שאלה
אשה עשתה הפסק טהרה אך ללא מוך דחוק, ביום הראשון שכחה לבדוק ולא בדקה לא בבוקר ולא בערב, ביום השלישי נזכרה והמשיכה לבדוק כדין , ביום החמישי שזה היום של השאלה הוא שואל אותי האם היא בעצם יכולה לטבול ע"פ היום של ההפסק טהרה , או שצריכה לספור שבעה נקיים נוספים מהיום השלישי ?
תשובה
הפסק טהרה עם מוך דחוק – בדיקת מוך דחוק, אם ראתה דם רק יום אחד ובאותו יום היא עושה הפסק צריכה לעשות מוך דחוק, ובדיעבד אם לא עשתה לרמ"א יש להקל לדעת שו"ע צריכה לפסוק שוב בטהרה.
אם ראתה מספר ימים, והפסיקה באותו יום לראות צריכה להניח מוך דחוק אם לא הניחה בדיעבד עלתה לה הפסק.
שבעת נקיים – אם הם וודאי ישמעו לכם יש להורות להם לחשב מהיום השלישי שבעה נקיים כדי שייצא שבדקה ביום הראשון לטהרה, ומהיום תבדוק בכל יום ועכ"פ גם בשביעי (תשיעי מהפסק).
במקום הצורך שיש חשש שלא ישמרו על טהרה וכדו' יש להקל ותבדוק גם בשביעי ובזה יוצאת ידי הנו"ב.
מקורות
כתב בשו"ע (שם סעי' ב'), ז"ל: "ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום, צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות". וכתב ע"ז הרמ"א בהגה: "ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אף על פי שלא היתה המוך אצלה כל בין השמשות, סגי (טור בשם הרשב"א וה"ה בשם רמב"ן וב"י להרמב"ם וכ"מ בש"ס). אבל בדיקת שחרית לא מהני, הואיל ולא ראתה רק יום אחד (רשב"א ורמב"ן בשם י"א וכ"ד רמב"ם פ"ו מהא"ב ובפי' משנה סוף פ"ד וברטנורה שם)". משמע דאינו דאו' ממש דא"כ לא הוי פליג עלה, אך ראה בס"ט (ס"ק ט'), דהניח בצע"ג דברי הרמ"א עיי"ש.
מ"מ לאשה הפוסקת אחר כמה ימי ראיית דם בדיקת המוך דחוק אינו מדינא ממש כרואה יום אחד אלא הנהגה טובה אך מוכרחת, כמבואר בב"י (שם), וז"ל: "ולי מה יקרו דברי הרשב"א שכתב בתורת הבית הקצר (ב"ז ש"ה כד.) וז"ל לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה בודקת יום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות שזו הבדיקה מוציאה מידי כל ספק עכ"ל ורבינו שהעתיק דבריו לא ידעתי למה השמיט תיקון זה שהוא כאילו ידיה בין עיניה כל בין השמשות דתו ליכא לספוקי כלל ונראה שלתיקון זה קורא בדברי הרמב"ן שהביא הרב המגיד ידיה בין עיניה כל בין השמשות דאין לומר דידיה בין עיניה ממש כל בין השמשות קאמר דזה דבר שאי אפשר לעשות כן". וכן פסק שם בש"ע (סעי' א'). אך ראה בסדרי טהרה (ס"ק ד' – ט'), דהעלה שהוא מדינא וכן פסק החוות דעת.
אולם לדעת מרן, אם בדיעבד לא בדקה במוך דחוק, אך עשתה הפסק טהרה כדין עלתה לה, וסופרת ז' נקיים, וראה עוד בזה בדרכי תשובה (ס"ק י"ב).
לסיכום נביא פסקי מרן הרב זצ"ל בדרכי טהרה (פרק י"ג הל' ט"ו-ח"י), למען יבוארו הדברים היטב:
"אַחַר הַבְּדִיקָה צְרִיכָה הָאִשָּׁה לְהַנִּיחַ בְּתוֹךְ אוֹתוֹ מָקוֹם מוֹךְ דָּחוּק שֶׁיְּמַלֵּא אֶת כָּל חֲלַל הַפְּרוֹזְדוֹר וְיַגִּיעַ עַד לָרֶחֶם אוֹ קָרוֹב לוֹ. וּבְדִיעֲבַד דַּי אִם יַגִּיעַ לָרֶחֶם וְלֹא יְמַלֵּא אֶת כָּל הֶחָלָל, אוֹ שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הֶחָלָל וְלֹא יַגִּיעַ לָרֶחֶם. בְּמִקְרֶה כָּזֶה רָאוּי שֶׁתַּנִּיחַ גַּם צֶמֶר-גֶּפֶן מִבַּחוּץ עַל פֶּתַח אוֹתוֹ מָקוֹם, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת תִּלְבַּשׁ לְבָנִים הֲדוּקִים. עֵד בְּדִיקָה רָגִיל אֵינוֹ מַסְפִּיק בְּדֶרֶךְ-כְּלָל לְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל, וְעַל-כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִיּוּב מֵעִקַּר הַדִּין בְּמוֹךְ דָּחוּק תִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּעֵד גָּדוֹל שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הֶחָלָל אוֹ בְּצֶמֶר גֶּפֶן עָטוּף בְּעֵד. בִּשְׁעַת הַדְּחַק נִתָּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּטַמְפּוֹן בִּמְקוֹם הַמּוֹךְ הַדָּחוּק (וְלֹא בִּמְקוֹם בֶּגֶד הַבְּדִיקָה), אַךְ רַק בְּטַמְפּוֹן שֶׁמִּתְרַחֵב בְּמַגָּע עִם טִפַּת-דָּם, אֵינוֹ מִתְפּוֹרֵר, אֵינוֹ מִתְכַּוֵּץ, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַטִּפָּה. אִשָּׁה הַסּוֹבֶלֶת מֵרְגִישׁוּת וּבְדִיקָה זוֹ קָשָׁה לָהּ – תִּשְׁאַל שְׁאֵלַת חָכָם.
יז. אֶת הַמּוֹךְ הַדָּחוּק יֵשׁ לְהַנִּיחַ אַחֲרֵי הַבְּדִיקָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְיִהְיֶה שָׁם כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת (בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – מֶשֶׁךְ הַזְּמַן שֶׁבֵּין שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְהוּא כִּ-18 דַּקּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל), וְאַחַר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּהַיְנוּ אַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים, תּוֹצִיאֶנּוּ וְתִבְדְּקֶנּוּ כִּבְדִיקַת בֶּגֶד הַבְּדִיקָה בְּאוֹר בָּהִיר. וְאִם אֵין לָהּ אוֹר בָּהִיר – תִּשְׁמְרֶנּוּ בְּמָקוֹם נָקִי וְשָׁמוּר עַד לְמָחֳרָת בַּיּוֹם.
יח. אִשָּׁה שֶׁבָּדְקָה בְּדִיקַת הֶפְסֵק טָהֳרָה וְלֹא סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה אוֹ שֶׁלֹּא בָּדְקָה בְּמוֹךְ דָּחוּק, יֶשְׁנָם מִקְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהּ הַבְּדִיקָה וּצְרִיכָה לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה לְמָחֳרָת, וְיֶשְׁנָם מִקְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה:
(א) רָאֲתָה דָּם יוֹם אֶחָד בִּלְבַד וּבְאוֹתוֹ יוֹם עוֹשָׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה (דָּבָר זֶה אֶפְשָׁרי רַק בְּמִקְרִים מְיֻחָדִים, כְּגוֹן הָרוֹאָה בְּתוֹךְ שִׁבְעָה נְקִיִּים אוֹ כַּלָּה לִפְנֵי חֲתוּנָתָהּ וְיוֹלֶדֶת כְּדִלְקַמָּן, אֲבָל בְּמִקְרִים רְגִילִים יֵשׁ לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים) – צְרִיכָה הִיא לַעֲשׂוֹת אֶת הֶפְסֵק הַטָּהֳרָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה; כִּי אִם תַּעֲשֶׂה זֹאת לִפְנֵי כֵן, אֵין הִיא מְוַדֵּאת בְּכָךְ שֶׁהִפְסִיקָה לִרְאוֹת דָּמִים, כִּי מַעְיָנָהּ עֲדַיִן פָּתוּחַ, וְיֵשׁ לַחְשֹׁשׁ שֶׁתִּרְאֶה דָּמִים אַחֲרֵי הַבְּדִיקָה (אֲבָל כְּשֶׁבָּדְקָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה וְלֹא רָאֲתָה – מֻחְזֶקֶת הִיא שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה); וּמִיָּד אַחֲרֵי שֶׁתִּבְדֹּק סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה, עָלֶיהָ לְהַנִּיחַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מוֹךְ דָּחוּק.
אִם לֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק וְלֹא בָּדְקָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה – לֹא עָלְתָה לָהּ בְּדִיקָה.
אִם בָּדְקָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה אַךְ לֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק – לַפּוֹסְקִים כָּרְמָ"א מוֹעִיל לָהּ הֶפְסֵק זֶה, וְלַפּוֹסְקִים כַּשֻּׁלְחָן-עָרוּךְ אֵינוֹ מוֹעִיל, וְתַחֲזֹר וְתַעֲשֶׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה לְמָחֳרָת. יֵשׁ מִקְרִים בָּהֶם מִשְׁתַּנֶּה פְּסַק הַהֲלָכָה לְפִי הַנְּסִבּוֹת וְהַמִּקְרֶה, לָכֵן רָאוּי בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה לִשְׁאֹל שְׁאֵלַת חָכָם.
(ב) אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם חֲמִשָּׁה יָמִים, וּבְבֹקֶר הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי עֲדַיִן רָאֲתָה דָּם, וְאַחַר-כָּךְ הִפְסִיקָה – צְרִיכָה לִבְדֹּק סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה וּלְהַנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן מַעְיָנָהּ פָּתוּחַ. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרַק בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן קַיָּם דִּין "מַעְיָן פָּתוּחַ", לָכֵן אַף אִם בָּדְקָה זְמַן רַב לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְלֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק מוֹעִילָה לָהּ הַבְּדִיקָה, כֵּיוָן שֶׁבָּדְקָה וְנוֹכְחָה לָדַעַת שֶׁהִפְסִיקָה לִרְאוֹת, וְאֵין לָחֹשׁ שֶׁמָּא אַחֲרֵי בְּדִיקָתָהּ תַּחֲזֹר וְתִרְאֶה דָמִים.
לַהֲלָכָה נוֹהֲגִים שֶׁאִם בָּדְקָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה וְלֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק, עָלְתָה לָהּ בְּדִיקָה בְּדִיעֲבַד. בָּדְקָה זְמַן רַב לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְלֹא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק, עָלֶיהָ לִשְׁאֹל שְׁאֵלַת חָכָם.
אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה מִלִּרְאוֹת דָּם תּוֹךְ חֲמִשָּׁה יָמִים שֶׁלִּפְנֵי שִׁבְעַת הַנְּקִיִּים, אוֹ אִם רָאֲתָה כֶּתֶם הָאוֹסֵר, אוֹ שֶׁבָּדְקָה כְּשֶׁהִיא טְהוֹרָה וּמָצְאָה טִפַּת-דָּם הָאוֹסֶרֶת, יְכוֹלָה בְּמִקְרִים מְיֻחָדִים לִרְחֹץ וְלִבְדֹּק וְלַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה וּמוֹךְ וְכוּ' לִפְנֵי הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי, וּבִלְבַד שֶׁבַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לִפְנֵי הַלַּיְלָה תִּבְדֹּק כַּדִּין.
(ג) אִם רָאֲתָה הָאִשָּׁה דָּם מִסְפַּר יָמִים, וּבַיּוֹם שֶׁעוֹשָׂה הֶפְסֵק טָהֳרָה לֹא רָאֲתָה דָּם – צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק טָהֳרָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה וּלְהַנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בְּדִיעֲבַד אִם בָּדְקָה בְּבֹקֶר אוֹתוֹ יוֹם, אוֹ אַף בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי כֵן, וּמָצְאָה עַצְמָהּ נְקִיָּה – מוֹעִילָה לָהּ בְּדִיקָה זוֹ כְּהֶפְסֵק טָהֳרָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחָה מוֹךְ דָּחוּק. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת בַּדֶּרֶךְ וְכַדּוֹמֶה, יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה". עכ"ל.
משמע דאין להקל בלא סיבה על בדיקת המוך דחוק כלל, אלא במקום צורך ושעת הדחק, כגון שיש לה פצעים ומיחושים באותו מקום, או שנמצאת בדרך וכדו', הא בלאו הכי לא.
בדיקת שבעה נקיים
כתב השו"ע ביו"ד סי' קצ"ו סעי' ד' "בכל יום מז' ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה פעמים בכל יום, אחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות (טור בשם סה"ת וע"פ); ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת, לא שנא בדקה ביום ראשון של השבעה או ביום השביעי או באחד מהאמצעים, מאחר שבדקה ביום שקודם השביעי ומצאה טהורה, עלו לה. אבל אם לא בדקה בכל הז', וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה, אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו. וי"א שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה וביום השביעי, ואין להקל" וראה בב"י דיש להחמיר כדעת הי"א משום שהוא ספק דאוריייתא.
וכתב הפתחי תשובה ס"ק ו' "עי' בדגמ"ר שכתב דאפילו לא בדקה ביום ראשון ובדקה באחד מימים אמצעים וגם ביום שביעי גם הסמ"ג מודה שעלו לה ובלבד שעכ"פ ליום שפסקה בדקה כדי שתפסוק בטהרה ע"ש ועי' בספרו (תשובת נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קכ"ח) כתב שם דדוקא ראשון ושביעי בעינן אבל אם בדקה דרך משל בראשון ובשלישי לא מהני ואינה יכולה לטבול בשביעי ואם אח"כ שוב לא בדקה עד עשירי אין בידה אלא עשירי אבל אם בדקה אח"כ בתשיעי טובלת לערב דדל יום א' מהכא הרי בדיקת ג' וט' נחשב ראשון ושביעי ואפילו בדקה בשמיני דהיינו שבדקה בראשון ובשלישי ובשמיני טובלת בשמיני לערב ומצטרף השמיני עם הראשון ואף שיש בין שמיני לראשון יותר מה' ימים השלישי מצרפם ע"ש ומזה מוכח דאם לא בדקה בראשון רק באחד מימים אמצעים ובשביעי לא מהני דלא כמ"ש בדגמ"ר וע"ש" ולענין אחרון כן מצדד מרן הרב בדרכי טהרה פי"ד סעי' ד'. שלא יועיל להצטרף כי אם בשעת הדחק וכאשר יבואר.
וכתב הסדרי טהרה ס"ק י"ח "ולכאורה י"ל דמשום הכי לא אמרינן דתתחיל הז' נקיים מיום שלישי שלאחר יום הפסקת טהרה שלה, דאם כן אתה מפליג הבדיקה אחרונה של ז' נקיים מן בדיקת הפסקת טהרה שלה, דאף דמהני אם לא בדקה עד שביעי, הני מילי כשאינו מרוחק מן הבדיקה של הפסק טהרה כי אם ז' ימים, דהיינו כשהיא מונה ז' נקיים מיד למחרתו של הפסק טהרה שלה, דזו דוחק, דמסתימת הפוסקים לא משמע הכי, אלא דלעולם מהני הבדיקה בשביעי של נקיים אף אם לא התחילה למנות מיד ממחרת של יום ההפסק טהרה, דהא אין עליה שום חיוב למנות ז' נקיים מיד ממחרת של יום ההפסק טהרה, אלא אם תרצה שלא להתחיל ז' נקיים כי אם יום שני או שלישי אחר ההפסק טהרה רשות בידה, דכיון דפסקה בטהרה היא בחזקת טהרה לעולם עד זמן וסתה, וכן כתב בספר תפארת למשה [ד"ה בשו"ע סעיף ד], ואם כן אי סלקא דעתך דלא מהני בדיקת שביעי אלא בהתחילה למנות ז' נקיים ממחרת יום ההפסק, לא היה להפוסקים לסתום אלא לפרש דלא מהני בדיקת שביעי אלא בכהאי גוונא, אלא ודאי דלעולם מהני בדיקת שביעי אף בלא התחילה למנות נקיים שלה ממחרת יום ההפסק".
וראה ברב פעלים ח"ב יו"ד סי' ט"ז שהביא את הבית דוד טעביל וז"ל "ואחר שהאריך הרב הנז' בדבר זה, וכתב וז"ל, ועכ"פ הנך רואה דאף להפוסקים כר"ח אינו רק חששה דרבנן בעלמא, ובהיות כן אני תמה עמ"ש הרב בית יוסף, כיון דחשש איסור כרת הוא, יש לפסוק כהמחמירים, ולפי המבואר אף להמחמירים עצמן לא ס"ל, דיש בזה חשש איסור כרת, רק חששה דרבנן בעלמא, וגם בר מן דין כבר כתב הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד, שבזה"ז שלא החמירו בנדה, אלא ממנהג בנות ישראל, יש לנו לפסוק כרב וכו', ש"מ דס"ל בזה"ז אין כאן חשש איסור כרת. וראיתי בסדרי טהרה שכתב על הרז"ה וז"ל, ומדברי המחבר בב"י לא נראה כן, שכתב דאין להקל משום חומר איסור כרת עכ"ד ס"ט. ולא ידעתי כי אם באנו לדחות נפש מפני נפש, מי נדחה מפני מי, ומהפוסקים דפסקו להחמיר אין ראיה שחשו לאיסור כרת, רק שאפילו הוא איסור דרבנן חשו להחמיר, כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, וכמו שנתבאר מדברי סה"ת, ולפי"ז לדידן כיון דמצינו הרבה פוסקים, הלא המה הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרא"ש והרשב"א והטור דפסקו להקל כרב, ודבריהן נראין עיקר בש"ס, ושיטת המחמירין דחיקא טובא, וגם לפי דבריהם אינו אלא חששה דרבנן בעלמא, שפיר יש לנו לפסוק כהמקילין, אך עכ"ז חלילה לנו להקל במה שהחמיר הב"י, אמנם בשעת הדחק ודאי נוכל לסמוך ברווחא על שיטת המקילין, וכן הסכימו כל האחרונים בתשובותיהם, ועיין בסדרי טהרה שהביא בשם הגאון מוהר"ג כן ע"ש עכ"ל.
כתב הגר"א ס"ק י"ד דבדיעבד מועיל בדיקת יום אחד וכן הוא בסדרי טהרה קצ"ו י"ח. וראה בערוך השולחן סעי' כ"ה כ"ו שבמקום הצורך יש להקל גם בבדיקה יום אחד. ובשו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' ט"ז שאם התחילה לספור לאחר ששה ימים ולכאורה ה"ה לחמשה כיון שסברתו היא משום רוב נשים מפסיקות מלראות אפשר להקל כל שבדקה בראשון.
וראה בפת"ש ס"ק ז' שכתב "וביום הז' ואין להקל [עיין (בתשו' חתם סופר סי' קע"ח) שכתב דבדיעבד שכבר לנתה אצל בעלה יש להקל אך כ"ז בבדקה בודאי בא' או בז' אבל אם לא בדקה בהם רק מאחד מהאמצעים יש לחוש אפילו בדיעבד ע"ש]". וראה עוד בדרכי תשובה ס"ק מ"ה, זה רק בדיעבד דדיעבד.
וראה ברב פעלים שהביא עוד סברא להקל, וז"ל: "עוד ראיתי להרב מהרח"ף ז"ל בספרו חיים ביד, סי' מ"ח שכתב וז"ל, אך בזאת בענין הבדיקה לשבעת הימים ראיתי בספר חסד לאברהם תאומים, בתשובה יו"ד סי' ס"ב דף צ"ז ע"ד, דעמד וימודד אר"ש על מ"ש הרב דגול מרבבה סי' קצ"ו, על מ"ש מרן ז"ל כשיטת הסוברים דבעי בדיקה ביום א' ויום ז', ולא סגי תחילתן ולא סופן, או סופן ולא תחלתן וכו', ובסוף כתב וז"ל, ומעתה בזה"ז דאין מתחילין לספור ז' נקיים עד יום שישי לראייתן, ורוב נשים פוסקות מלראות ביום ההוא, בזה שפיר י"ל דלא בעינן תחילתן וסופן לכ"ע, הואיל ואינה עלולה לראות בימים אלו, קמה לה חזקה טהרה דאשה להחזיק הימים כספורין לפנינו. ושנית שהרי הרז"ה דכתב דלא נקבעה הלכה כרב דסגי בתחלתן או בסופן, סיים דבזה"ז שלא החמירו בנדה אלא ממנהג בנות ישראל שיהיו נידונין כספק זבה לספור השבעה נקיים, סמכינן אדרב, ונהי דהרב בית יוסף סתם להחמיר גם בזה"ז להצריך בדיקה תחלה וסוף, ואנו צריכין לקבל דבריו באימה, אבל אין בזה רק חומרא בעלמא שהחמיר עלינו, עכ"ד הגאון חס"ל תאומים שהעתיק הרח"ף ז"ל, ואין הספר הזה מצוי אצלינו, ועכ"פ מצינו סמך לנשים שדרכן בכך, כי פה עירינו אין עושין הפסק בטהרה בפרסה נדה, אלא בסוף יום שישי, ומונים השבעה נקיים מיום השביעי, ויש נשים פה עירינו מחמירין לעשות הפסק בטהרה ביום שביעי ומונים ז"ן מיום שמיני, אך ודאי צריך המורה להזהיר תמיד, שלא יעשו כך לעבור על דברי מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, והשומע תבא עליו ברכת טוב, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר".
וראה בא"ח צו ש"ש סעי' י"ג "בכל יום משבעה נקיים תבדוק פעמיים, אחת בשחרית ואחת סמוך לבין השמשות, ובדיעבד אם בדקה רק ביום ראשון וביום השביעי סגי לה, אך בדיקה של הפסק בטהרה לא תועיל להשלים בעד בדיקה של יום ראשון, אלא צריכה לבדוק ביום ראשון מלבד בדיקה של הפסק בטהרה, והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א, יש הרבה נשים נוהגין דלא עבדי בדיקה בכל יום כאשר כתבנו, אלא עבדי ביום ראשון וביום השביעי וכתבתי בס"ד בסה"ק רב פעלים דיש להם על מה שיסמכו, אבל ראוי שכל אדם יזהיר את אשתו שתבדוק בכל יום כאמור לעיל, ואותם בורים שאין עושין בדיקה ביום ראשון וביום השביעי, אלא רק סומכין על הבדיקה של הפסק בטהרה לבד, עתידין ליתן את הדין ואוי להם".
וראה בדרכי טהרה פי"ד סעי' ו שכתב שם "אם לא בדקה האשה אלא פעם אחת בלבד בתוך השבעה נקיים צריכה לשואל שאלת חכם, כי ברב המקרים אין הבדיקה מועילה וצריכה לספור שבעה נקיים מחדש", וכתב שם שאלה א' כתב שמה שהקל הרב פעלים היינו רק בדיעבד דדיעבד.
העולה למעשה
הפסק טהרה עם מוך דחוק – בדיקת מוך דחוק, אם ראתה דם רק יום אחד ובאותו יום היא עושה הפסק צריכה לעשות מוך דחוק, ובדיעבד אם לא עשתה לרמ"א יש להקל לדעת שו"ע צריכה לפסוק שוב בטהרה.
אם ראתה מספר ימים, והפסיקה באותו יום לראות צריכה להניח מוך דחוק אם לא הניחה בדיעבד עלתה לה הפסק.
שבעת נקיים – אם הם וודאי ישמעו לכם יש להורות להם לחשב מהיום השלישי שבעה נקיים כדי שייצא שבדקה ביום הראשון לטהרה, ומהיום תבדוק בכל יום ועכ"פ גם בשביעי (תשיעי מהפסק).
במקום הצורך שיש חשש שלא ישמרו על טהרה וכדו' יש להקל ותבדוק גם בשביעי ובזה יוצאת ידי הנו"ב.