שאלה
לימונים שנלקטו מחצר של בית, מה דינם לגבי שביעית ולגבי תרו"מ?
תשובה
פירות הדר, ובפרט פרי הלימון , הנקטפים בשביעית (אף שחנטו בששית) – יש להחמיר לכתחילה לנהוג בהם דיני שביעית כמו שהחמירו באתרוג.
(לדינים נוספים עיין בגוף התשובה)
מקורות
הנה דין זה דן בו מרן הרב במאמר מרדכי – שביעית מאמרים סימן יז לגבי אתרוג ומשם הבארה ללימון אם דינו כאתרוג לדעות שהולכים בו אחר לקיטה, או כשאר פירות והולכים בו לאחר חנטה, ודלהלן: "נחלקו תנאים ואמוראים, אם אזלינן באתרוג גבי שביעית בתר חנטה או בתר לקיטה.
הגמרא (ר"ה דף י"ד ע"ב) אומרת: "אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד. שווה לאילן בג' דרכים – לערלה ולרבעי ולשביעית. ולירק בדרך אחד, שבשעת לקיטתו – עישורו". ופירש רש"י (שם): "שוה לאילן – לילך אחר חנטה, לענין ערלה ורבעי ושביעית". מבואר בדברי המשנה דאזלינן בתר חנטה לגבי שביעית.
ובגמרא (שם ט"ו ע"א): "תנאי היא, דתניא: אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים: אתרוג – אחר לקיטתו למעשר, ורבותינו נמנו באושא ואמרו: אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. שביעית, מאן דכר שמיה? חסורי מיחסרא, והכי קתני: אתרוג – אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית, ורבותינו נמנו באושא: אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית". כלומר, לדעת חמשה זקנים אזלינן בתר חנטה לגבי שביעית, ולפי רבותינו שבאושא אזלינן בתר לקיטה לגבי אתרוג בשביעית.
ועוד שם (ע"ב): "איתמר – רבי יוחנן וריש לקיש אמרי תרוויהו: אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית – לעולם ששית. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו כזית ונעשית ככר – חייבין עליה משום טבל". וכתב רש"י, שם: "אפילו כזית – אפילו לא גדלה בששית אלא מעט ורובה גדלה בשביעית עד שנעשית כיכר, חייבת משום טבל דבתר חנטה אזלינן", עכ"ל.
לענין הלכה נחלקו הראשונים, אי אזלינן באתרוג גבי שביעית בתר חנטה או בתר לקיטה.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הלכות מעשר שני פ"א הל' ה') פסק דאזלינן בתר לקיטה, וז"ל: "וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכים אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית". ובהלכה ו' פסק: "ואף על פי שהולכים אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפי' היתה כזית ונעשית ככיכר – חייבת במעשרות". ובהל' שמיטה (פ"ד הי"ב) כתב, וז"ל: "הירק – בשעת לקיטתו. והאתרוג, אפי' היה כפול קודם ר"ה ונעשה ככיכר בשביעית – הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר".
והקשה הראב"ד על דברי הרמב"ם שבהלכה ו' כתב שאתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפי' היתה כזית ונעשית ככיכר – חייבת במעשרות, משמע שסובר כר"י ור"ל שהם אמרו מימרא זו, ומדבריהם משמע דאזלינן בתר חנטה, וכמו שביאר רש"י (הובא לעיל), וא"כ איך פסק בהלכה ה' כדברי רבותינו שבאושא שהולכים באתרוג אחר לקיטה.
וביאר הרדב"ז שם את דעת הרמב"ם, דס"ל לרמב"ם שר"י ור"ל באו לפרש את דברי רבותינו שבאושא, ואמרו שמה שנמנו באושא שבאתרוג הולכים אחר לקיטה היינו דוקא לחומרא לנהוג באתרוג כל חומרי שביעית, אבל לא להקל, ולכן בששית שנכנסת לשביעית נוהג בו כל דיני ששית לחומרא והוי טבל. וטעם הדבר שמחמירים באתרוג כתב הרדב"ז: "וטעמא רבה איכא, דאית ביה תרתי – דהוא אילן, וגדל על כל מים כירק".
ומ"מ דעת הראב"ד מבואר שחולק על הרמב"ם וס"ל דלגבי אתרוג הולכים אחר חנטה לגבי שביעית, ואחר לקיטה לגבי מעשרות.
וכן סובר רבנו חננאל (ר"ה ט"ו ע"ב) דאזלינן בתר חנטה, שכתב: "וקי"ל כרב המנונא". ורב המנונא ס"ל שבת ששית שנכנסה לשביעית – לעולם ששית, ובת שביעית שנכנסת לשמינית – לעולם שביעית.
ועתה נדון אימתי ר"ה לענין שביעית, כלומר מהו הזמן שנחשב לראש השנה שבו אם הפירות חנטו קודם תאריך זה נחשב לשנה קודמת, ולאחריה נחשב לשנה הבאה.
מחלוקת ראשונים לענין ר"ה לאילנות לענין שביעית
המשנה במסכת ראש השנה (ב' ע"א) אומרת: "ארבע ראשי שנים הם… באחד בתשרי ראש השנה לשנים, ולשמיטין, וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי ב"ש, ב"ה אומרים: בחמשה עשר בו".
ונחלקו הראשונים מתי הוא ר"ה לגבי שביעית, שרש"י (ד"ה לאילן) ביאר שראש השנה לאילנות היינו לגבי מעשר, וז"ל: "לענין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט, שבאילן הולך אחר חנטה".
ויש שרצו לדייק מדברי רש"י, מהא דהזכיר רק ראש השנה לגבי מעשר, שט"ו בשבט הוי ראש השנה לאילנות דוקא לגבי מעשרות אבל לא לגבי שביעית.
מחלוקת האחרונים בדעת הרמב"ם
אבל ברבנו חננאל (ר"ה ט"ו ע"ב) מבואר להדיא דעתו שט"ו בשבט הוי ראש השנה אף לגבי שביעית, ופירות שחנטו מראש השנה עד ט"ו בשבט, נחשבים כפירות ששית.
ועיין ברש"ש (שם ב' ע"א, ד"ה "באחד בשבט") שכתב: "אולם לענין שביעית לא מצאתי מפורש ט"ו בשבט, והטורי אבן כתב בפשיטות בד"ה 'הואיל', וה"נ לענין שביעית". כלומר שדעת הטורי אבן שט"ו בשבט הוי ר"ה לענין שביעית.
ונחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם. הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"ט) כתב, וז"ל: "באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה – הרי אלו מותרים, ואף על פי שאוסף אותן בשביעית, הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה – הרי הן כפירות שביעית".
ומבואר במה שכתב: "והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה", שא' תשרי הוי ראש השנה לאילנות לענין שביעית. וכן הבין הרדב"ז את דעת הרמב"ם בפירושו לרמב"ם ובתשובותיו (שו"ת הרדב"ז ח"ו ב"א רכ"א). וכן הבין פאת השולחן (סי' כ"ב ס"ט, ס"ק י"ד). וכן ס"ל למהר"ש סיריליו (תחילת פרק ה' שביעית ד"ה "אלא עיקרן"), ולרע"א (ר"ה פ"א מ"א אות ה') וכ"פ הר"ש משאנץ בפירושו לתורת כהנים (בהר פרשה א' אות ד').
ולפ"ז, פירות שחנטו בשנה השביעית בין א' תשרי לט"ו בשבט – פטורים מן המעשרות כיון שהם פירות שביעית, אף על גב שבשאר שנים, ר"ה לגבי מעשרות הוא ט"ו בשבט.
אבל השל"ה הקדוש (ח"א שער האותיות אות ק' – קדושת האכילה אות נ"ה) ביאר בדעת הרמב"ם, דס"ל כר"ח שר"ה לענין שביעית הוא ט"ו בשבט, וביאר את דברי הרמב"ם שכתב: "ראש השנה" לא כפשט הלשון א' תשרי, אלא כוונת הרמב"ם לראש השנה לאילן, דהיינו ט"ו בשבט.
ובספר כפות תמרים למהר"י בן חביב (סוכה ל"ט ע"א) כתב להוכיח מדברי הגמ' בסוכה (שם) שר"ה לענין שביעית הוא א' תשרי, דאיתא התם: "הלוקח לולב מחבירו בשביעית – נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית". ומוכח מדברי המשנה שר"ה לגבי שביעית הוא תשרי, שהרי המשנה מדברת על לוקח אתרוג בשביעית, ולכאורה האתרוג נקטף לכל המאוחר בתשרי, ובכ"ז חלים עליו דיני שביעית אף שלא הגיע עדיין ט"ו בשבט. גם החזו"א (שביעית סי' ז' אות י"ג) הביא הוכחה זו כנגד השל"ה הקדוש, אף על פי שלא ראה את ספר כפות תמרים).
ויש לומר לדעת השל"ה, שכמו שלגבי הנידון, אם הולכים אחר חנטה או אחר לקיטה, יש לאתרוג דין מיוחד שהולכים לחומרא הן לגבי שביעית והן לגבי מעשרות, וכמו שהובא לעיל בביאור הרדב"ז את דעת הרמב"ם, כך בדין ראש השנה לגבי אתרוג דנים לחומרא, ולכך הקונה אתרוג בשנת השמיטה – צריך להבליע וכו'. ולכך אין להביא ראיה מדין אתרוג לשאר פירות [והטעם שבאתרוג מחמירים, כתב הרדב"ז כיון דאית ביה תרתי – דהוא אילן, וגדל על כל מים, וכדלעיל].
גדר חנטה
ע"מ שנבין מבחינת המציאות את הנ"מ במחלוקת בין רבנו חננאל לרמב"ם (לפי רוב האחרונים) מתי הוי ר"ה בפירות לענין שביעית, נקדים בביאור גדר "חנטה".
נחלקו הראשונים בגדר "חנטה" – דעת המאירי (ר"ה ב' ע"א ד"ה "באחד בשבט") שחנטה הוא תחילת יציאת הפרי לאחר נפילת הפרח, וז"ל: "והחנטה היא הוצאת הפרי הקטן, ונקרא בלשון לע"ז אשקאפא"ר". ושיעור זה היינו קודם לעונת המעשרות [הזמן שממנו מתחייב הפירות במעשרות]. וכן מבואר בתוס' (ר"ה י"ב ע"א ד"ה "התבואה") שהחנטה היא לפני עונת המעשרות.
אבל ברמב"ם מבואר, שהחנטה היא עונת המעשרות, והיינו כשמגיע לשליש גידול. וז"ל הרמב"ם (הל' מע"ש פ"א ה"ב): "ובט"ו בשבט הוא ר"ה למעשר האילנות. כיצד? וכו' וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית – מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני", עכ"ל.
ועיין ברדב"ז (שם) שכתב שעונת המעשרות הוא משיביא שליש. ונחלקו הראשונים בגדר הבאת שליש גידול, שלדעת רש"י (ר"ה י"ב ע"ב ד"ה "והזיתים"), הבאת שליש היינו משיגיע לשליש בישולו של הפרי, ולדעת רבנו חננאל (ר"ה שם) הבאת שליש היינו שליש משקלו, ולדעת הרא"ש שליש גידול היינו שליש מנפח הפרי אחרי שהוא בשל ומוכן.
והנה, לפי דעת הרמב"ם שחנטה פירושו משיביא שליש, א"כ למעשה כיון שרוב הפירות כיום בארץ ישראל מגיעים לשליש גידולם אחר ט"ו בשבט, אין משמעות כ"כ למחלוקת שהבאנו לעיל אם א' תשרי הוי ר"ה לענין שביעית או ט"ו בשבט הוי ר"ה לענין שביעית. מיהו לגבי פרי האבוקדו, שגדל "שליש גידולו" בין ר"ה לט"ו בשבט, לדעת הרדב"ז ופאת השולחן בדעת הרמב"ם – נוהג בהם דין שביעית, ולדעת רבנו חננאל וכן לדעת השל"ה בדעתו של הרמב"ם – לא נוהג בהם דין שביעית.
כמו כן, אליבא דמ"ד שחנטה היא נפילת הפרח, יהיה נ"מ אם ר"ה לענין שביעית הוא א' תשרי או ט"ו בשבט, בפירות שפרחם נופל ומתחילים לצאת בין ר"ה לט"ו בשבט, כגון: פרי ה"שסק", שלדעת הרדב"ז ופאת השולחן בדעת הרמב"ם – נוהג בהם דין שביעית, ולדעת רבנו חננאל וכן לדעת השל"ה הקדוש בדעתו של הרמב"ם – לא נוהג בהם דיני שביעית.
וכן תהיה נפק"מ בפירות אלו בשנה השמינית, שהם חונטים בין ר"ה לט"ו בשבט, אי נחשבים לפירות שביעית.
דין אתרוג שנלקט בתחילת השנה השביעית
ועתה נבוא לדין אתרוג. הנה לפי דעת הרמב"ם (הלכות מעשר שני פ"א ה"ו) דבאתרוג הולכים בתר לקיטה לחומרא, אזי תלוי במחלוקת האחרונים בדעת הרמב"ם לגבי ר"ה לענין שביעית, שלדעת הרדב"ז (שם) ורע"א (שם) ופאה"ש (שם) ומהר"ש סירליו (שם), הסוברים בדעת הרמב"ם שא' תשרי הוי ר"ה לגבי שביעית, א"כ כל האתרוגים שנלקטו אחר א' תשרי – דינם כפירות שביעית, ויש בהם ובמעותיהן דיני קדושת שביעית וצריך לשומרם כפירות שביעית וכו'.
אבל לפי הבנת השל"ה הקדוש (שם) בדעת הרמב"ם, שר"ה לגבי שביעית הוא ט"ו בשבט, א"כ האתרוגים שנלקטו עד ט"ו בשבט – דינם כפירות ששית.
ולדעת הראב"ד (שם) ור"ח, דס"ל דלגבי אתרוג אזלינן בתר חנטה לענין שביעית, א"כ אף כל האתרוגים שנלקטו בשביעית וחנטו בששית – דינם כפירות ששית ואין להם שום דיני שביעית.
החזו"א כתב (שביעית סי' ז' אות י'): "ונראה לדינא דיש מקום להקל לענין שביעית, בששית שנכנס לשביעית כדעת הראב"ד ורש"י ותוס', וכ"ד הגר"א (סימן של"א ס"ק קצ"א), ואף לדעת רבותינו אינו אלא מדרבנן כמש"כ הרז"ה, אלא שנהגו להחמיר כהר"מ", עכ"ל.
והנה, מ"ש החזו"א שדעת רש"י כדעת הראב"ד שהולכים אחר חנטה, והוכיח זאת מדברי רש"י (ר"ה ט"ו ע"ב ד"ה "לעולם ששית") שכתב: "חייבת במעשר ופטורה מן הביעור" – נראה שאין הוכחה בדבריו מהנ"ל, משום שהוא כתב את דבריו דרך פירוש בדברי הגמ' ולא כתב בדרך הכרעה.
גם מה שכתב החזו"א שדעת הגר"א כדעת הראב"ד, נראה שאין ראיה והוכחה לדבר שכן דעתו, שהגר"א (שם) הביא את דעת הרמב"ם ואת דעת הראב"ד ולא הכריע כלל. ואף בדעת החזו"א עצמו שכתב שדעתו להקל, מ"מ סיים וכתב שנהגו להחמיר כדעת הרמב"ם.
היוצא מן הדברים: ע"פ דברי הרמב"ם יש להורות לבעלי הפרדסים, ללקט את אתרוגיהם לפני ראש השנה, וכן ינהגו העם לקנות אתרוג שנלקט לפני ראש השנה כדי להימנע מהצורך לנהוג בפרי בקדושת שביעית. ואם קנה אתרוג שנלקט אחר ראש השנה – ינהג בפרי את דיני קדושת שביעית. והטוב ביותר שישלם למוכר בצ'ק ולא בתשלום מזומן, או שיבליע את תשלום האתרוג בתשלום הלולב (עיין סימן ט' בעניין הבלעה בדמי פירות שביעית) כדי שלא תהיה במעות אלו קדושת שביעית ויתפזרו אח"כ במבואות המסחר.
דין פירות הדר לגבי שביעית
עיין בספר השמיטה (פ"א הערה 4, עמ' י"א) שכתב שהגר"ש סלנט הסתפק בדין פירות הדר האם דינם כשאר פירות שהולכים אחר חנטה לגבי שביעית, או שמא דינם כאתרוג כיון שגם הם שווים לירק שדרכו לגדל על כל מים.
הר"ש סיריליו (שביעית פ"ט סוף ה"ד, עמ' קנ"א) כתב: "שבלימון הולכים אחר לקיטה". הרי שהשווה דין לימון לאתרוג. ועיין בס' השמיטה (שם) שכתב שדברי מהר"ש סיריליו אמורים על לימון בלבד כיון שדומה לאתרוג במראהו וקצת בחנטה, ולא על שאר פירות הדר.
ויש שרצו לומר שיש חילוק בין הלימון שעליו דיבר הר"ש סיריליו, שהיה דומה מאוד לאתרוג, ללימון של ימינו.
וכתב החזו"א (שביעית סי' ז' אות ט"ז): "תפוז ולימון וחברותיהן, שמשקין אותן כמו אתרוג, וגם הן משתווין בבנין הפרי בקליפתן, ובחילוק חלקיהן וקרומיהן, ופריו משקה נוזל פקיד בקרום המקיפו. יש להסתפק בהן דמינא דאתרוג נינהו וצריך לעשר ב' מעשרות בין שניה הנכנסת לשלישית, ובין שלישית הנכנסת לרביעית. שהוא ספק אם אזלינן ביה בתר חנטה או בתר לקיטה וצריך להתנות ולפדות וליתן לעניים ור"ה שלהן, כשל אתרוג, ט"ו בשבט". ובסי' כ"א אות ט"ז כתב, דאף אי נימא דתפוז כאתרוג, יש לסמוך על דעת הראב"ד, דאזלינן בתר חנטה.
מיהו המשפט כהן (סי' נ"א אות ב') כתב שדין פירות הדר כשאר פירות שהולכים אחר חנטה. וכתב לחלק בינם לאתרוג, משום שבפירות הדר יש גבול לגידולם, משא"כ אתרוג שאין גבול לגידולו וככל שתשאיר אותו על העץ כן יגדל יותר.
ועיין בספר השמיטה (שם, הערה 5) שהביא עוד הבדל בין פירות הדר לאתרוג, והוא שהאתרוג בקליפתו ופריו אינו מתעפש ומתרקב כשאר פירות, וכשמתיבש הוא מצטמק ומתקשה. ולכך פסק שבפירות הדר יש לילך אחר חנטה כשאר פירות האילן.
ולמעשה, ראוי להחמיר לכתחילה לנהוג במשך כל השנה קדושה בפירות הדר הנקטפים בשביעית, ואלו שנקטפו לפני ט"ו בשבט – צריך לעשרם.
סיכום ההלכות
א. ר"ה לפירות לגבי שביעית הוא א' תשרי (ולא ט"ו בשבט), ולכן פירות שחונטים מא' תשרי, כדוגמת פרי האבוקדו שחונט לפני ט"ו בשבט – נוהגים בו דיני שביעית.
ב. אתרוג בשביעית – בין אם חנט בשביעית ובין אם נלקט בשביעית – נוהג בו דיני שביעית.
ג. ראוי להורות לבעלי הפרדסים, שילקטו את האתרוגים לפני תחילת שנת השמיטה, וכן ראוי שהציבור יקנו אתרוגים שנקטפו לפני שנת השמיטה, וזאת ע"מ להימנע מהצורך לנהוג בהם דיני שביעית, ומאופן רכישתם ממוכרים ע"ה.
ד. מי שנאלץ לקנות אתרוג שנקטף בשביעית – עדיף שישלם למוכר בצ'ק ולא במזומן, ע"מ שלא יתפזר הכסף במבואות המסחר.
ה. אם לא מתאפשר לרכוש אתרוג של שביעית בהמחאה (צ'ק) – צריך לקנות את האתרוג בדרך הבלעה, והיינו שיקנה מהמוכר גם לולב (או קופסת אתרוג, או פשתן לעטיפת האתרוג) וישלם למוכר את מחיר האתרוג עבור הלולב או האריזה.
ו. פירות הדר, ובפרט פרי הלימון , הנקטפים בשביעית (אף שחנטו בששית) – יש להחמיר לכתחילה לנהוג בהם דיני שביעית כמו שהחמירו באתרוג.