים אבל הכף אסורה בין עם בשר ובין עם חלב כיון שהיא בלועה מבשר וחלב ואף בדיעבד אוסרת אם חזרו תחבוה בין בבשר ובין בחלב כל זמן שהיא בת יומא ואם אין לו שישים הכל אסור בהנאה ואפי' הקדירה אך מותר ליתן לתוכה פירות או צונן כיון שאינו נהנה מגוף האיסור, עכ"ד. ובבית יוסף הביא מקורו מדברי הסמ"ק (בהגהות סי' ריג בדיני ביטול אות ה) שהקשה מדוע לא נחשיב את מי תבשיל הבשר שישנם בקדירה להגעלה כלפי הכלי מבליעה הראשונה של החלב, ויהיה לו דין של קדירה עצמה אם בשר בשר ואם חלב חלב, וכתב ליישב, א, שחיישינן שמא יטעה לומר שנחשב הגעלה גם באופן שנתחבה מקצת הכף לקדירה, ב, דהגעלה אינה מועלת כ"א דוקא ברותחין כ"כ שמעלין רתיחה ולעניין הצרכת ס' אפילו שאינה מעלת רתיחה רק שתהא רותחת שהיד סולדת בה ג, דמספק רתיחה מצרכינן ס' והגעלה אינה מועלת כי אם ודאי רותחת ד, דאנו מצריכים ס' מכל הכף אפילו בספק תחיבת כולה והגעלה אינה מועלת כ"א ודאי תחבה כולה, עכ"ד. ועיי"ש שדן הב"י שאולי הסמ"ק חלוק עם דעת הרשב"א הרשב"א המובאים בטור סי' צג דס"ל שאם יש ס' אע"פ שהוא בן יומו הרי נחלש ונקלש טעם החלב ומותר להשתמש בה אח"כ בשר, אך כתב דאפשר לפי מש"כ שם לדעת רבינו ירוחם דאין היתר הרשב"א אלא באופן שבישל בה ירקות דווקא ולא בבישל בה חלב יתכן דהרשב"א מודה נמי בדין זה.
ובשו"ע (שם ס"ג) כתב וז"ל, אם יש ששים לבטל הכף הקדירה והתבשיל מותרים אבל הכף אסורה בין עם בשר בין עם חלב לפי שהיא בלועה מבשר בחלב ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזרו ותחבוה בין בבשר ובין בחלב כל זמן שהיא בת יומא ואם אין ששים הכל אסור בהנאה אפילו הקדרה אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן כיון שאינו נהנה מגוף האיסור, עכ"ל. ובש"ך (סק"ח) ובכה"ח (סקכ"ח) כתבו, שאם היה בקדירה רק מים תלוי בזה בדעת השו"ע לקמן (סי' צה, ס"ג) אפי' לא היה בקדירה רק מים או שאר דברים אם היתה בת יומא ונבלע ע"י גוף הבשר הכף מותר, ושם מיירי השו"ע בקערות שהודחו בקדירה חולבת מותר שהוי נ"ט בר נ"ט. (שהשו"ע אזיל כדעת הר"ן והרמב"ן המובאים בב"י שם, דס"ל דאיכא ג' נותני טעם הבשר בקערה והקערה במים והמים בחלב, והרמ"א אזיל כדעת סה"ת סמ"ג סמ"ק וש"ד וכ"כ בד"מ אות ג, בשם מרדכי מהרא"י וארוך, דאיכא ב' נותני טעם שהמים שנאסרו מבליעת בשר וחלב מיד חוזרין ואוסרין את הקערות, ועי' בב"י דביאר בדעת הסמ"ק וכן ביאר הד"מ בדעת הארוך דאף ב' נ"ט הוי לאיסורא רק לכתחילה ולא בדיעבד) והביא הכה"ח שהכי קיימא לן וכ"ז בתנאי שלא היה האיסור בכף בעין, לעומת זאת דעת הרמ"א שם, שהכף אסור, עכ"ד. עוד כתב הש"ך (סק"ט) שמש"כ השו"ע שהכף אסור עם בשר או עם חלב ה"ה עם שאר דברים דנעשה חנ"נ. ובשפ"ד הוסיף שמש"כ השו"ע 'בין עם בשר בין עם חלב' הוא לאו דווקא דשאר דברים נמי אסור. וכתב הכה"ח (סקכ"ט) שהחילוק בזה שאם הוא בן יומו צריך שישים נגד הכף ואם אינו בן יומו בדיעבד מותר כמו שיובא לקמיה.
אם אינה בת יומא
ובהמשך (שם ס"ד) כתב השו"ע ז"ל, אם אין הכף בן יומו הקדרה והתבשיל מותרים והכף אסור לכתחלה בין עם בשר בין עם חלב ומכל מקום בדיעבד אינה אוסרת כיון שלא היתה בת יומא, עכ"ל.
ובב"י ביאר החילוק שהכף בלע את האיסור בשעת שבחו ולכן אף אחר מע"ל שנפגם עדיין אסור כדין כלי שאינו בן יומו משא"כ בקדירה שבלעה טעם החלב אחר שנפגם מותרת.
ובש"ך (שם סקי"ג) ביאר דהכף אסור באינה ב"י לכתחילה בין עם בשר בין עם חלב אבל עם שאר דברים מותר. אך בכה"ח (שם ס"ק מג) ציין לדבריו לעיל בסי' צג סקט"ז, שם כתב שבין לאשכנזים היוצאים ביד רמ"א יש להתיר בשאר דברים אף מדינא ובין לספרדים, וגם לאשכנזים שמצד מנהג אסרו יש להתיר דווקא בדרך עראי ולא בקבע, שעיקר החשש שמא יבוא לידי תקלה שיבוא לבשל בה בשר או חלב בלא הגעלה, עכ"ד שם. אולם כ"ז באינה בת יומא שאוסרת רק לכתחילה ולא בדיעבד, כ"כ הפוסקים עיין ב"י שם וש"ך (סקי"ד) וט"ז (סק"ה) וכה"ח (סקמ"ד) בשם הרבה אחרונים.
וכן כתב השו"ע (יו"ד, סי' קכב ס"ב) ז"ל, קדירה שאינה בת יומא, דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשל בה האיסור, הויא נותן טעם לפגם ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה, לכתחלה, גזירה אטו בת יומא בין שבלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר, ובין שבלועה מחלב ובא לבשל בה בשר, או איפכא, עכ"ל.
וכן מצאנו בשאר איסורים בדיני תערובות כתב השו"ע (יו"ד סי' צח, ס"ה) ז"ל, אם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב ואחר כך ניער בה קדרה של בשר אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה ולא אמרינן לגבי כלי חתיכה נעשית נבילה אפילו אם ניערו בו איסור אבל כף ישנה ובת יומא משערין בכולה דכל מה שבלע נעשה איסור ולא ידעינן כמה בלע ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה, עכ"ל. וכתב הרמ"א בהגה ז"ל, והסברא ראשונה עיקר כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדירה ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש רק בין כלי חרס לשאר כלים ואומרים דבכלי חרס דאי אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבילה אבל לא בשאר כלים וטוב לחוש לחומרא ועיין לעיל סימן צ"ב, עכ"ל.
ובכה"ח (שם סקס"ה) כתב, שהלכה כדעה הראשונה שהביא השו"ע בסתם דהכי קיי"ל בכ"מ שמביא השו"ע דעת י"א, כפי שהביא החיד"א במחזיק ברכה לעיל סי' ט אות ב' שבמקום שסותם השו"ע לאסור ואח"כ כותב בשם יש מי שאומר נכון להחמיר אף במקום הפסד מרובה, וכיון שכאן הסכים גם הרמ"א לדעה א' בשו"ע כך יש להורות אף במקום הפ"מ, שיש לשער בכף ישנה ס' כנגד כולה שכל האיסור מתפשט, ובחדשה צריך שישים לבטל רק את הכזית שבלעה, עכ"ד.
הכשרת כלי שבלע איסור
נראה מהאמור, שבעצם הבישול של הגוי אף בדברים המותרים יש לאסור מעצם דין בישול שאסרו חכמים באופן זה שאוסר אף את הכלי וצריך הכשרה כל כלי כדינו שמתכת דינו בהגעלה, וחרס ג"כ יש להכשירו בהגעלה וכ"ש בדברים האסורים בעצם צריכים הכשרה וכל דיני הכשרת כלים הרי הם מבוארים בשו"ע (או"ח סי' תנא ס"ג) שכלי מתכת דינם בהגעלה בכלי ראשון וז"ל שם, סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרין. וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש, אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח. וקודם ההגעלה צריך לשופם יפה במשחזת או ברחיים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרם. הילכך אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה, אין מועיל לו הגעלה, עכ"ל. סדר הכשרת הכלי בהגעלה הורה מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (קול צופייך, ניסן תשס"ו) בזה"ל, א. יש לדאוג שהמים יהיו רותחים כל הזמן, והסימן לכך הוא שיעלו המים בועות של רתיחה ב. יש להניח את הכלי כמה שניות במים, כדי שיקלוט היטב את חום הרתיחה, ואין להסתפק בהכנסה של הכלי לשניה קלה, וגם לא לזמן ארוך ג. הכלים הקרים שמכניס להגעלה מקררים את הטמפרטורה הגבוהה של המים, ולכן יקפיד להביא את המים לידי רתיחה ורק אז יכניס את הכלים האחרים. ד. יש להקפיד שהמים יגיעו לכל מקום בכלי, וכיון שלמקום אחיזת הכלי על ידי הצבת לא מגיעים המים, יש להחזיק את הכלי אחרי ההגעלה הראשונה במקום אחר, ולהכניסו שוב למים כך שגם מקום הצבת יגיע לידי רתיחה והגעלה (שו"ע תנב, ד).
העולה לדינא עובדת נכריה שבישלה מאכל לא כשר במחבת, המחבת צריכה הכשר בהגעלה כדין, ויזהרו ביותר מבישול הגויה, וה' יצילנו משגיאות אמן.
סדר ההגעלה:
א. יש לדאוג שהמים יהיו רותחים כל הזמן, והסימן לכך הוא שיעלו המים בועות של רתיחה ב. יש להניח את הכלי כמה שניות במים, כדי שיקלוט היטב את חום הרתיחה, ואין להסתפק בהכנסה של הכלי לשניה קלה, וגם לא לזמן ארוך ג. הכלים הקרים שמכניס להגעלה מקררים את הטמפרטורה הגבוהה של המים, ולכן יקפיד להביא את המים לידי רתיחה ורק אז יכניס את הכלים האחרים. ד. יש להקפיד שהמים יגיעו לכל מקום בכלי, וכיון שלמקום אחיזת הכלי על ידי הצבת לא מגיעים המים, יש להחזיק את הכלי אחרי ההגעלה הראשונה במקום אחר, ולהכניסו שוב למים כך שגם מקום הצבת יגיע לידי רתיחה והגעלה.