שאלה
האם מותר לטחון בבלנדר בננה עם קדושת שביעית ( בשביל מילקשייק)?
תשובה
ריסוק – מותר לרסק פרי בין ריסוק שניכר הפרי ובין ריסוק גמור שלא ניכר הפרי, כל עוד שהדך לאכול הת, (ודינו כדין מאכל).
סחיטה- מותר לסחוט פירות דווקא שהרגילות של האנשים לעשות כן, אבל דבר שאין דרך ורגילות אנשים כן אסור.
הקובע לרגילות – הוא שמקובל לעשות כן.
ולכן בננה כיום הרגילות לעשות כן מותר.
לעניין השאריות מעיקר הדין יכול לזורקן לאשפה, כיון שכן הדרך, אבל טוב להחמיר והלניחם בתוך שני שקיות.
מקורות
כתב מרן הרב במאמר מרדכי הלכות שביעית סי' י"ב "את יסוד דיני קדושת שביעית בפירות ואופן השתמשותם ללא בזיון והפסד, לומדים מאופן ההשתמשות בפירות מעשר שני, ומקורו מהמשנה בשביעית (פ"ח מ"א ומ"ב), וכן בירושלמי (פ"ח דשביעית דף ל"ז בדפוס ונציה ה"א וה"ב, דף כ"א ע"ב בדפוס הרגיל), שם כתוב: "כלל גדול אמרו בשביעית: כל המיוחד לאוכל אדם – אין עושין ממנו מלוגמא לאדם, ואין צורך לומר לבהמה. וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם – עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה, חישב עליו אוכל אדם ואוכל בהמה – נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, חישב עליו לעצים – הרי הן כעצים, כגון: הסיאה והאזוב והקורנית". ובהלכה ב' כתוב: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך את השמן. וכן בתרומה ומעשר שני. קל מהן שביעית שניתנה להדלקת הנר".
הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"א – ג') פסק כדברי המשנה והירושלמי למעשה: "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה. מפי השמועה למדו: 'תהיה' – אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע. לאכילה ולשתייה, כיצד? לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש. דבר שדרכו ליאכל חי – לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו ליאכל מבושל – אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו נטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר", עכ"ל.
נמצינו למדים לכאורה, שדין קדושת פירות שביעית כדין קדושת פירות תרומה ומעשר שני, ויש לאוכלם כדרכם דוקא, ואין לאוכלם שלא כדרכם, וכן אין לשנות מברייתם, והכל כדרך שנוהגים בפירות מעשר שני.
כתב הרמב"ם הל' תרומות פי"א ה"ב "תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן כעיגול הדבילה ואסור לעשות מהם שכר וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא פירות הסתיו חומץ וכן שאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה חוץ מזיתים וענבים בלבד, עבר ועשה האוכל משקה הרי זה שותהו", כלומר שאע"פ שאסור לעשות מהם משקה מ"מ מותר למעוך אותם. וכך מובא בפאת השלחן (סי' כ"ד סעי' ד').
ובטעם הדבר כתב הרדב"ז "וטעמא דמתניתין משום דאין עושין מן האוכל משקה הילכך התמרים מותר לחבצן דאכתי אוכל הוא וטעמא דזיתים וענבים משום דאמר קרא כל חלב דגן תירוש ויצהר וקרא אותם ראשית הילכך אפילו שמן ויין שם ראשית עליהם דהיינו תרומה".
ולעומת זה דעת רש"י (ברכות ל"ח ע"א ד"ה "טרימא") שמותר דוקא כתישה ולא ריסוק גמור, וז"ל: "ושם טרימא – כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק", ובד"ה "מותר לעשות מהן טרימא – שאינו מפסידה, אלמא דבמילתייהו קאי, וכיון דהכי הוא – מברכין עליה בורא פרי העץ".
כלומר דנחלקו הרמב"ם ורש"י שלדעת הרמב"ם מותר לכתוש תרומה עד דק ושם הפרי עליו גם לענין ברכתו, אבל אם סחטו עד שנהיה משקה בטל ממנו שם אוכל ואסור, ולדעת רש"י אם כותשו עד דק בטל ממנו שמו וממילא מברכים עליו שהכל.
השו"ע (או"ח סי' ר"ב סעי' ז') פסק להלכה לענין ברכה כדעת הרמב"ם (פ"ח הל' ברכות ה"ד), וז"ל "תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם: בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש", כלומר אף שריסקן לגמרי שמם וברכתן עליהן.
וכתב הרמ"א "ולפי זה ה"ה בלטווערן הנקרא פווידל"א מברכין עליהם: בפה"ע; ויש אומרים לברך עליהם שהכל (ת"ה סי' כ"ט וב"י בשם הטור), וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר". שביאר שדברי מרן אמורים גם במקרה שהפירות נימוחו לגמרי שלדעת השו"ע כאמור מברכים "העץ", אולם למעשה הסיק וכן אנו נוהגים לברך "שהכל" כי אנו חוששים לדעת רש"י ותרוה"ד (סי' כ"ט) שכתבו לברך "שהכל". וכן פסק החיד"א בברכי יוסף (אור"ח סי' ר"ב אות ב') שעל ה"לדר" ("קמרדין" בלשונו), העשוי ממשמש, יש לברך "שהכל" למרות שלדעת הרמב"ם ברכתו "העץ". וכן דעת מרן הבא"ח (שנה ראשונה, פנחס סעי' ג'), ובמשנה ברורה (שם ס"ק מ"ב) הוסיף שרש"י ותרוה"ד אינם חולקים על הרמב"ם אלא בנימוחו לגמרי, ודעתו שהלכה בלא נימוח לגמרי כדעת מרן השו"ע שמברכים העץ אבל אם לא ניכר בכלל ברכתו שהכל, וכן פסק מרן הרב. וכן ביאר הכף החיים שם (ס"ק נ"ז).
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי פי"ג "ומכיון שי"א שהלכות שביעית וברכות קשורות זו בזו (עי' משפט כהן סי' פ"ה) יש להסיק שכל ריסוק שאינו גמור (כגון: מעיכה או גרירה במגררת) – מותר בשביעית בכל הפירות ללא הגבלה. וגם ריסוק גמור אין להחמיר גם אם אין דרכו בכך, מפני שאינו נחשב לשינוי עד שיהפך ע"י כן למשקה, ואין הבדל בין ריסוק גמור לבין ריסוק השומר קצת על צורת הפרי", כלומר שאף בנתרסק לגמרי כיון שזה דין דרבנן יש להקל כעיקר הדין וכשיטת רהרמב"ם ומרן השו"ע. והסיק מרן הרב "ומ"מ למעשה אין אנו תולים את הלכות שביעית בהלכות ברכות, והכל תלוי ברגילות בשאר שנים, והדין תלוי ברגילות של בני אדם", וכמו שנתבאר לעיל בדברי הרמב"ם.
וע"כ כתב שם בסעי' י"ח "ריסוק ומעיכה של פירות שביעית – תלוי רק במנהג בני אדם, ולכן דבר שמקובל לרסק (כגון: בננה, אבוקדו או תפוח אדמה או גזר) – מותר בריסוק למי שרגיל בכך. ואין הבדל בין ריסוק גמור של הפרי לבין ריסוק השומר קצת על צורתו".
מיץ
כתב מרן הרב שם לגבי עשיית מיץ, וז"ל: "הרמב"ם (מע"ש פ"ג הי"א) כתב לגבי מעשר שאסור לעשות מיץ ממינים אחרים, פרט לזיתים וענבים. ונחלקו הפוסקים בעניין זה.
י"א שאסור להפוך פרי למשקה שהוא כזיעה בעלמא, מפני שמפקיע בכך את קדושת השביעית מהפרי, לענין זה עי' משנה תרומות (פי"א מ"ב). החזו"א (שביעית סי' כ"ה ס"ק ל"ב ד"ה "והנה", מעשרות סי' ז' ס"ק א') מעיר שאף אם עבר וסחט – יש קדו"ש במיץ, לכה"פ מדרבנן.
מיהו בגמ' (חולין ק"כ ע"ב) נאמר שמיצי פירות אינם כמותם אלא זיעה בעלמא, מתוך כך י"א שאסור להפוך פרי למשקה שהוא כזיעה בעלמא, מפני שהדבר נחשב הפסד, וכך מובא בחזו"א (סי' כ"ה ס"ק ל"ב ד"ה "חולין", ויש), וכטעם זה פסק בברית עולם (סי' ה' סעי' כ"ה ובהערה שם, ובסעי' ל'), וכן משמע מדברי הרדב"ז (מע"ש פ"ג הי"א).
וי"א אם לא מקובל לסחוט פרי כזה הסחיטה – אסורה ככל שינוי מהרגילות, וכ"כ הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' פ"ד – פ"ה) שאסור לסחוט כל דבר שאין רובו מיועד לסחיטה, ומדבריו בשבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ד' בסופה) משמע שאיסור הסחיטה הוא רק מטעם זה.
בספר השמיטה (פרק ז' אות ב' עמ' ל' הע' 3) כתב להחמיר בסחיטת שאר הפירות, אך הסיק שאינו קובע זאת במסמרות.
בתוספתא (פ"ו ה"ד, מובאת בפאת השלחן סי' כ"ה סעי' ח' וס"ק ל"ד) נאמר שמותר לסחוט תבלינים מפני שדרכם בכך ואסור לסחוט גרוגרות לתוך התבשיל, מפני שאין דרכם בכך, ועי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ה', הכ"ב הע' 3), ומכאן למד ערוה"ש (סי' כ"ד סעי' ט') שמותר לסחוט כל דבר שדרכו בכך, ומתוך כך התיר גם עשיית יי"ש מדגנים של שביעית, והולך לשיטתו בהלכות ברכות (או"ח סי' ר"ב סעי' כ'), וכך משמע מדברי הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה סי' מ"ו).
יש שלמדו דיני סחיטה בשביעית מדיני ברכות. הגמרא במסכת ברכות (דף ל"ח ע"א) אומרת: "ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה: שהכל נהיה בדברו". והוסיפו על זה התוס' (שם, ד"ה "האי דובשא"): "וכן משקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר", כלומר שריסוקם של כל סוגי הפירות והפיכתם למיץ משנה את ברכתם לברכת "שהכל נהיה בדברו", וכמו שהגמ' אומרת (שם) את הטעם משום שהם זיעה בעלמא, ופרש"י שם שאינו פרי לברך עליו בפה"ע. כלומר לדעת התוס' (ברכות ל"ח ע"א ד"ה "האי") והרא"ש (ברכות פרק ו' סי' י"ב) כל מיצי הפירות הם זיעה בעלמא פרט לזיתים וענבים, ומה שביין לא משתנית ברכתו ל"שהכל", הטעם לכך אינו משום שזה לא נחשב ריסוק ואין זה זיעה בעלמא, אלא משום שהתורה החשיבה אותו וחז"ל קבעו לו ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן".
ומה שהתוס' כתבו שלא משתנית ברכתו של שמן, וברכתו "בורא פרי העץ" כעיקר הפרי, היינו דוקא בשמן שהיה בזמן הגמרא שהיה סמיך ביותר וטעמו מריר כמו הזיתים החיים עצמם, וכמו שהגמ' אומרת בענין איסור ממרח בשבת שאסור לסוך בשמן זית, שמרוב סמיכותו הרי הוא כמו כל משחה שאסור למורחה בשבת. אבל אה"נ שעל שמן זית של ימינו התוס' לא דיברו מכיון שבימינו מרסקים את הזיתים עד שהשמן יוצא דליל ביותר, וגם אין בו איסור ממרח בשבת (ואעפ"כ, למעשה מי ששותה כיום שמן זית מברך: בורא פרי העץ). נמצינו למדים, שריסוק מוחלט בפרי עד היותו למיץ משנה את ברכתו לברכת "שהכל".
ולדעת הרשב"א (ברכות ל"ח ע"א ד"ה "דבש") אין הדבר תלוי אלא ברגילות. החזו"א (סי' כ"ה ס"ק ל"ב ד"ה "עוד", או"ח סימן ל"ג) נוקט כרשב"א, ולדעתו בדין ברכתם של פירות סחוטים, יש הבדל בין סוגי הפירות, והיינו שיש מיץ שעשוי מפרי ונעשה על ידי סחיטתו למשקה מתוך מאכל גמור, כגון: מיץ העשוי מגזר או מתפוחי עץ שהוא ודאי השתנה מברייתו, שלפני סחיטתו לא היה בו מיץ בנמצא כלל אלא היה מאכל גמור, ועל ידי סחיטתו השתנה מברייתו ונעשה משקה שלא היה קודם, ולכן ברכתו של מיץ כזה היא: "שהכל נהיה בדברו", מה שאין כן מיץ העשוי מתפוחי זהב או משאר פירות הדר כיו"ב, שגם כאשר הפרי הוא בשלמותו קודם סחיטתו לא היה מאכל גמור, כיון שכל פלח ופלח של פרי זה עשוי כעין כיסים קטנים שהמשקה מוכן ואגור בתוכם, ובסחיטה לא נוצר משקה חדש ובריה חדשה, אלא רק נפתחו הכיסים המוכנים ויצא המשקה המוכן, ולכן דעתו של החזון אי"ש שעל מיץ תפוזים מברכים: "בורא פרי העץ".
ומיהו, אנן לא קי"ל כן בענין הברכה, ודעתנו היא שגם על מיץ תפוזים סחוט יש לברך: "שהכל נהיה בדברו", כיון שסוף סוף לא ניכר הפרי עצמו במשקה והוי כמו תמרים מרוסקים שלא ניכרת צורתם.
ואף שהמשנה ברורה (סי' ר"ב ס"ק מ"ז, סי' ר"ה ס"ק י"ד) פוסק להלכה כמו הרא"ש מטעם זיעה בעלמא, וטעמו שיתכן שאף הרא"ש מודה באותם פירות שרגילים לסוחטם. ובמשנה ברורה (סי' ר"ה ס"ק י"ד) כתב שגם במינים שמקובל לסוחטם – אין מברכים על המיץ שלהם אלא שהכל.
ולמעשה – מותר להכין מיץ מפירות שרובם מיועדים למיץ (כגון: תפוזים או לימונים וכן גזר או עגבניות), אך אסור להכין מיץ מפירות שרובם אינם מיועדים למיץ (כגון: מלפפון).
תפוח עץ: סחיטה, אפיה, שאריות
הזכרנו שמדברי הרמב"ם (שם, פ"ה ה"א) לומדים שדיני קדושת שביעית בפירות נקבעים על פי רגילות בני האדם, שלא ישנו מדרך ברייתם ומדרך רגילות ההשתמשות בהם. ויש להסתפק – האם הרגילות עליה דיבר היינו אם רוב בני אדם רגילים בהשתמשות מסוימת אז נקבע באותו הפרי דרך ההשתמשות שלו ואופן שמירתו בקדושת שביעית, או שמא רגילותו של כל יחיד באופן השתמשותו המיוחדת בפרי קובעת לו את אופן ההשתמשות בפרי בקדושת שביעית. ונראה שהולכים אחר רוב בני אדם דוקא ולא נקבעת דרך השתמשות בפרי על ידי רגילות של יחידים, כך שאם יימצאו יחידים שנוהגים להשתמש בפרי ואין רוב העולם נוהג כך – לא מקרי "רגילות" בשביעית.
ונפק"מ בזה למעשה הייתה לגבי תפוחי עץ, שכן בשנים עברו היו אנשים שנהגו לרסק תפוחי עץ ולהשתמש בהם כמילוי לעוגות, וגם היה מצוי שבחנויות המאפים שמוכרים עוגות ממולאות בתפוחי עץ, אבל לא היתה רגילות לרוב אנשים בעולם להשתמש בתפוחים לרסק, וגם רוב מגדלי התפוחים בפרדסים לא היו מגדלים אותם לשם כך אלא לאכילה רגילה. כמו כן, היו כמה מפעלים בעלי שם שעושים "מיץ תפוחים טבעי", אבל עדיין לא היה זה נוהג ורגילות של רוב העולם. ובזה היה מקום לדון: אם נאמר שהרגילות שכתב הרמב"ם היא רגילות של רוב בני אדם, אם כן בתפוחים של שביעית – ייאסר לעשות מהם רסק או מיץ, או שמא אין צורך ב"רגילות" שתהיה כפי שנוהגים רוב העולם אלא מספיק במה שנוהגים מיעוט אנשים ברגילות המיוחדת שלהם, ונחשב לגבם "רגילות", ועל פי זה תקבע להם עצמם דרך ההשתמשות באותם פירות [לענין אי בעינן מיעוט או רוב, או רוב העולם ולא רוב המקום, עיין בשבת הארץ החדש, פרק ה' הלכה כ"א, וכן בחזו"א הל' מעשרות סי' א' סק"א, ושם סי' י"ד סק"י].
בר מן דין, נחלקו הפוסקים בענין ריסוק תפוחי עץ או סחיטתם למיץ, שיש פוסקים שכתבו שאסור לעשות כן בשביעית משום שמפחיתים מערכו של הפרי, שעד עתה היתה ברכתו כדרך גידולו, ואחרי הסחיטה נשתנתה ברכתו לגריעותא – לברכת שהכל נהיה בדברו. ויש פוסקים שחולקים ואומרים שריסוק וסחיטת התפוחים הם דרך רוב העולם, ואין לאסור בשביעית בגלל שינוי הברכה.
ולכן בשנים עברו אסרנו לסחוט תפוחי עץ למיץ, אבל כיום נתפשט הדבר להשתמש בתפוחים לעשיית מיץ ומותר.
כמו"כ לגבי אפיית תפוחים בשביעית – בשנים עברו היה זה מנהגם רק של כמה אנשים שמאכלם היה כדרך הטבעוניים, תפוח עץ אפוי בתנור, ובזמנו השתמשות זו היתה שונה מהרגילות של רוב בני האדם, ולכן היה אסור לאפות תפוח עץ, למרות שלגבם הוי רגילות גמורה, אבל בשביעית בעינן רגילות של רוב בני אדם דוקא, ולא סגי במה שהם בלבד נוהגים כן ואפילו אם נוהגים כן כל הזמן, אבל בימינו שנתפשט העניין לבשל ולאפות תפוחי עץ – מותר
לענין שאריות מזון
והנה אם מדמים שביעית למעשר שני לגמרי יש נפק"מ וכתב מרן הרב "המהרימ"ט בתשובותיו (ח"א סי' פ"ג) נשאל אם מותר להניח עלי תות של שביעית לתולעי משי, למרות שהעלים נפסדים ומונע מהפירות לצאת, והתיר זאת. אחד מהטעמים הוא משום שאין זה הפסד בידיים אלא גרמא, וז"ל: "אין בזה משום: 'לאכלה' – ולא להפסד, הואיל וגרמא הוא ואינו מפסידם ביד, כדמוכח בירושלמי בפ"א: הדין קינסתא דירקא – מסקין לה לאגרא והיא יבשה מגרמא, כלומר, שמאכל אדם הוא ואי אפשר להאכילה לבהמה, אבל לאחר שיבשה ולא חזיא לאדם – שרי", עכ"ל.
מבואר שהוא סובר שדין: "'לאכלה' – ולא להפסד", רק במפסיד את הפירות בידיים, אבל אם גורם הפסד לפירות שביעית מותר.
וכדבריו כתב גם הבית רידב"ז (פ"ה משביעית דף נ"ט ע"ב ועי' הערה י"ח של הרידב"ז על משמרת הבית) והוכיח כדבריו מהירושלמי, עיין שם. ובספר תורת הארץ (פ"ח סוף אות ל"ה ואותיות ל"ז – מ"ג), כתב להוכיח מגמ' בכורות (דף י"ב ע"ב) שעיסת שביעית – חייבת בחלה, שכתבה: "מיתיבי: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה – חייב מיתה. ואמאי, כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא, 'לאכלה' אמר רחמנא – ולא לשריפה! שאני הכא דכתיב: 'לדורותיכם'", ע"כ. משמע, דאי לאו דכתיב: "לדורותיכם" הו"א דשביעית – פטור מחלה, משום דאילו מטמיא בת שריפה היא, והתורה אמרה: "'לאכלה' – ולא לשריפה".
והקשה בתורת הארץ (שם): הא זה אינו אלא גרמא, ואם כן למה לי הילפותא מקרא שכתוב: "לדורותיכם" דחלה נוהגת בשביעית, תיפוק ליה דהפסד פירות שביעית על ידי גרמא – שרי! וביאר דבאמת מצד הסברא סלקא דעתך אמינא דגרמא – אסור, ומאחר שכתוב: "לדורותיכם" דרשינן טעמא דקרא, וקמשמע לן דגרם הפסד פירות שביעית – מותר.
אמנם יש שמחמירים בגרם הפסד (מקדש דוד סי' נ"ט ס"ק ה' ד"ה "הנה אם"), ולכן יש לימנע מלגרום הפסד הבא מאליו מחמת סיבה חיצונית, ולדעת הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' נ"ד) והחזו"א (סי' י"ד ס"ק י' ד"ה "ולמדנו") יש להקל בגרם הפסד רק כשמונע ריקבון ע"י שמייבש את המאכל, ואילו בכרם ציון (פרק י"ד סעי' א') נפסק שכל גרם הפסד – מותר, וכך הלכה כמ"ש בשו"ת המהרי"ט (ח"א סי' פ"ג), אך יש להימנע מהפסד ב"גיריה דיליה", ועי' שבת הארץ (פ"ה ה"ג אות ו').
להלכה אנו פוסקים כמהרימ"ט שגרם הפסד פירות שביעית מותר משום שאילולא דבריו א"א למצוא ידינו ורגלינו בשמיטה. ולכן שאריות אוכל שאדם רגיל לזורקם – מותר מעיקר הדין לעטוף בניילון ולזרוק לפח רגיל, ובעיקר שבהרבה מקומות קוברים את האשפה, וכמו שבדקתי לגבי האשפה של ירושלים שנזקרת ל'עזריה' ושם קוברים את האשפה (נכון לשנת תשס"א), וכיון ששביעית בזמן הזה הוא דרבנן לכן יש להקל. וגם במקומות שאין קוברים את האשפה – יש להקל בצירוף הטעמים דלעיל, וכן משום שזה מעורב עם אשפה רבה שאין בהם שום קדושת שביעית ובתערובת מקילים יותר.
וראוי להניח את הקליפות בשתי שקיות, והטעם הוא כדי למנוע בזיון בקליפות, שכל אדם שרואה קליפות ופירות המונחים בשקיות ניילון שקופות, יבין שזה משום שאלו של קדושת שביעית, ויבוא לזלזל בפירות שביעית, שכן הוא יראה שהם זרוקים בזלזול בפחי האשפה. וכן ראוי לעשות חורים בשקית הניילון, משום שלפעמים הפירות או הקליפות מונחים בפח האשפה יום או יומיים, ובמידה והשקית אטומה זה ממהר את קלקולם, על כן יש לעשות בהם חורים כדי לאוורר את אותם הפירות ולעכב את קלקולם. ומיהו דברים אלו אינם לעיכובא, כך שגם אם בדיעבד לא ניקב את השקית – לית לן בה.
ומ"מ המחמיר להניחו בפח שמיטה עד שיתקלקל – תבוא עליו ברכה. ואכן נהגו העולם בשמיטות קודמות להחזיק בבית פח מיוחד אשר בשם "פח שביעית" ייקרא, ולזרוק בו את כל שאריות המאכלים העשויים מפירות וירקות שחלים עליהם דיני קדושת שביעית, ושם היו מונחים עד שיבאישו ויסריחו, ואז היו זורקים אותם לפח האשפה העירוני, אך ייזהר שלא יניח שאריות מאכל טובים עם שאריות מאכל מקולקלים שבכך ממהר הפסדם. אמנם, דעתנו היא שאין צורך לעשות כן, ואין צורך למשוך לבית להקות של יתושים, אלא אפשר לזרוק את כל המאכלים לפח האשפה העירוני, אלא שיש לנהוג כמבואר לעיל.
אם חייבים לאכול אוכלים שהתקלקלו מעט או לגרום להפסדם
והנה, ביסוד הדין של שמירת פירות שביעית בקדושה, כתב הרמב"ם, שמלבד האיסור לשנות הפירות מדרך ברייתם, נאסר גם שלא לשנות מאכלים העשויים מפירות שביעית מרגילות ודרך אכילתם בשאר שנות השבוע. ומשום כך הוא כותב שלא לאכול תבשיל מבושל היכא שדרכו ליאכל חי, וז"ל (שם, ה"ג): "דבר שדרכו להאכל חי – לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל – אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו נטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר", עד כאן לשונו.
ויש לבאר במה שכתב הרמב"ם שלא לאכול "תבשיל שנפסד ופת שעיפשה" – שאין הכוונה שהתבשיל נפסד לגמרי ולא ראוי לאכילה כלל, או שהפת עיפשה לגמרי עד שאינה ראויה לאכילה כלל, דהא פשיטא הוא שבכהאי גוונא אין בתבשיל ובפת שום דיני שביעית, אלא ודאי שכוונת הרמב"ם היא שהתבשיל התקלקל מעט אבל עדיין ראוי לאכילה רק שיש בו טעם לואי קל, וכן כוונתו במה שכתב: "הפת שעיפשה" היינו שהלחם התייבש מעט אבל ראוי הוא לאכילה, אלא שאין רגילות לאכול תבשיל עם טעם לוואי מחמת שהתחיל להתקלקל, וגם אין דרך לאכול לחם שהתייבש מעט, על זה מחדש הרמב"ם שלא אומרים לאדם בשביעית להתאמץ ולאכול את אותו התבשיל למרות שהתקלקל קצת, וכן לא אומרים לו לאכול פת שביעית שהתחילה להתייבש, אלא כל אדם אוכל כדרכו וכהרגלו, וכשם שאין לאכול דבר חי היכא שהרגילות לאוכלו מבושל ולא דבר מבושל היכא שהרגילות לאוכלו חי (ויפורט לקמן), כך אין לדרוש ולכפות את האדם לשנות מהרגלו ולאכול דבר שאינו רגיל לאוכלו, ואפילו אם זה לא מחמת שהתקלקל לגמרי אלא מחמת שהתקלקל מעט.
מסקנא
והסיק "למעשה יש לנהוג בכל פרי וירק כפי הכלל שהקדמנו, שהקובע בפירות וירקות כיצד להשתמש בהם בקדושת שביעית הוא כדרך ההשתמשות באותם פירות בכל השנים, והכל תלוי בייעוד הפרי ובדרך השתמשותו באותו אזור ועל פי רוב בני האדם, ופעמים שהדבר דורש בירור וחקירה אודות מוצאו ומטרת גידולו של הירק אותו קונים.
שאריות קליפות וגרעינים שראויים למאכל בהמה – יש בהם קדושת שביעית, אלא שאם הדרך השימוש הרגיל הוא לזורקם – מותר לזורקם לאשפה, אלא שראוי שיעטוף אותם בשתי שקיות אשר אחד מהם אטומה ויחורר אותן. והמחמיר ליתנן בפח שמיטה – תבוא עליו ברכה, ובלבד שלא יניח שאריות מאכל טובים עם שאריות מאכל מקולקלים שבכך ממהר הפסדם. אבל קליפות גרעינים ושאריות מזון של שביעית שאינם ראויים למאכל בהמה – אין בהם קדושת שביעית כלל ויזרקם כהרגלו".
וכתב מרן הרב בפי"ג כח "שאריות מזון של שביעית שהדרך לזורקם לאשפה – מותר להניחם בפח האשפה, ומן הראוי לעטוף אותם בשתי עטיפות, הפנימית מנייר אטום והחיצונית מניילון שיכול להיות שקוף (ויש לנקב את השקית כדי שהלחץ המופעל עליה לא יקרע אותה)".
העולה
ריסוק – מותר לרסק פרי בין ריסוק שניכר הפרי ובין ריסוק גמור שלא ניכר הפרי, כל עוד שהדך לאכול הת, (ודינו כדין מאכל).
סחיטה- מותר לסחוט פירות דווקא שהרגילות של האנשים לעשות כן, אבל דבר שאין דרך ורגילות אנשים כן אסור.
הקובע לרגילות – הוא שמקובל לעשות כן.
ולכן בננה כיום הרגילות לעשות כן מותר.
לעניין השאריות מעיקר הדין יכול לזורקן לאשפה, כיון שכן הדרך, אבל טוב להחמיר והלניחם בתוך שני שקיות.