שאלה
חסה ממצע מנותק מגבול עולי מצרים – האם מותר לאוכלה בשנת השמיטה?
תשובה
מותר לאוכלה לכתחילה וודאי שעדיף לקחת מעולי מצרים ויש סדרי עדיפויות כדלהלן:
בכל גידולי חממות יש כמה דעות, ואלו סדרי העדיפויות:
– עולי מצרים, חממות, עציץ שאינו נקוב.
– עולי מצרים, חממות, מצע מנותק.
– עולי מצרים, חממות, מצע לא מנותק.
– עולי בבל, חממות, מצע מנותק.
– עולי בבל, חממות, מצע שאינו מנותק.
מקורות
תשובה ע"פ סיכום משיעורו של מורינו הגאון הרב יוסף אליהו
בדין גידולי חממות (מצע מנותק) בשביעית
גמרא ערלה (פ"א סוף הלכה ב [ד' ע"ב]) בירושלמי, וז"ל: "רבי יוחנן בשם רבי ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. ובשביעית צריכה דכתיב 'ושבתה הארץ שבת לה וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור'", ע"כ.
הגמרא דנה מה הדין בגידולים שבתוך הבית, האם חלות עליהם מצוות התלויות בארץ: ערלה, מעשרות ושביעית.
לגבי ערלה – פשוט שחייב אפילו גידולי בית / חממות וכדו', כי הפסוק אומר (ויקרא יט, כג) "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל". אם כן לשון הפסוק בתורה: "ארץ", ולא משנה אם זה שדה או גידולי בית או גידולי חממות. ולכן, חייב בערלה. וכלשון ה"פני משה": "בכל מקום שיהיה נטוע – יתחייב בערלה".
לגבי מעשרות – פשוט לנו שפטורים ממעשרות, כי הפסוק אומר: "עשר תעשר כל תבואת זרעך היוצא השדה", משמע דוקא גידולים בשדה (דברים י"ד, כ"ה).
אם כן תלה הכתוב את החיוב במעשרות – ב"שדה". לכן גידולי בית פטורים מן המעשרות. [נביא בעזהי"ת את הרמב"ם (הלכות מעשר פ"א ה"י) שסובר שחייב מדרבנן, ודעת הראב"ד שפטור לגמרי].
בעניין שביעית – הגמרא אומרת: "צריכא", פירוש שנשארנו בספק, כי פסוק אחד אומר: " ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כ"ה, ב'), ופסוק שני אומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (שם, ד'). אם כן פעם השתמש הכתוב במילה "שדה" ופעם השתמש במילה "ארץ".
אם כן הלכה למעשה – הירושלמי נשאר בספק אם גידולי בית – חממות וכדו', יש בהם דין שביעית כערלה, ד"ארץ" כתיב בה, או שפטורים מן השביעית כמעשר, כי "שדה" כתיב בה.
ה"פני משה" (בפירושו על הירושלמי שם) אומר, כיון שנשארנו בספק, יש דין שביעית בתוך גידולי הבית, וז"ל: "אילן שנטעו בתוך הבית – לענין ערלה חייב דלא כתיב שדה בערלה אלא "הארץ" – ונטעתם בכל מקום אשר יהיה נטוע בארץ אבל לענין מעשרות פטור דכתיב ביה היוצא השדה ולא היוצא בתוך הבית. ובשביעית צריכא. ולענין שביעית מספקא לן וצריכה למיבעי משום דכתוב אחד אומר ושבתה הארץ משמע דבכל מקום שהוא בארץ נוהג בו שביעית וכתוב א' אומר שדך לא תזרע וגו' דמשמע דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית ומסתברא דמספיקא לחומרא", עכ"ל. וכך פוסק גם ה"נחפה בכסף", שגידולי בית חייב.
ה"פאת השולחן" (סימן כ' סעיף כ"ד) אומר, וז"ל: "אילן שנטעו בתוך הבית – הרי זה ספק אם נוהג בו כל דיני שביעית", עכ"ל. משמע וכו', כיון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, על כן אין חיוב שביעית בגידולי בית.
החזון איש (הל' שביעית סי' כ"ב) דעתו להחמיר, אבל למעשה הורה הלכה להקל בגידולי בית במצע מנותק. וכתב וז"ל: "שנראה להקל בעציץ שא"נ, ועומד תחת תקרת בית, יש להקל טפי, דלא מצינו שגזרו בעציץ שא"נ לענין שביעית וכו'… ואחר שהורה זקן "פאת השולחן" להקל בזורע בבית, המקל בעציץ שא"נ בבית – יש לו על מי לסמוך", עכ"ל. ואף שהחזו"א לקמן (סי' כ"ו סק"ד) כתב וז"ל: "ואף בעציץ שא"נ בבית הדעת נוטה להחמיר, למי שסומך על פאת השולחן בעציץ שא"נ בבית – אין לנו כח למחות, יש להם על מי שיסמוכו וכו'…", ע"ש.
למעשה, הורה החזו"א לאנשי קיבוץ חפץ חיים לזרוע בחממות כפי עדות הרב כהנא שנתן להם החזון איש כסף כדי לנסות שיטה זו, וראה בזה הצלה לשומרי שביעית בארץ ישראל. וכן כתוב באחיעזר
ומרן הרב זצ"ל ב"מאמר מרדכי ושבתה הארץ" סימן ה': דן באריכות בענין זה, והיוצא מדבריו שלכתחילה ודאי עדיף חממות במצע מנותק, אבל אפשר להקל גם במצע שאינו מנותק דרגה ב', ונבוא לפרט את הדין.
בירושלמי בדין ערלה כתב כדלעיל, שנוהג בבית.
כתב הרמב"ם לגבי דין ערלה (הלכות מעשר שני פרק י' הלכה ט'): וז"ל: "אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה". המקור מירושלמי לעיל. וכן בשו"ע (סימן רצ"ד סכ"ו), ”הנוטע ברשות הרבים, והגזלן שנטע, והעובד כוכבים שנטע, בין לעצמו בין לישראל, והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו, והנוטע בספינה, או בעציץ אף על פי שאינו נקוב, חייב", עכ"ל.
ולגבי מעשרות כתב הרמב"ם (הלכות מעשר פרק א' הלכה י') וז"ל: "אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת". וכתב עליו הראב"ד (שם), וז"ל: "א"א לא נראה כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר"ע וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם בסוריא ומכרה לישראל והוסיפה דר"ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים בתר שליש אחרון עיין באותה שמועה והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה", עכ"ל.
למעשה, הרמב"ם פוטר ממעשרות מדאורייתא ומחייב מדרבנן בגידולי בית, והראב"ד פוטר אפילו מדרבנן.
וראייתו מהמשנה (מסכת מעשרות פ"ג משנה ה'), וז"ל המשנה: " תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב רבי שמעון אומר אחת בימינו ואחת בשמאלו ואחת בפיו עלה לראשה ממלא חיקו ואוכל", עכ"ל המשנה.
ופסק הרמב"ם כמותה בפרק ד' (מהלכות מעשרות הלכה ט"ו), וז"ל: "תאנה העומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר, בד"א בשהיה עומד בקרקע, אבל אם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר חצר קובע למעשר", ע"כ.
קושיית הראב"ד ותירוץ הכס"מ
הקושיה היא מהגמרא מירושלמי מעשרות: "תני שדה שהביאה שליש לפני גוי ולקחה ממנו ישראל רבי עקיבה אומר התוספת פטור וחכמים אומרים התוספת חייב".
יסוד המחלוקת בין ר"ע לחכמים, האם הגידול שליש הוא הקובע למעשרות, וכיון שגדל ביד גוי, אפילו שהתוספת היתה ביד הישראל אומר ר"ע שפטור, וחכמים אומרים שסו"ס התוספת גדלה ביד הישראל, התוספת עצמה חייבת במעשרות. ופשוט לכל הדעות שהשליש הראשון ודאי פטור ממעשרות, כיון שגדל ביד גוי.
ושם הגמרא ממשיכה ודנה לענין פטור ממעשרות שונה, אם גדל בתוך בית. וז"ל הגמרא: "זרע בחורבה והביאה שליש וסיכך על גבה. על דעתיה דרבי עקיבה התוספת חייב ועל דעתייהו דרבנן התוספת פטור. זרע בבית והעביר הסכך וסיכך על גביו על דעתיה דרבי עקיבה התוספת פטור ועל דעתין דרבנן התוספת חייב".
פירוש הדבר, שגידול בית פטור מן המעשרות, כדברי הירושלמי בערלה, דכתיב עשר תעשר כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. הרי שמעשרות שייך בגידולי שדה ולא בגידולי שדה, כדלעיל.
פירוש הדבר, מה שגדל בחורבה שאין לה תקרה, חייב במעשרות, ולכן השליש הראשון שגדל בחורבה חייב במעשרות, ומה שסיכך על גבה על דעתיה דרבי עקיבא התוספת חייבת במעשרות, כיון שהשליש הראשון הוא העיקר והוא הקובע. ועל דעתייהו דרבנן – התוספת פטורה, פירוש ודאי שהשליש הראשון חייב במעשרות, כיון שגדל ללא תקרה, אבל התוספת שגדלה תחת התקרה, פטורה מן המעשרות כדין כל גידולי בית.
ממשיכה הגמרא ואומרת: "זרע בבית", פירוש במקום פטור, והעביר הסכך שסיכך על גביו, לפי ר"ע שהולכים לפי שליש הראשון של הגידול – התוספת פטורה, אפילו שגדלה תחת כיפת השמים, ולחכמים התוספת חייבת.
אבל לכולי עלמא השליש הראשון פטור מן המעשרות, כיון שגדל תחת הבית.
מקשה הראב"ד, איך הרמב"ם מחייב מעשרות מדרבנן והרי בין לר"ע ובין לחכמים פשוט להם שהחלק שגדל תחת הבית פטור ממעשרות.
מתרץ הכסף משנה ששם מדובר שחיוב המעשר הוא מדאורייתא ולא מדרבנן. וז"ל: "ואיני יודע מה ראיה מביא משם דהא פשיטא דאיכא למידחי ולומר דלא קאמר דפטור אלא מדאורייתא". ועיין לרדב"ז שם שתרץ כעין זה, ואדרבה מדברי הרמב"ם שמשווה דין תאנה הגדלה בחצר, וז"ל: "ולא ירדתי לסוף דעתו דאדרבה משם ראיה לדברי רבינו דכיון דקבעה למעשר משמע דבית הוי ולא שדה ואפ"ה חייבת מדרבנן הכא נמי חייב מדרבנן". ועיין שם בסוף דבריו, שמסביר מחלוקת ר"ע וחכמים בדאורייתא, אבל בדרבנן – אין הכי נמי שחייב.
לגבי שביעית – שהגמרא הסתפקה אם יש חיוב שביעית בגידולי בית, הרמב"ם לא כתב כלום, עיין במראה פנים על הירושלמי בערלה, שמסביר את הגמרא בספיחין, ועיין עוד תירוצים בדברי הרמב"ם.
המשנה בשביעית (פ"ב מ"ד) "מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִיןאוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָּדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר".
ונחלקו הראשונים בפירוש המשנה מה הדין בבתים שעשו להם נטיעות בשביעית, שלדברי המשנה עושים אותם רק בערב שביעית.
ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות וז"ל: "ועושין להם בתים. עושין להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום", עכ"ל. וכן מפורש בערוך הכוונה ל"צל". אם כן דעת הרמב"ם שפירוש המילה "בתים" היא שעושים להם חממות או רק כיסוי לעשות להם צל, ולמה מותר לעשות כך לפני השמיטה ולא בשמיטה עצמה? משום שזה כעין עקירה, כיון שדבר הגדל בבית פטור מדיני שמיטה. או אפשר להסביר את דברי הרמב"ם שהטעם הוא משום שגדל יותר טוב על ידי הצל שעושה להם, ולכן אסור בשביעית, שמותר לאוקמי ולא לאברויי.
ורש"י פירש (עבודה זרה נ' ע"ב): הגמרא דנה בעשיית בתים לנטיעות בחול המועד ובשביעית, ומחלקת שבחול המועד טעם האיסור משום טירחא יתירה, ובשביעית הדין הוא משום איסור עבודה בשביעית, ע"ש.
ורש"י שם מסביר שעושים להם בתים, הכוונה – גדר. וז"ל: "ועושין להם בתים – גדר אמה גובה סביבותיו וממלאין אותו עפר", עכ"ל. פירוש, שיוצרים גדר סביב העץ וממלאים אותו עפר כדי שיגדל יותר טוב.
הר"ש בפירושו למשניות מסביר מה זה "בתים", שעושים להם "גדר" כפירוש רש"י הנ"ל, וז"ל: "ועושין להם בתים – גדר אמה גובה סביבותיהם וממלאין אות' עפר ומיהו בירושלמי משמע בית ממש לצל", עכ"ל.
והרא"ש פירש, וז"ל: "עושים להם בתים – עושים להם גדר גבוהה סביב האילן וממלאים אותו עפר. ומהירושלמי משמע בית ממש, שעושים להם צל לאילן".
מהירושלמי (שביעית פ"ב ה"ד ד' ע"ב) משמע לכאורה כמו שהרמב"ם למד, שכותב וז"ל: "רבי יוסה אמר ר' אבונה בעי מה בין המזהם לעושה לה בית המזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה לה צל", עכ"ל.
וכן פסק הרמב"ם (פ"ג ה"ט) [בפ"ג דן הרמב"ם בשנה השישית בהכנת הקרקע מה מותר לעשות שלושים יום קודם ראש השנה], וז"ל: "וכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה, אף בזמן המקדש מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה, ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות וכורכין וקוטמין אותן, ועושין להם בתים ומשקין אותם, וסכין את הפגין, ומנקבין אותן, כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ר"ה של שביעית ואפילו בזמן המקדש", עכ"ל, שהכוונה לעשות צל, כפי פירושו במשניות.
אם כן יש הרוצים לומר שהרמב"ם פסק את דין הספק בירושלמי מסכת ערלה בעניין חיוב שביעית בבית, וזה על פי דבריו בפ"ג שאסר עליהם לעשות בתים בשביעית. וכמובן שיש לדחות ראיה זו, ששם אולי הפירוש שהצל גורם לגידול יותר טוב, וזה נקרא "לאברויי", וכלשון הפני משה שביעית פ"ב, ש"לזהם" אינו אלא שמושיב שומר, כלומר שלא יתקלקלו, וכל כהאי גוונא אף בשביעית מותר. אבל בית – שמסכך עליהם ועושה להם צל ומחמת זה גדלים בשביעית, לפיכך אסור.
אם כן סוגיה זו אינה קשורה לדין גידולי בית. ונשארנו בשאלה למה הרמב"ם לא פסק את ספק הירושלמי בערלה.
בשולי הדברים הקשה בהר צבי סימן ל"ו שלכאורה אפשר לפשוט את ספק הירושלמי לגבי גידולי בית בשביעית. רבי עקיבא סובר, שספיחין אסורים מדאורייתא בשביעית, ויש חיוב לאכול מרור בליל פסח "על מצות ומרורים יאכלוהו", אם כן איך התורה רוצה שנקיים מצות אכילת מרור בפסח בשביעית, הרי כל הגידולים אסורים מדין ספיחין מהתורה?
אלא על כרחך שהתורה התכוונה שנאכל מרור שגדל בבית וממילא אין לו דיני שביעית, ופשטנו את ספקו של הירושלמי.
שמא תאמר שנביא מרור מחוץ לארץ? וכי לזה התורה התכוונה שנאכל מרור בפסח? הרי גזרו טומאת ארץ העמים ואיך יעשה הלל שכורכן ואוכלן בבת אחת, הרי המרור נוגע בקדשים קלים של קרבן פסח?
ועיין שם בדבריו וכמובן שגזרו טומאת ארץ העמים אחר כך. ועוד אפשר שלא גזרו על פסח, ועיין שם.
עציץ נקוב ועציץ שאינו נקוב
המשנה במסכת דמאי (פ"ה מ"י) אומרת, וז"ל: "עָצִיץ נָקוּב, הֲרֵי זֶה כָּאָרֶץ. תָּרַם מֵהָאָרֶץ עַל עָצִיץ נָקוּב, מֵעָצִיץ נָקוּב עַל הָאָרֶץ, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב, תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְּרֹם. מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, תְּרוּמָה, וְלֹא תֵאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת".
פירוש, המשנה אומרת במפורש שעציץ נקוב דינו כמו ארץ, ולכן אפשר לתרום מגידולי קרקע על גידולי עציץ שנקובים, וכן להיפך. אבל עציץ שאינו נקוב – -אין דינו כגידולי קרקע, וחיובו או מדרבנן וכו', ולכן אי אפשר לתרום מנקוב על שאינו נקוב, וכן להיפך.
וזה פירוש המשנה: אם תרם משאינו נקוב על הנקוב, כותב הרמב"ם בפירושו למשניות שתרומתו תרומה, וז"ל: "עציץ, כלי שזורעין בו, אם היה נקוב כשיעור שרש קטן והוא פחות מכזית הואיל והוא מחובר לארץ הרי הוא כארץ, ודבר הצומח באותו כלי כצומח בארץ. והצומח בארץ הוא שחייב בתרומה ומעשרות מן התורה. והצומח בכלים שאינם נקובים אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן מפני שהוא מובדל מן הארץ. ואמרו תרם מן הארץ על עציץ נקוב, ר"ל תרם מן הגדל בארץ על הגדל בעציץ נקוב, והוא שהפריש ממה שצמח בארץ התרומה הראויה למה שצמח בעציץ" וכו',
ועיין לפירוש הרא"ש שכתב (שם), וז"ל: "הרי הוא כארץ – ופירותיו טבל גמור מדאורייתא, והא דנקט תרם ה"ה אפי' לכתחילה ובלבד שיהא נקוב בכדי שורש קטן כדמפורש בסוף פ' המצניע אלא אגב סיפא נקט לישנא דדיעבד", עכ"ל.
נביא כאן כמה הגדרות מה נקרא עציץ נקוב.
כתב מרן הרב זצ"ל במאמר מרדכי ושבתה הארץ (פ"ט ה"ב), וז"ל: "לגבי שיעור הנקב, ע״מ שיחשב העציץ כנקוב, יש בזה כמה שיטות. למעשה נוהגים חצי ס״מ, וטוב לחשוש לגבי שבת ושביעית בנקב כל שהוא שיחשב לעציץ נקוב". ובהערה ב' שם כתוב: "לשון הרמב״ם, תרומות פ״ה הט״ו׃ ״כדי שורש קטן והוא פחות מכזית״, ומקורו במשנה עוקצין פ"ב מ"י, וכן פירשו הרע"ב ופיהמ"ש לרמב"ם דמאי פ"ה מ"י. י״א: 1 ס״מ, וי״א: חצי ס״מ, וי״א כל שהוא (משנה אחרונה עוקצין שם). [וראה חזו"א סי' כ"ב אות א' שכתב שאין אנו בקיאים בשיעור הנקב]".
וכתב עוד שם (הלכות ג'-ה), וז"ל: "עציץ עם נקב מן הצד – נחשב כעציץ נקוב. עלים או ענפים היוצאים מהעציץ אף שאינו נקוב – נחשב כמחובר. עציץ העשוי מעץ, חרס, פלסטיק לא קשיח, אף שאינו נקוב – דינו כנקוב. זריעה בעציץ שאינו נקוב. לגבי זריעה בעציץ שאינו נקוב נחלקו הפוסקים. דעת הרדב״ז שמותר, ודעת החזון איש שאסור. ולמעשה אין לזרוע בעציץ שאינו נקוב כלל, אף אם העציץ עשוי ממתכת, או מזכוכית, אא״כ הוא נמצא בבית, וכדלעיל פרק ד׳ סעיף ז".
הגמרא בירושלמי כלאים (ל"ה ע"א) דנה בענין חטים שגדלו בעציץ שאינו נקוב האם על פת כזו מברכים המוציא לחם "מן הארץ", וז"ל: "רבי יוסי בעי, מהו לומר על פיתו המוציא לחם מן הארץ, וכותב הרדב"ז: "נראה לי שהספקות הנ"ל אף על עציץ נקוב, כמו שכתב בתוספות רי"ד בסוף מעשרות דהיכא דכתיב "ארץ", "ארצך" כמו ביכורים, ממעטים אפילו עציץ נקוב, שאין לו הגדרה של "ארץ" וכל היכא דכתיב "שדה" לא ממעטינן עציץ נקוב. ואם כן מבעי ליה על ברכת המוציא אם שייך לברך המוציא לחם מן "הארץ", דהרי עציץ נקוב אינו בכלל "ארץ", ולפיכך ממעטים ביכורים בעציץ נקוב", עכת"ד, ואם כן אין זה קשור לדין מעשרות ששם כתוב "שדך".
בכל מקרה זה לדעת הרדב"ז וכן לדעת התוספות רי"ד בסוף מעשרות, שאם כתוב "ארץ" – אין הכוונה אפילו לעציץ נקוב, ואם כתוב "שדך" – כולל עציץ נקוב. הספק בגמרא שם הוא בין עציץ נקוב לשאינו נקוב, אם מברכים "המוציא לחם מן הארץ".
וכתב חיי אדם כלל נ"א אות י"ז, שיש לברך עליו "בורא מיני מזונות" וברכה אחרונה כברכת הלחם – ברכת המזון. וכתב בסימן קנ"ב ס"ג, שלגבי פירות וירקות שגדלו בעציץ – שיברך "שהכל נהיה בדברו". וכן פסק לעניין ארבעת המינים שלא יוצאים בהם ידי חובה.
וז"ל החיי אדם: "אחד מחמשה מיני דגן שגדל בעציץ שאינו נקוב ועשה ממנו פת, אינו מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, דאינו נקרא ארץ (כדאי' בירושלמי כלאים ספ"ז), אלא מברך עליו בורא מיני מזונות. ומכל מקום מברך עליו ברכת המזון (כדאיתא בברכות ריש פרק ג' שאכלו באכל טבל דמוקי דנזרע בעציץ שאינו נקוב ועי' במ"א סי' קס"ח ס"ק ט"ז. ונראה לי דהוא הדין דאינו מברך בורא פרי האדמה דלא נקרא אדמה אלא המחובר כדאיתא בחולין קל"ט במצא קן בראשו של אדם כו' ע"ש ברש"י). ואמנם על פירות האילן, צריך עיון אם מברך בורא פרי העץ, אם מקרי פרי וגם אם נקרא עץ (ועיין מה שכתבתי בנ"א סוף הלכות לולב)", עכ"ל.
ה"שדי חמד" כללים מערכה כ' כלל ק' מביא ראיה מגמרא ברכות מ"ז ע"א, המשנה שם אומרת אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו אין מזמנים עליו, ואומרת הגמרא "לא צריכא, בטבל טבול מדרבנן. היכי דמי? בעציץ שאינו נקוב, שהוא טבל מדרבנן. משמע שאם הפרישו תרו"מ מדרבנן, מזמנים עליו, ולכן מברכים עליו ברכת המזון. ואם כן הבבלי פשט סוגיה זו.
ועיין ברש"ש פסחים ל"ו ע"ב שדעתו שיוצאים ידי חובה גם במצה שגדלה בעציץ שאינו נקוב – בפסח, ועיין שם שהאריך ופלפל והביא ראיות, ואחד מהם מהגמרא פסחים (ל"ה ע"ב), שם המשנה אומרת שאינו יוצא ידי חובה במצה שהיא טבל. שואלת שם הגמרא פשיט"א? ומתרצת שזה בטבל מדרבנן בעציץ שאינו נקוב. ואומר הרש"ש שמשמע שאם הפריש תרו"מ יוצא ידי חובה. אם כן מברך "המוציא לחם מן הארץ", עיין שם. נמצינו למדים, שעציץ נקוב דינו כארץ לעניין תרו"מ.
אם כן מדברי הרש"ש למדנו שודאי ברכתו המוציא, וחייב בנטילת ידיים, וכן שאר פירות וירקות שגדלו בעציץ שאינו נקוב – ברכתם בורא פרי האדמה. ועיין עוד במאמר מרדכי ח"ג או"ח סימן י"ב בדיני נבטים, ברכה, ותרו"מ.
נמצית למד, עציץ נקוב דינו כארץ לעניין תרו"מ מהמשנה דמאי. לעניין ביכורים – אין מביאים ממנו. לעניין ברכת "המוציא", לכאורה בירושלמי יש ספק, ובבבלי נפסק שמברכים.
עציץ שאינו נקוב בשביעית
בחזון איש פכ"ב ה"א לא מצאנו לכאורה השוואה לעניין שביעית בדיני עציץ נקוב לשאינו נקוב. וז"ל: "דלא מצינו שגזרו לענין עציץ שאינו נקוב לעניין שביעית ולכן יש להקל בבית, ואע"פ שהרדב"ז בפ"א ה"ו מהלכות שמיטה משמע שהחמיר, כתב החזו"א שאין לו מקור. שכתב הרדב"ז שם, שהיו בודקים זרעים על ידי ניסוי שזורעים מעט מהם ואם אדם רוצה לבדוק בשביעית כדי להשתמש בהם בשמינית, כתב הרמב"ם שם שבודקים בעציץ מלא גללים. וכתב הרדב"ז שצריך שני תנאים: א) בעציץ ולא בארץ, ב) בגללים ולא באדמה. עציץ מלא גללים. והוסיף הרדב"ז ומסתברא שאפי' בעציץ נקוב מותר שאין כוונתו לזריעה, הא בכוונתו לזריעה משמע שבכל גוונא אסור, ועל זה כתב החזו"א שאין לו מקור, אלא אמר את זה מסברא.
ועוד יש נדון בדין זה בין ה"הר צבי" לבין החזו"א. ידועה המחלוקת שהבאנו לעיל) בין הרמב"ם לראב"ד בדין גידולי בית אם חייב במעשר מדרבנן (הל' מעשר פ"א ה"י), שמדאורייתא פטור, כלשון הפסוק "שדך", וכתב ה"הר צבי" סימן ל"ו בסופו, שלכאורה יש לומר שבאותו הדין בשביעית בדעת הרמב"ם, שחייב בגידולי בית בשביעית מדרבנן, כמו מעשר. וזה יתרץ לנו הרבה קושיות, וביניהם למה הרמב"ם לא הביא את הספק בירושלמי לגבי שביעית.
וזה פירוש המשנה: "עושים להם בתים בערב שביעית בצל", מטעם שבח הגידול, ולא מדיני בית בשביעית, כי אין נפק"מ כי בכל זאת בגידולי בית חייב מדרבנן. אולם עיין בחזו"א (סימן כ"ב בתחילתו) שכותב, וז"ל: "אע"ג שדעת הרמב"ם פי"א מהל' מעשר ה"י שחייב מדרבנן במעשרות בגידולי בית, אין ללמוד לשביעית למעשר, דאפשר שהקילו חכמים בשביעית משום חיי נפש" וכו', עיי"ש.
הגדרת עציץ
מהו עציץ? האם רק דבר המיטלטל, או כל דבר המנותק מן הקרקע?
הרא"ש בתשובות (כלל ב' סימן ד') דן בעניין אם אדם מילא עפר על שטח מרוצף (כגון על גג בניין וכדו'), והוא בעצם כמו שיטת "מצע מנותק" הקיים בימינו, והשאלה האם נחשב כעציץ נקוב או שאינו נקוב, ושמא תאמר שאינו שונה מכל עציץ שאינו נקוב – אינו דומה, שכן בעציץ אין דרך לנטוע, ואילו אם מילא שטח בעפר, נחשב דרכו לגדל שם אפילו שהוא מנותק מקרקע עולם. והנפק"מ הגדולה תהיה בענין מצע מנותק.
וכך מובא במאמר מרדכי (שם): "וכן כתב הרא״ש בתשובותיו (כלל ב׳ אות ד׳), וז״ל׃ ״וששאלת בכרם הנטוע על הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקים זה בזה, ואח״כ רצפו כולו ברובדין של אבן ומלאו עפר, ונטע כרם. וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה, וכן יהיה פטור מן הערלה״, עכ״ל.
והנה, שאלה זו מובאת במלואה במנחת קנאות לר״י מלוניל (סימן נ"א עמ׳ 801) וכתב השואל׃ ״כיון שבגג אין שום נקב כדי לצאת שורש קטן, הוי כעציץ שאינו נקוב ופטור מן הערלה כדרך שפטור מן התרומה, וכדתנן בפ״ה דדמאי, משאינו נקוב על הנקוב – תרומה ויחזור ויתרום, וטעמא דמילתא משום דהוי כמפריש מן הפטור על החיוב״. וא״כ בנידון דידן שיש תקרת עץ צפופה בלי נקב והיא מצופה ברבדים של אבן יהא דינה ממש כעציץ שאינו נקוב, אלא שמאידך מבואר בירושלמי (ערלה פ״א הל׳ ב׳) שאין צורך בעציץ נקוב אלא רק לזרעים, אבל לאילנות – לא.
ועפ״ז פסק הרמב״ם שיש דין ערלה בעציץ שאינו נקוב. אלא שיש להסתפק שבירושלמי משמע הטעם כיון שהכלי אינו עומד בפני חוזק השורשים וא״כ היינו דוקא של עץ וחרס, אבל כאן שיש רובדים של אבן הוי עציץ של אבן, ושמא כיון שאין בכח השורשים לפעפע את העציץ אין נוהג דין ערלה.
וענה הרא״ש׃ ״תשובה׃ יראה לי דכל כה״ג – חייב בתרומה ובערלה, דלא איירי בתלמוד לפטור אלא בזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה דלא זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך, ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא 'תבואת זרעך' כדרך שהעולם זורעין, ו'היוצא השדה שנה שנה' וגו׳, ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל. אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ, כי השורשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה, וגם דרך לזרוע כך, אבל בנידון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע – עדיף טפי מעציץ נקוב״, ע״כ.
א״כ מבואר מדבריו, שכתב שבדבר הקבוע אף שהוא לא נקוב יש בו דין ערלה, ומשמע שאם זה עציץ שאינו קבוע אלא מטלטל – אזי אין בו דין ערלה".
ועיין עוד באורך בדין זה במאמר מרדכי שם.
אם כן יצא לדעת הרא"ש, שכל החממות שיש בהן מצע מנותק, אין להם דין של עציץ שאינו נקוב. אמנם יש להם דין של גידולים בתוך בית, אבל אין להם דין של עציץ שאינו נקוב. ואם אנו רוצים להרויח את שיטת הפוסקים בשביעית שדוקא גידולי בית בעציץ שאינו נקוב (חזו"א), לשיטת הרא"ש צריך שיהיו עציצים או על עגלות המטלטלות (יש מציאות כזאת), ומצע מנותק לא ייחשב לרא"ש עציץ.
הגר"א ביורה דעה סימן רצ"ד ס"ק כ"ג , חולק על הרא"ש מהמשנה במעשרות שאומרת: "העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי אלו כנטועים בשדה".
ופירש הרע"ב: "טהרו מלטמא – דכזרועין דמו, והתורה רבתה בטהרת זרעים דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. אבל לכל שאר מילי כתלושין דמו, ובחזקתן הן למעשר ולשביעית, ואפילו לטהרת טומאה, דוקא השרישו בעלייה שיש תחתיהן עפר המעזיבה, אבל השרישו בקופה כתלושים דמי אף לענין טומאה". והן מגולין – העלין שלהן, כדרך גדילתן. כנטועים בשדה דמו, והתולש מהן בשבת חייב, וחייבין בשביעית ובמעשרות", עכ"ל.
אם כן בצלים שהשרישו בעלייה מעצמם, יש לנו גזרת הכתוב שפוטר אותם רק מטומאה כלשון הפסוק: "על כל זרע זרוע וכו'", ואם נפלה עליהם מפולת ונתכסו לגמרי ורק העלים בחוץ חייב משום תולש בשבת ויש להם דיני שביעית, וכן לענין מעשרות חייב על התוספת.
ופירש הר"מ שבשביעית ובמעשרות, וכן הר"ש כתב שהתולש מהם חייב וכן כתב הרא"ש לעניין שבת.
והוסיף שם הטעם בירושלמי שהשרישו בעלייה אין דעתו שישרישו אפילו באדמה שבעלייה, ולכן פטור ממעשרות בשבת אפילו שהוסיפו. אבל כשנפלה המפולת ונתכסו כדרך שמתכסים זה חשוב בדעתו אפילו שאין מתכוין בדעתו שיוסיפו וישרישו. ועיין לרא"ש שם שנפלה מפולת – דהיינו התקרה, ונתכסו הבצלים ונשארו העלים, ואם כן לענין מעשרות בשבת ובשביעית בערלה דינם כנזרעו בקרקע אפילו שהם בעלייה, אע"פ שזה אינו מטלטל.
והביא תוספתא (פ"ג דמעשרות) "נפלה מפולת" וכו', עיי"ש בהגר"א.
אם כן למד הגר"א את המשנה שנפלה התקרה, אבל נשאר זרוע בעלייה, אע"פ שאינו מטלטל, יש לו דין עציץ. הרא"ש למד שנפל כל הבית, והוא כבר מחובר לקרקע ממש. ועיין ב"הר צבי" (שם) שדן במחלוקת זו באורך, ועיין ב"אור שמח" (מעשר א' י"א).
החזון איש סימן כ"ב ס"א לגבי פטור בשנת השמיטה בזריעה בתוך בתים וחממות, כתב כך: "שאם אדם זרע בשביעית בחממה, והוריד את הגג, חייב מדין תולדת זורע. ב – זרע בשישית על מנת להסיר את הגג בשביעית, או זרע בשביעית על מנת להסיר את הגג בשמינית, יש לו דין זורע למפרע. ג – הסירו באונס את הגג, כל מה שנזרע בהיתר בתוך חממה, והמשיך גידולו, יש לו דין ספיחין. ד – אהל עראי לא מועיל.
פסק ב"שיח השמיטה" (הגר"ח קנייבסקי שליט"א) על פי דבריו אלה שבאהל עראי לא מועיל, שאין היתר לקנות עציץ או פרחים בשמיטה, ולעטוף אותם בנייר או ניילון ולהביאם לביתו, דלא גרע מאהל עראי.
ועיין בדברי הרב זצ"ל ב"מאמר מרדכי" שהעצה בעציצים לעטוף אותם, וכן מועיל עטיפה, כך כתב בפ"ט הל"ח, שיש לעטוף, כך הוא כותב, וז"ל: " העברת עציץ ממקום למקום, כגון מביתו למרפסת פתוחה – יש בזה משום זורע, לכן יש לעטוף את העציץ מכל צדדיו בניילון או נייר כסף ולאחר מכן יכול להעבירו, וכן יעשה אדם שמעביר דירתו ובה עציצים@15 [ומ״מ מותר להסיר הניילון במרפסת פתוחה כיון דהוי גרמא]", ועיין שם בהערה י'.
הקשה בהר צבי על החזו"א מהירושלמי שהבאנו לעיל במעשרות במחלוקת ר"ע וחכמים האם התוספת שגדלה בשמיטה תחת קורת גג או לא תחת קורת גג, שר"ע סובר שגידול השליש הראשון הוא הקובע, וחכמים סוברים שהשליש הראשון קובע לעצמו אם חייב או פטור ממעשרות, ומה שגדל אח"כ כדינו. בכל מקרה – על מה שגדל תחת קורת גג או באויר, לכו"ע חייב או פטור, וזה לא מושפע ממ השהוסיפו או הסירו את הגג אחר כך. ועיין שם עוד.
קושיה נוספת מהגמרא בב"ק נ"ו, שם הגמרא דנה בענין דין מזיק באש שחייב מדין אחד מארבעה אבות נזיקין, אבל אש ששרפה בדבר מכוסה – פטור. ולומדים את זה מהמילה "קמה", והמשנה שם, והגמרא מביאה שם את דברי רבי יהושע שאש פטורה מדין גרמא מדיני אדם וחייב מדיני שמים, "מה קמה בגלוי אף כל בגלוי". ורב אשי שם מביא שחייב בדיני שמים, היכא שיצאה אש שהדליק ראובן והיה תבן מכוסה בסדינים, ובא שמעון והסיר הסדינים ואש ראובן שרפה את התבן, שחייב ראובן. ולכאורה הרי בשעה שיצאה ממנו האש היה התבן מכוסה? וההיזק של שמעון הוא רק בגרמא? ומסביר רש"י שהיתה מכוסה בסדינים.
ולכאורה אין לך "אהל עראי" גדול מזה! והגמרא לומדת את זה מ"מה קמה בגלוי אף כל בגלוי".
ואותו לימוד בדין "שדה".
ולכאורה אפשר לדחות את זה וכו'.
לכאורה יוצא שבכל גידולי חממות יש כמה דעות:
א – ודאי שעדיף לקחת מעולי מצרים, ואלו סדרי העדיפויות:
1 – עולי מצרים, חממות, עציץ שאינו נקוב
2 – עולי מצרים, חממות, מצע מנותק.
3 – עולי מצרים, חממות, מצע לא מנותק.
4 – עולי בבל, חממות, מצע מנותק.
5 – עולי בבל, חממות, מצע שאינו מנותק.