שאלה
האם בשנת השמיטה מותר לתלוש עשבים שגדלים מתוך הקיר בגינה בגובה של 2 מטר כדי לייפותם?
תשובה
מותר כיון שאין מקום זה עומד לזריעה.
אבל אם יש במקום צמחים שחפץ בקיומם אסור לתולשם אם הם סמוכים לשאר הצמחים, משום זריעה, אל"כ רוצה למנוע היזק לצמחים האלה דנחשב כלאוקמי ושרי.
מקורות
והנה היכא שאין שם צמחים יש בעיה מצד של חרישה שאיתא במשנה שביעית פרק ד' משנה ב': "שדה שנתקווצה (שניטלו קוציה בשביעית – רע"ב) – תיזרע במוצאי שביעית, שנטייבה (שנחרשה היטב – רע"ב) או שנידיירה (עשו ממנה דיר בהמות – רע"ב) – לא תיזרע במוצאי שביעית", עכ"ל, ופירשו המפרשים שכל אלה הן מלאכות, ובנטייבה ונידיירה קונסים את עושיהן כיון שעשה עבודה ממש באדמה (רדב"ז שמיטה ויובל פרק א' הלכה י"ד). ויש עוד פירוש בירושלמי שם, וכאן העתקנו לפי הת"ק בירושלמי, וכן הוא בתוס' גיטין דף מ"ד ע"ב ד"ה "שנתקווצה". ומשם למד הרמב"ם שם פרק א' הלכה י"ד שאסור להעביר קוצים מארצו כדי לתקנה לזריעה, ואפילו אינו רוצה לזרעה בשביעית אלא במוצאי שביעית – אסור לעשות כן לכתחילה (ויש מפרשים את המשנה בקוצים תלושים, אבל אם העביר קוצים מחוברים – לא תיזרע במוצאי שביעית, עיין שבת הארץ פרק א' הלכה י"ד).
אמנם יש מקום להתיר ע"פ מה דאיתא בירושלמי (שביעית פרק ד הלכה א): "היתה בהמתו שם – בהמתו מוכחת עליו, היתה כירתו שם – כירתו מוכחת עליו". ופסקה הרמב"ם שמיטה פ"א הי"ז "היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו, וכן אם היתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו". והנה מדברי הרמב"ם והירושלמי עולה שכשאינו מכוין לתועלת הקרקע, וגם ניכר מתוך מעשיו שמתכוין לכוונה אחרת – מותר לסקל עצים מן השדה. ובחזו"א (סימן יט ס"ק יד) מצדד שבאופן זה מותר הסיקול אפילו אם יש לו ניחותא מתקנת השדה, כיון שעיקר כוונתו אינה לתיקון הקרקע אלא להאכיל לבהמתו או להסיק כירתו.
וכן כתב החזו"א במכתב (הובא בנספחים בסוף ספר משפטי ארץ – שביעית): "עישוב (הוא קציצת העשבים) בשביל הנחשים במקומות שאין האילנות צריכין להאי עישוב, וכגון שהמקום רחוק מהאילנות, וכל העישוב רק בשביל שלא יתאספו נחשים אפשר להתיר, וכשאין המקום ההוא עומד לזריעה". ובדרך אמונה (שמיטה פרק א בציון ההלכה ס"ק צה) שהביא דברי החזו"א הנ"ל, וציין לעיין בספר ארחות רבינו (חלק ב עמ' שנז), שם מובאת עובדא שהחזו"א אכן התיר לאחרים לנכש למנוע נחשים אולם לעצמו החמיר בזה. וכך החמיר גם הגאון בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל בחצירו.
ובשו"ת מנחת שלמה (סימן נא ס"ק י) כתב "סיקול בגינה הסמוכה לבית איתא בירושלמי (פ"ד ה"א) דאם היתה בהמתו שם או שהיתה כירתו שם מותר ללקט העצים הגסים ולתת לבהמה או לכירה, ולא מיחזי כמסקל לפי שבהמתו מוכחת עליו וכירתו מוכחת עליו. ומסתפקנא דאפשר שאף בגינה קטנה הסמוכה לבית מותר לסקל ממנה עצים ואבנים, משום דכמו שבהמתו או כירתו גורמת היתר, ה"נ כיון שהיא סמוכה לבית כו"ע ידעי שדרך כל אדם לנקות את כל הסמוך לביתו משום נקיותא אף שלא לצורך זריעה, וכל כי האי הוי שפיר היכרא, וכדאיתא כעי"ז בחולין סו"פ השוחט, וצ"ע".
והביאו בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן קטו) וכתב עליו "הרי הביא וצידד בסברא להיתר, אבל נשאר בצ"ע, ונתראיתי עוד דכי כן מוכח להיתרא מפסק החזו"א שהובא בשו"ת משנת יוסף (ח"א סימן ל"ה), ושם (סי' ג') מתיר ע"י שינוי, ובח"ב (סי' ז') עיין שם, וכן מוכח עוד בכ"מ דצריך דוקא ע"י שינוי, וע"ע מה שדיבר בזה בספר שביעית כהלכתה (פרק א) עיין שם. ובספר הלכות שביעית (דף קפ"ב) כתב לעשות ע"י עכו"ם עיין שם".
אמנם הגרי"ש אלישיב חלק בדבר, וסבר שממה שהתיר הירושלמי ללקט עצים לצורך בהמתו אין ללמוד להתיר ניכוש למניעת שריפות או להרחקת מזיקים. שאין הנידון דומה לראיה, דכשמלקט לצורך בהמתו, עיקר מלאכתו היא ליקוט העשבים עצמם, וממילא התנקתה גם השדה. ונמצא שליקוט העשבים לבהמה היא מלאכה שונה בתכלית ממלאכת הסיקול הרגילה, שזו מלאכה בעשבים וזו מלאכה בשדה. מה שאין כן בניכוש, גם כשאינו מתכוין לתועלת הצמחים, סוף סוף הוא פועל בקרקע לנקות אותה מן העשבים, והרי הוא עושה את מלאכת הניכוש הרגילה רק למטרה אחרת, ובאופן זה אין בידינו להתיר. וכתב בספר משפטי ארץ (שם) שגם לדעת הגרי"ש אלישיב יש היתר להשמיד את עשבי הבר על ידי שיכסה אותם ביריעות פלסטיק אטומות, כך שיחנקו וימותו. שני טעמים להיתר זה: א] שבמעשה זה אינו מסלקם בפעולה ישירה, אלא בגרמא. הוא מונע מהם את אור השמש ובזה גורם להם שימותו. ב] שאין זו צורת העבודה המקובלת בחקלאות, ולפיכך אינה נחשבת למלאכה.
וכתב מרן הרב בפ"ח "כל עיבודי קרקע הבאים להכשיר ולהשביח את הקרקע לצורך זריעה או נטיעה, ובכלל זה: סיקול אבנים, ניכוש – עקירת עשבים רעים", ובפ"ט "מותר לפנות פסולת או לכלוך הניכרים מהגינה". וא"כ מצד חרישה אין כאן בעיה כיון שניכר לכל שאינו עושה כן לצורך שתילה וחרישה ואין המקום עומד כלל לזריעה, ומצד זריעה אין כאן כיון שאין שם צמחים.
ולכן יהיה מותר.
אם יש שם עוד צמחים כגון שאין הקיר ישר ושתל שם דברים יהיה אסור הן מצד חרישה והן מצד זריעה
זריעה
כתב הרשב"ם בבא בתרא דף פ עמוד ב "הלכך גבי שביעית – שאסור לזמור אילן כדי שיבריא עבדינן מידי דודאי קשי דפשיטא לן ביה דלא ישביח בזימור זה משום דספק איסור דאורייתא לחומרא אבל גבי מקח וממכר דעת המוכר לשייר לעצמו כדי מחיית האילן ודאי". כלומר דס"ל שזמירה באילן איסורו מהתורה. וכן משמע מהר"י מיגאש ד"ה מעם.
וכן כתב הרמב"ם בהל' שמיטה פ"א הכ"א "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף, ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה". וביאר ברשב"ם שם "מפני שהיא עבודה – שיגדל יותר וכתיב וכרמך לא תזמור (ויקרא כה)".
וכן ביאר התוי"ט על המשנה שביעית פרק ד משנה ד "המדל בזיתים בית שמאי אומרים יגום וב"ה אומרים ישרש ומודים במחליק עד שיגום איזה הוא המדל אחד או שנים המחליק שלשה זה בצד זה במה דברים אמורים מתוך שלו אבל מתוך של חבירו אף המחליק ישרש", וז"ל שם "המדל – פי' הר"ב כדי שיגדל ויתעבה וכן פי' הר"ש. וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ"ב מ"ג דלא שרינן אלא עד ראש השנה. ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות כמ"ש הרמב"ם בריש ה' שמטה וכנראה מדברי הר"ב במשנה דלקמן. ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שכתב המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש וכ"כ בחבורו. ואולי שגם הר"ש והר"ב סוברים כן אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך וכדלעיל משנה ה פ"ז דפאה. אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה שכתבו מתוך של חבירו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור. ואם בשל חבירו כך בשל עצמו לא כ"ש ומ"מ היה להם לפרש כן ברישא. ועי' עוד במשניות דלקמן". וכן כתב ספר השמיטה פ"ג סעיף ד' אות ב'
ולענין ירקות כתב הרמב"ם בהל' שמיטה פ"א הט"ו "ומותר למרס באורז בשביעית אבל לא יכסח", וביאר האור שמח "נ"ב פירוש דמירוס הוא תולדה דהשקאה, דרק מדבריהם אסור, ולכן הקילו, אבל כסוח הוא זמירה המפורשת בקרא, ולכן אסורה", כלומר דאף בירק כאורז יש איסור של ניכוש מהתורה לדעת הרמב"ם.
וכתב בהעמק שאלה שאילתא קי"ב ס"ק א' "ואסור למכסה אילני בגווה משום דקדחי ומהוי כזרייעה כצ"ל ובכת"י אי' משום דקדחי כזריעה דכתיב שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וכאן מיירי רבינו באיסור דאורייתא. וכסוח אילן היא זמירה שבכרם כת"א וכרמך לא תזמור לא תכסח. ואחד כרם ואחד כל אילן שוה כמש"כ הרמב"ם וסמ"ג ריש ה' שביעית. ואע"ג דכתיב וכרמך. מכ"מ כל האילן בכלל וכבר ביאר הרמב"ם בסה"מ מ"ע קל"ד טעמו ש"ד וז"ל ואמר כן תעשה לכרמך לזיתך וזה בכלל כל שיצמח מן הארץ ואמנם בא זה הצווי בכרם וזית בלבד בעבור שבא הכתוב אזהרה ביחוד מלאסוף תבואות הכרם. וכמו שהכרם שהפקרו מ"ע הנה מניעתו בל"ת כן הזית וכל מה שיצמח בשנה השביעית שהתבאר שהפקרו בעשה הנה מניעתו בל"ת ודין הזית ודין שאר פירות אחד עכ"ל. ומלשון רבינו בכת"י משמע דבא ללמדינו מקור זה הדין מדכתיב שבת שבתון יהיה לארץ ומשמע כל שבארץ פי' הגדל ממנה. והא דכתיב כרמך וזיתיך כבר נדרש במכילתא משפטים יפה בשני אופנים ע"ש. הא מיהא דכסוח אילני אינו תולדה כמו כסוח דתני בסמוך מנין לניכוש ולכסוח. דמיירי בזרעים ואינו אסור אלא מדרבנן. ומש"ה הוסיף אח"כ לומר ואסור למיעבד כו'. ר"ל שמכ"מ אסור מדרבנן כל עבודות", כלומר דאע"פ שניכוש באילן הוא מהתורה כמו בכרם מכל מקום בזרעים איסורו מדרבנן.
דעת החלוקים הוא ע"פ מה דאיתא בגמ' (מועד קטן ג ע"א): "מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח, תלמוד לומר שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך". למסקנת הגמ' שם הניכוש אסור מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן משמע מלשון רש"י "כל הני מדרבנן – אבל מדאורייתא לא הוי אלא זמירה ובצירה, כדאמרינן לעיל: הני – אין, מידי אחרינא – לא". משמע שדווקא בכרם הוא מהתורה אבל בשאר אילנות הוא מדרבנן, וכן כתב בערוך ערך "קרסם" בשם יש אומרים.
כתב בחזו"א שם סי' כ"א אות ט"ו "אמנם הא דאמרו מ"ק ג' ע"א אין לי אלא זימור מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין וכו' כל מלאכה שבכרמך אינו בא לרבות שאר אילנות לאיסור עבודה אלא בא לרבות שאר עבודות זולת הזימור ולפי שהעבודות משתנות בשינוי קל כגון חרישה הויא אב וחפירה עדור תולדות כמו כן זימור שאר אילנות חלוק מזימור הגפן מצד טיב עבודתו ולזה מרבה שאר עבודות, והא דאמר שבכרמך כולל כרם וכ אילן וכיון שנתרבו כל עבודות נתרבה זירוד שזו עבודת שאר אילנות ונמצא דבצירת כל האילנות לעבודת אילן דאוריתא ולוין עליה כמ"ש, רבינו בפ"ד הכ"ב וכן נטיעת כל הנאילנות הוא מדאורייתא כדאמר בגיטין אבל חתיכת ענפים מדרבנן וסתם רבבינו בה"ב שסמך על מה שהוסיף אח"כ שאין חייבים אלא על ב' תולדות זמירה ובצירה וממילא אימעיט זירוד וכבר הזכיר זירוד בפ"ג ה"ט דמותר עד ר"ה ולא התיר זימור עד ר"ה", כלומר שהוכיח מהא שבזמן שהיה נוהג תוספת שביעית היה מותר לזרד (דומה לזימור בשאר אילנות) עד ראש השנה, ואם זימור אסור מה"ת מאי טעמא שמותר בזמן תוספת שביעית? אלא על כרחך שהוא איסור דרבנן.
והביא סתירה בדעת הרמב"ם שכתב דמפרק העלים והבדים היבשים אינו לוקה, וכתב לחלק ששמא איירי בשאר אילנות ולא בכרם וצ"ע, וסיים "וכיון דלפרש"י מבאור דזימור שאר אילנות הוא משאר תולדת שהן דרבנן וכ"ד הר"ש שביעית פ"ב מ"ב וכ"כ ערוך ערך קרסם בשם י"א ואף לפי' הראשון שהביא הערוך וזו גם דעת הר"מ דקרסום הוא ענין אחר מכל מקום לדינא לא מצינו דפליגי וכיון דבסוגיא מוכח דבשאר אילנות דרבנן ויש לכיון גם דעת הרמב"ם הכי נקטינן", וכן כתב סי' כ"ו ס"ק א'.
כתב מרן הרב במאמר מרדכי – ש/ביעית פ"ו סעי' ג' "חיתוך שאר ענפי האילנות או כיסוח דשא להשבחה – י"א שהם בכלל איסור זמירה של תורה, וי"א שמהתורה אין הזמירה אסורה אלא בגפן אבל גיזום בשאר אילנות אינו אסור אלא מדרבנן
לכתחילה יש לחשוש לדעה הסוברת שכל גיזום שמטרתו להצמיח – אסור מן התורה. לכן חקלאי העובד על פי היתר המכירה – מן הראוי שיחמיר ויעשה כל גיזום המצמיח את העץ על ידי גוי או בשינוי".
וביאר בהערה "לחשוש לדעת הרמב"ם ושאר הראשונים בהערה ד', ולכך כל מלאכת גיזום לאברויי יעשה בשינוי או על ידי נכרי [ועי' לעיל פ"ה הערה י"א שאין ליהודי לעשות מלאכות דאורייתא אפילו על פי היתר מכירה]".
ועתה נבוא לדין של כיסוח לאקומי אם יהיה מותר, דעת רבינו חננאל ע"ז דף נ' ע"ב, שזמירה מותר לאוקמי, וכן פסק בספר השמיטה פ"ד הערה 1 אות ב'.
וכתב בשבת הארץ פ"א סעיף כ' "המזנב בגפנים והקוצץקנים הרי זה קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה. ונראה שהוא מותר לקצוץ ג"כ בכל אופן שהוא רוצה, בין אם מרחיק הרבה מן הגזע או מעט.* ויש מי שנראה מדבריהם, שהוא צריך להרחיק טפח. ויש מי שאומר* שהוא מותר לזנב את הגפנים ולקצץ את הקנים אע"פ שהוא עושה כן כדי להעבות את הגזע, מפני שכיון שהרואה איננו מבחין בזה, ויוכל לתלות שהוא חותך לעצים, מותר, ואין זה זימור ממש האמור, שהזימור יש מי שאומר* שהוא כשחותך הענפים היבשים וכאן חותך את כולם לגמרי. וי"א* שאין היתר בזה כ"א כשמתכוין לעצים. וי"א* עוד, שאפילו כשמתכוין לעצים צריך שתהיה הכריתה של הזינוב והקציצה באופן כזה שהוא קשה להאילן, כדי שלא יהי' בזה משום עבודת האילן. ויש* מי שנראה מדבריהם, שהעיקר צריך בזה שלא תהי' תועלת להאילן, ואם הוא ברי שאין תועלת בזה להאילן להשביחו מותר, אלא במקום שיש ספק, אם הוא קשה לאילן או שיש בזה תועלת, צריך לעשות באופן שיהיה ודאי קשה, כדי שיצא מחשש של תועלת כדי שלא יהיה בכלל עבודת האילן. ויש* מי שנראה מדבריהם, שאפילו בזומר ממש אינו אסור כ"א כשהוא לאברויי אילנא ולהפריחו, אבל אם הוא רק לאוקמי אילנא שלא יתקלקל מותר, ואם חותכין זמורות של הגפן, להעבות את הגפן או כדי שירבה פירותיו, ודאי הוא זומר האסור מן התורה, אבל אם חותכין את כל הענפים, ואין כונת ההתיכה כדי להרבות פירות ולהעבות האילן, אלא כדי להאריך את ימי הגפן, יש לומר שהוא חשוב לאברויי אילנא, כיון שהכונה היא שלא ימות לפני הזמן, שיוכל להאריך ימים ע"י קציצת ענפיו, נמצא שהענפים ההם כשלא יקצצו המה מזיקים אותו, ואין כאן כ"א לאוקמי. ואם הוא ודאי, שלענין הפירות וגוף העץ של הגפן יהי' קשה זימור זה, וכל התועלת תהיה רק להאריך ימיו, נראה שהוא ודאי לאוקמי אילנא ומותר. אלא אפילו אם יהיה ספק, אם הוא מעלי או קשי לפירות ולגפן, כיון שאינם מתכונים לתועלת זה כ"א לאוקמי, יש לומר שאין כאן איסור תורה, ובשביעית בזמן הזה יש להקל. ועכ"פ אין זמירה כזאת חמורה יותר משאר מלאכות דרבנן. אבל י"א* שכל החילוק, שבין לאוקמי אילנא ולאברויי אילנא, אינו כ"א במלאכות שהן דרבנן, שכשהיא לאוקמי אילנא הוי הפסד ולא גזרו רבנן. ולפי זה בזומר, שהוא מלאכה האסורה מן התורה, אין הפרש בין לאוקמי אילנא או לאברויי, ולעולם הוא אסור, וכל ההיתרים במזנב בגפנים וקוצץ קנים וכיוצא בזה אינם נאמרים כ"א כשמתכוין לעצים, אבל כל שמכוין לתועלת העבודה, אפילו אם העבודה הזאת תהיה לאוקמי אילנא, הוא ג"כ אסור מה"ת. ולפ"ז יהיה הזימור שהוא כדי להאריך ימיו של הגפן ג"כ אסור מה"ת"
וכתב מרן הרב "כיסוח דשא וגיזום גדר חיה לקיום או לצורך מניעת נזק – מותר, אבל לצורך נוי או השבחה – אסור", כלומר דפסק כדברי ר"ח שלאוקמי שרי. וכתב עוד "ומ"מ אם הדשא נאה במצבו הנוכחי, ומטרת הכיסוח או הגיזום היא כדי למנוע צמיחת פרא – מותר לגזום את הגדר או לכסח את הדשא, ובלבד שישנה ע"י כיסוח פחות מהרגיל. וראה עוד בפרק ג'", ששם כתב שטוב שיעשה ע"י גוי. וכתב עוד שבמלאכות דרבנן יש להקל במקום הפסד.
העולה
מותר כיון שאין מקום זה עומד לזריעה.
אבל אם יש במקום צמחים שחפץ בקיומם אסור לתולשם אם הם סמוכים לשאר הצמחים, משום זריעה, אל"כ רוצה למנוע היזק לצמחים האלה דנחשב כלאוקמי ושרי.