שאלה

ילד שנולד יום חמישי האחרון בדיוק בשקיעה (פה בארה"ב)  דהיינו הוציא ראשו ורובו בשעה זו האם נימול למחרת או מכיוון שזה ממש מכוון על הדקה נקדים ליום הקודם?

תשובה

הקובע היא הוצאת רוב הראש

ועל כן עליו לברר: באיזו שעה בדיוק יצא ראש התינוק, וילך לבית החולים בו נולד התינוק ביום שאחרי הלידה, ויסתכל לכיוון השמש ויראה אם בזמן זה במקום בית החולים השמש שקעה או לא (ויחשב את ההפרש בין זמן השקיעה היום לאתמול), ועל פי זה ידע מתי לקבוע את הברית מילה.
ודין זה הוא גם למחמירים כר"ת לענין בין השמשות.

מקורות

כתוב במשנה (שבת קל"ז ע"א): "קטן נימול לשמנה ולתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר, לא פחות ולא יותר. הא כיצד: כדרכו – לשמנה, נולד לבין השמשות – נימול לתשעה, בין השמשות של ערב שבת – נימול לעשרה", וכן הוא בברייתא (שם קל"ה ע"א): "ימול בשר ערלתו ערלתו וודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת". וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' ח'): "ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק".
וכתב השו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעיף ט'), וז"ל: "בשיעור בין השמשות אפליגי תנאי ואמוראי בסוף פרק במה מדליקין, וכתב בעל העיטור: מספקא לן הלכה כדברי מי, הלכך, אי איתיליד ינוקא משתשקע החמה [בערב שבת, (ש"ך ס"ק י')] – ספק הוא, עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי, [לאחר זמן בין השמשות של ר' יהודה מתחיל זמן בין השמשות של ר' יוסי (ראה גמ' ברכות ב' ע"ב, רש"י שבת ל"ה ע"א ד"ה בין השמשות)] ונימול לעשרה. ואי איתיליד במוצאי שבת משתשקע החמה עבדינן לחומרא כדרבה (ראה לעיל בהערה ו' בביאור שיטת רבה).
זמן בין השמשות
ואיתא בגמ' (שבת ל"ד ע"ב) : "תנו רבנן: בין השמשות – ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה – מטילין אותו לחומר שני ימים.
ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו וכו'. הא גופה קשיא; אמרת: איזהו בין השמשות – משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – לילה הוא. והדר תנא: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות! – אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך ותני: איזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין – יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשה חלקי מיל. מאי שלשה חלקי מיל? וכו' אלא: תלתא ריבעי מילא. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: שני חלקי מיל. מאי שני חלקי מיל? וכו' אלא תרי תילתי מיל. מאי בינייהו? – איכא בינייהו פלגא דדנקא". כלומר ההבדל בין רבה לרב יוסף הוא דקה וחצי (למ"ד שהילוך מיל הוא 18 דקות).
מחלוקת ר"ת והגאונים
ונחלקו הגאונים ור"ת מתי מתחיל בין השמשות – לשיטת הגאונים מתחיל בין השמשות מיד לאחר השקיעה, ולדעת ר"ת לאחר שלושה מיל ורבע מהשקיעה מתחיל זמן בין השמשות [דהיינו חמישים ושמונה דקות לאחר השקיעה עדיין יום, ולאחר מכן מתחיל זמן בין השמשות].
וכתב השו"ע או"ח (סי' רס"א סעי' ב'): "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת – עושה, רצה לעשות ממנו מקצת – עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה", כלומר שפוסק כר"ת.
אמנם ביו"ד הלכות מילה (סימן רס"ב סעי' ו') כתב: "אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים – יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת. אבל אם שהו אחר כך, אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש – אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה, אפילו אם יארע בשבת", וכן משמע משו"ע או"ח סי' רל"ה סעי' א', סי' רצ"ג סעי' ב, סי' תרכ"ד סעי' ב' .
וע"כ למעשה כתב בתשובת מהר"מ אל אשקר (סי' צ"ו) והביאו הש"ך (יו"ד סי' רס"ו ס"ק י"א), וז"ל: "שאלה: תינוק שנולד ערב שבת אחר שקיעת החמה קודם שנראו שלושה כוכבים בינוניים – אם נימול יום ראשון כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, דלדידהו בין השמשות הוי תיכף אחר שקיעת החמה מעל הארץ, או אם נימול בע"ש כדעת רבנו תם ז"ל, שכתב דשתי שקיעות נינהו ושאין בין השמשות מתחיל אלא מסוף השקיעה אחר שנכנס החמה בעובי של רקיע, אבל קודם לכן יום גמור הוא, וכן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם והסמ"ג והר"ן וכו', ע"ש שהאריך להביא שיטת הגאונים והפוסקים ובביאור דבריהם, ומסיק שם, כללא דמילתא – דהאי ינוקא אין מלין אותו עד יום ראשון".
שיעור בין השמשות של הגאונים
וראה בתרומת הדשן (סי' קכ"ג) וראה בשו"ע (סי' תנ"ט סעי' ב') ובב"י, ובשו"ע ביו"ד (סי' ס"ט סעי' ו'), ברמ"א (סי' רס"א סעי' א'), ועיין לארץ חיים (סי' רס"א סעי' ב') מה שהאריך בזה, ומ"מ כיון שהרמב"ם (פירוש המשניות פסחים פרק ג' משנה ב') כתב ששיעור הילוך מיל הוא שני חומשי שעה דהיינו – 24 דקות וכן כתב רע"ב (שם) וכן כתב המהרי"ל הביאו המגן אברהם (סי' תנ"ט ס"ק ל'), ועוד עיין בזה בחק יעקב (שם ס"ק י') ובכה"ח (שם ס"ק ל'), וכתב בספר מעשה ניסים (עמ' קנ"ו הערה ח'), וז"ל: "וזמן שלושה כוכבים בנונים פה ירושלים ברוב השנה הוא כ"ה דקים אחר השקיעה ורק בשלושה חודשים וחצי בקיץ יש שינוי והם :חצי הראשון של חודש מאי כ"ו דקים וחצי השני כ"ז דקים ובחודש יוני כולו וחצי חודש יולי כ"ח דקים וחצי השני של חודש יולי כ"ז דקים וחצי אוגסט הראשון כ"ו דקים ושאר כל ימות השנה כ"ה דקים".
וגם שבעצם ראיית הכוכבים אנחנו לא בקיאים כולי האי לדייק אם הכוכבים קטנים או בינוניים, נוהגים בארץ ישראל שלפני עשרים וחמש דקות מהשקיעה עדיין חשוב בגדר ספק לעניין זה, ונקרא בין השמשות, וקבעו שיעור זה לצאת מכל הספקות שאז ייחשב ודאי לילה לכל השיטות.
הקובע -יציאת הראש
איתא במשנה נידה כ"ח ע"א "המפלת טומטום ואנדרוגינוס – תשב לזכר ולנקבה, טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר – תשב לזכר ולנקבה, טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה – תשב לנקבה בלבד. יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו – הרי הוא כילוד. יצא כדרכו – עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו – משיצא פדחתו", ובגמ' נידה (כ"ט ע"א), "תניא נמי הכי, יצא מחותך (או) מסורס – משיצא רובו הרי זה כילוד, הא כתקנו – הראש פוטר, ר יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים. ואיזהו כתקנו לחיים – משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? ר' יוסי אומר: משיצאו צדעיו, אבא חנן משום ר' יהושע אומר: משיצא פדחתו, וי"א: משיראו קרני ראשו". ועיין רמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"י ה"ו) ובכס"מ (שם), ופסק השו"ע ביו"ד סי' קצ"ד סעי' י' "נחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האברים כגון שיצא הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר, אינה טמאה לידה עד שיצא רובו; ואם יצא ראשו כולו כאחד, הרי זה כרובו".
וכתב הטור לענין ירושת בכור בחו"מ סי' רע"ז "ואם יצא רוב פדחת בחיי האב הרי הוא כילוד ונוטל פי שנים אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם", וביאר הב"י "ומ"ש ואם יצא רוב פדחת בחיי האב הרי הוא כילוד ונוטל פי שנים אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם. כן כתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות נחלות (ה"ב). וכתב הרב המגיד בפרק יש בכור (בכורות מו:) אמר ריש לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה שנאמר יכיר ורבי יוחנן אומר אף לנחלה וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש עכ"ל. ואף על גב דההיא דרבי יוחנן לענין מילתא אחריתא איתמר מכל מקום יש ללמוד ממנה לענין זה [בדק הבית] מכל מקום לא דקדק רבינו במה שכתב רוב פדחתו דמלישנא דהרמב"ם משמע דבעינן שיצא כל פדחתו [עד כאן]", וכתב השו"ע (חו"מ סי' רע"ז סעי' ג') "בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים. ואם יצאה פדחתו בחיי אביו, אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שנים", כלומר שלדעת הטור מספיק שרוב פדחתו תצא ולדעת השו"ע בעינן כל פדחתו שזה רוב ראשו. ובסמ"ע (שם ס"ק ו') פסק את דברי הטור, וראה שם בפת"ש (ס"ק א') שכתב "פדחתו. עיין באר היטב [סק"א] שכתב, בטור כתוב רוב פדחתו כו'. ועיין בב"ח [סעיף ג'] שמוחק תיבת רוב, וכתב דלא מהני רוב כיון דליתיה בהיכרא, ע"ש, ועיין בספר שב שמעתתא שמעתא ז' פט"ו שכתב דנראה כדברי הב"ח, ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חלק אה"ע ספר ב' סוף סי' קמ"ד מ"ש בזה".
וכן כתב לענין פדיון הבן בשו"ע יו"ד סי' ש"ה (סעי' כ"ב) "בן ח' חדשים שהוציא ראשו והוא חי, והחזירו ומת, או בן ט' שהוציא ראשו, אפילו אחר שמת, והוחזר ואח"כ יצא אחיו וילדה ולד קיימא, אינו פטר רחם, שהרי נפטר בראשו של ראשון, ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו". ובסי' י"ד (סעי' א') כתב "המקשה לילד והוציא העובר את ראשו, אעפ"י שהחזירו, הרי הוא כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו", ובתבואת שור (שם ס"ק ו') דבעי יציאת כל הפדחת, אמנם הש"ך בס"ק א' וכרתי בס"ק ב' כתב דמספיק רוב הפדחת.
וכתב השו"ע (יו"ד סי' רס"ב סעי' ד') "מונה לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או מיום ששמעו אותו בוכה", ובסעי' ו' כתב "אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים, יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת", וכן כתב בסי' רס"ו סעי' ח', וא"כ וואדאי שכוונתו ביציאת הפדחת. וכן כתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ה פק"ט " זמן הלידה הקובע לעניין קביעת יום לברית המילה הינו רגע יציאת רוב ראש התינוק, ולא זמן יציאת כל הגוף".
וע"כ כתב מרן הרב שם בסעי' ז "תינוק שיציאת רוב ראשו היתה בסוף היום ואין זה ברור האם נולד לפני השקיעה או בין השמשות או לאחר צאת הכוכבים, ניתן לברר את זמן לידתו באופן הבא:
מבררים באיזו שעה בדיוק יצא ראש התינוק, הולכים לבית החולים בו נולד התינוק ביום שאחרי הלידה, מסתכלים לכיוון השמש ורואים אם בזמן זה במקום בית החולים השמש שקעה או לא (ויחשב את ההפרש בין זמן השקיעה היום לאתמול), ועל פי זה ידע מתי לקבוע את הברית מילה", וביאר בהערה י"א "וטעם הדבר ששולחים לבדוק בבית חולים ולא סומכים על הלוח כיון שיש הבדלים בזמן בין מקום למקום. לדוגמה, בירושלים יש את שכונת מחנה יהודה ואת שכונת נחלת שבעה. בשעה שבמחנה יהודה השמש עוד על הארץ בצורה נכרת, הרי שבשכונת נחלת שבעה השמש שקעה לה ונעלמה מעל פני הארץ, מפני שמחנה יהודה גבוהה יותר ובנחלת שבעה השקיעה בה יותר קרובה. וכן ניתן למצוא הבדלי שעות של שקיעה בארץ באופן מוחשי במקומות שיש בהם הבדלי גובה משמעותיים, למשל בחיפה יש הבדל גדול ומשמעותי בין העיר התחתית (שהיא בקו פני הים) לבין פסגת הכרמל (שהיא כ-540 מטר מעל פני הים). וכן אפשר לראות הבדל בין טבריה תחתית שהיא על שפת הכנרת (כ-200 מטר מתחת לפני הים) לבין טבריה עילית שעל ההר (הנקראת: שכון ג' ושכון ד' שהם בין 120 ל240 מטר מעל גובה פני הים).
ובלוח תקנו חכמים לעשות זמן אחיד. ולכן יש לאדם לראות בחוץ בזמן הלידה ואם הוא רואה את השמש – עדיין יום, ואם השמש שקעה – הינו זמן בין השמשות. ואם הוא אומר שהוא לא יודע להבחין, שילך לרב בית החולים. וראה בשו"ע (יו"ד סי' רס"ב סעי' ו') ועיין עוד בדברי כה"ח (סי' של"א ס"ק ל"ו)".
העולה
הקובע היא הוצאת רוב הראש, וניתן לברר את זמן לידתו באופן הבא:
מבררים באיזו שעה בדיוק יצא ראש התינוק, הולכים לבית החולים בו נולד התינוק ביום שאחרי הלידה, מסתכלים לכיוון השמש ורואים אם בזמן זה במקום בית החולים השמש שקעה או לא (ויחשב את ההפרש בין זמן השקיעה היום לאתמול), ועל פי זה ידע מתי לקבוע את הברית מילה.
ודין זה הוא גם למחמירים כר"ת לענין בין השמשות.