שאלה
משפחה שניתגיירה עם הילדים, וההורים מתחתנים, מה דינם בשבע ברכות?
האם דינם כאלמן ואלמנה?
תשובה
במקרה הנ"ל כיון שחיו ביחד חיי אישות ונתפרסם הדבר יש לעשות שבע ברכות יום אחד. וכדלהלן:
יום החופה – סעודה ראשונה מברכים ז' ברכות, סעודה שניה מספק לא מברכים.
לילה שאחר החופה – סעודה שניה לא מברכים.
סעודה ראשונה – אם נמשכה מהיום באופן שלא היה זמן לסיימה ביום אם רובה ביום יש לברך. ומנהג פולין לברך אף אם התחילה בלילה ובלבד שזה סעודה ראשונה.
מקורות
הנה מצינו לבנו של בעל הנו"ב בעל השיבת ציון שכתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – אבן העזר סימן פב לגבי נואף שנשא בעולתא דידיה אם לברך שבע ברכות כל ז' ימים, וענה כך "לדעתי יש להוכיח מטור וש"ע סימן ס"ד דנקטו לענין לשמוח עמה שלשה ימים הנושא הבעולה ולא נקט אלמנה ומזה הוכיח הב"ח דאם היא אלמנה ואינה בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים והיינו טעמא דכיון שאינה בעולה צריך פיתוי הרי דדבר זה תליא בבעולה ולא בנשואין וזה שנקט הטור וש"ע הנושא את הבעולה מיירי בין שהיתה אלמנה ובין שלא היתה אלמנה רק אם היא בעולה א"צ לשמוח עמה אלא ג' ימים. ומעתה הי"א והוא דעת הר"ן שהביא המחבר דבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה ז' והטעם של הר"ן הוא דלא נפישי ימי ברכה מימי שמחה דכיון דבבחור ימי הברכה הם ז' ממילא גם ימי השמחה הם ז'. ומעתה אי ס"ד דבתולה שעיברה בזנות ואח"כ היא נישאת צריכה ז' ברכות כדין בתולה (כמו שרוצה צורבא מרבנן אחד לפסוק) א"כ קשה אמאי נקט המחבר דעת הי"א בבחור שנשא בעולה הא אפי' באלמן שנשא בעולה נמי צריך לשמוח עמה ז' ימים מטעם הזה דכיון דצריך ז' ברכות כל ז' ימים לא נפישי ימי ברכה מימי שמחה אלא ודאי דבעולה יש לה דין אלמנה לענין ז' ברכות ובועל שנשא בעולתא אין מברכין ז' ברכות אלא יום ראשון בלבד. ואין להוכיח מדנקט בסי' ס"ב אלמן שנשא אלמנה ולא נקט אלמן שנשא בעולה כבר כתב הח"מ סי' ס"ד ס"ק ג' דנקט אלמנה הואיל וסתם אלמנה מן הנישואין בחזקת בעולה היא ואדרבה דוק מניה איפכא דנקט אלמן שנשא בתולה ולא נקט אפי' בעולה אם לאו אלמנה היא א"ו דבעולה יש לה דין אלמנה וממילא דגם הנואף יש לו דין אלמן בזה ואין צריכים ברכה כי אם יום אחד. וטעמא דמלתא דעיקר ברכות ז' הוא מטעם שמחתו ושמחתה וזה הוא אם לא טעמו שניהם עדיין טעם ביאה משא"כ בנואף ונואפת כבר טעמו טעם ביאה ואין להם שמחה כי אם כמו אלמן שנשא אלמנה", כלומר שמה שקובע לעניין שבע ברכות ז' ימים זה שמחת הביאה וכיון שכבר בא עליה שוב אין שמחה כל כך ולכן מברך רק יום אחד.
וראה בפת"ש סי' ס"ב ס"ק ט' שכתב "ועיין בתשו' שמש צדקה סי' ה' שהביא ת' גינת ורדים חא"ה כלל א' דנער' שנתפס' לזנות ואחר ימים כנס' אלמון אין לה ברכה אלא יום א' ושמחה ג' כו' ואין חילוק בזה בין זינתה לרצונ' לאנסוה. ובמוכת עץ כתב דאע"ג דאין לה דין בתול' וכתובת' מנה לענין ברכה לא יגרע ממנה משפט הבתולות הואיל והיא חדשה אצלו שלא נבעל' לזולתו. והרב המחבר כתב עליו דנלמד מדבריו דאם היא בעולתא דידיה ולא נבעל' לאחר דיינינן לה כבתול' לברכה ולשמחה וק"ו כשנבעל' לדידי' לאונס'. וכך פשט המנהג ע"ש". נראה שס"ל כשיטת החת"ס, וכן כתב החקרי לב סי' ל"ב, וכן כתב השומר אמת דף ל"ו אות ז' וביאר דעדיפא מאלמנה דכיון דלא ידע איש זולתו. והביאו השד"ח מע' חתן וכלה אות י"ד. ועיי"ש כתב השד"ח לחלק בין מפותה לאנוסה, לעניין קריאת התורה ושייכא גם הכא שבאנוסה כיון ששניהם לדבר אחד נתכוונו שוב ירד דרגתה, ועיי"ש שהביא שכן ס"ל לפתח הדביר ולגר"ח פלאגי ואפשר שיחלקו גם לענין שבע ברכות.
ובשו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קכג כתב לחלוק על סברא זו וז"ל: "יקרתו הגיעני שאול ישאל באחת בנידון פנוי הנושא מפותת עצמו אי לברך ברכת נישואי' כל ז' כלבחור או לא והעלה מעלתו לברך דלא כמ"ש הגאון מהר"ש לנדא סג"ל בתשו' נב"י תנינא חא"ע סי' פ"ב יפה כיון ולו שומעים שאמר כהלכה אני אומר מואס ימאסו הנואף והנואפת ואינם ראוים לברכ' ואיך יקבלו פניהם פנים חדשות כל ז' והמה בועלי נדות חוטא בל יתנאה בל יתגאה אך אם ימצאו רעים כמותם לחדש פנים כל ז' יברכו להם כל ז'", עיי"ש מה שתמה על דברי הנו"ב וכתב "אך מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה שיטת הר"ן שהוא היש אומרי' דמייתי המחבר שאנו נוהגי' כמותו ואלו דבריו רפ"ק דכתו' דהשמחה הוא לפיתוי ופיוס האשה ע"כ בתולה דצריכה פיוס טובא בעי' שמחה ז' אפי' נישאי' לבחור מכ"ש לאלמון דבעי' פיוס טפי והברכה הוא לשמחת לב דידי' וע"כ כל בחור טעון ברכה כל ז' ולפ"ז אפי' נושא אלמנה דהוה סגי לה בשמחת פיוס ג' ימים מ"מ צריך לשמחה ז' לא משום פיוס אלא משום כיון דהוא בחור שמברכי' לו כל ז' לא יתכן שיברכו לו והוא ישכים למלאכתו ע"כ צריך שמחה לא משום תקנת' דידה אלא דידי' היא ולפ"ז כ' ב"ש שאינו מוחלת.
אלו הם דברי הר"ן וביאורם ומזה נולד לנו הספק אי שמחה דידי' שמברך עלי' היא שמחת ביאה וא"כ אי כבר טעם טעם ביאה אפילו באיסור אינו מברך עוד ומכ"ש כשנושא בעולת עצמו או דלמא השמחה שמברך עלי' היא שמחת חיתון ונישואי' א"כ אפילו טעם טעם ביאה מ"מ מברך על הנישואי' ועתה מאי פשיטותי' דהגאון ז"ל דהל"ל אלמון שנשא בעולה שמח עמה ז' הואיל שמברכי' לה וכי לה מברכי' הלא הברכה דילי' היא והוא אלמון שכבר נשא וכבר בעל והדברי' אינם ראוי' לו ז"ל.
ונחזי אנן ונאמר אין ספק כי תרוויי' איתנייהו חיבת חופה וחיבת ביאה כמבואר פרק אף על פי נ"ו ע"א אלא מספקא לן התם איזה מהם קונה אבל תרוויי' איתנהו ונראה לי דעל כל א' מהם נתקן ברכה אלא בחור הנושא איתנהו תרתי חיבת נישואי' חדשי' וביאה חדשה אבל מ"מ בחדא מינייהו נמי מברך דהרי אלמן שנושא בתולה אפי' כמה בתולות זא"ז מברך על כל א' כל ז' משום חיבת ביאת בתולה והלא הוא כבר נשא ובחיבת נישואי' אין לו לברך אלא על נישואי' הראשוני' ומ"ט מברך הכא על כל בתולה ובתולה אע"כ אחיבת ביאה מברך וחיבת ביאת בתולה גורם ברכת כל ז' אפי' כמה בתולות דאשתני גופא ולא דמי הנאת גוף של זה לשל זה כן צ"ל וא"כ בבחור שנשא אלמנה מ"ט מברך כל ז' אי משום חיבת ביאה בעלמא א"כ אפי' נושא כמה אלמנות יברך על שינוי גופי' כמו בבתולות וע"כ משום חיבת ביאת בעולה ליכא אלא ברכה יום א' והאי בחור מברך כל ז' משום שמחת נישואי' דילי' נמצא מוכח דעל ביאת בתולה בלא חיבת נישואים ראשונים מברך וגם על חיבת נישואי' ראשונים בלא חיבת ביאה מברך ואם כן אף על פי שטעם טעם ביאה כיון שהיא נישואי' ראשוני' שלו מברך כל ז' ומדברך כל ז' אפי' היא בעולתא דילי' שלא יברכו והוא ישכים למלאכתו.
אלא לפ"ז למאי דשינה ש"ע סי' ס"ד וכ' בעולה במקום אלמנה להורות דנכנסה לחופה ולא נבעלה אינה בכלל אלמנה אלא משמחה כל ז' משום דבעי' פיוס ואמת נכון הדבר א"כ לפי הנ"ל אלמן שנשא נכנס' לחופה ולא נבעלה שהרי יש לו חיבת ביאה בתולה יש לו לברך כל ז' אף על גב דליכא חיבת נישואי' שהוא אלמן מ"מ חיבת ביאת בתולה יש כאן וא"כ בסי' ס"ב שכ' אלמן שנשא אלמנה אינו מברך אלא יום א' משמע אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה ואמאי וה"ל לש"ע לדקדק ולכתוב אלמן שנשא בעולה ולא שנושא אלמנה וצ"ע לכאורה.
וי"ל דהנה בכתובות י"א ע"ב ת"ר כנסה ראשון לשם נישואי' ויש לה עדים שלא נסתרה וכו' אין השני יכול לטעון טענת בתולים וע"ש בתוס' י"ב ע"א ד"ה שאני הכא וכו' ואף על גב דעדי' מעידי' וכו' יע"ש ולפ"ז צ"ל הא דפשיטא להמחבר בסי' ס"ד דנכנסה לחופה ולא נבעלה יש לה שמחה כל ז' היינו טעמא נהי שהיא אצלינו בחזקת בעולה מ"מ היא יודעת בנפשה שלא נבעלה והרי צריכה פיוס ופיתוי וצריכים לשמחה וכל זה לפתותה ולשמחה כל ז' אבל בסי' ס"ב לברך שבע ברכות אינה בחזקת בתולה לברך ז' ברכות דאפילו החתן עצמו אחר שבעל ומצא בתולי' ויודע שהיא בתול' מ"מ הלא הוא אינו מברך אלא אחרי' מברכי' לו ולגבי דידן אפילו עדים מעידי' אינם נאמנים ע"כ אין מברכי' באלמן שנשא אלמנה ולק"מ.
והנה במי שנושא בשעת נדתה ונמשכו ימי נדתה עד אחר ז' ימי המשתה ועושי' סעודה לבעילת מצוה כ' בני אהובה פ"י מהל' אישות הל' וי"ו מלשון רמב"ם מבואר דאינו מברך כי ברכה ראשונ' שבשעת נישואין עלתה לו אלא בהג"א פ' אף על פי איתא דמברכי' ומסיק התם בשלא ברכו בשעת נישואי' אבל כשברכו כבר בשעת נישואי' שוב לא יברכו בשעת בעילת מצוה יע"ש והדין דין אמת.
אלא שלפי הנ"ל הי' ראוי' לומר ברכה ראשונה הי' על הנישואי' בלא חיבת בעילה והשני' תהי' על חיבת בעילה באלמן הנושא בתולה אמנם ז"א דחיבת נישואים הראוי לבעילה קאמרי' והנושא אשה שאינה ראוי' לבוא עלי' כלל לא יברך כי עיקור הברכה אף על פי שהיא אחיבת נישואי' מ"מ נישואי' גופי' היינו אבעילה וזה הנושא אשה בימי נדת דותה מברך אהנישואי' הראוי' לבעילה אחר זמן כשתטהר וא"כ בשעת נישואים כבר בירך על שניהם ושוב לא יברכו לו בשעת בעילת מצוה ובתשובה אחרת עשיתי קצת סמוכים ממנהג עולם שנוהגים לברך אבל לא משנת חסידים היא וטוב לבטל המנהג", כלומר ששני הדברים קובעים כאחד ודי באחד מהם או שזה הנישאוים הראשונים של אחד מהם או שלא נבעלה.
וכתב הקנין תורה ח"ג סי' ל"ב דכל מה דפליג החת"ס היינו שלא התנהגו כנשואין אבל אם חיו וגרו ביחד הוי כנשואין זה לזה שאין בה שמחת נישאוין.
והנה כתב בשו"ת שבט הלוי חלק ד סימן קעג "לענין שישראל שנשא גויה, ואח"כ רצתה להתגייר ולחיות עמו כדת משה וישראל, נשאלתי מה הדין לענין שבע ברכות ושמחה.
הנה עד שאתה שאלתני על הברכות, תשאל על הנשואין שהם באיסור שהרי שנינו יבמות (כ"ה ע"ב) שהנטען על הנכרית ונתגיירה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין, ונפסק לדינא באה"ע סי' י"א ס"ה, וע"ש באוצה"פ מש"כ מתשובת טוטו"ד קמא סי' ר"ל מצדד קצת להקל בכה"ג וע"ש באוצה"פ שרוב פוסקים מצדדים בזה לאיסור.
ובדברי חיים ח"ב סי' ל"ו דעתו להתיר בשעת הדחק איסור קל זה מחשש שלא יעברו על איסור חמור, וכן דעת הרבה פוסקים באוצה"פ שם, עכ"פ לכתחלה עלינו למנוע כזאת וכפשטות ההלכה. ומכ"מ כשעכ"פ באים לינשא ע"פ הוראת מי שנטה הדבר להיתר נהי דז' ברכות בשעת חופה וקידושין ודאי לברך כמו גר וגיורת דאע"פ שהגאון עצי ארזים סי' ל"ד נסתפק אם יברכו, אמנם בס' ערך שי לאה"ע סי' כ"ו כ' להלכה שיברכו, וכן מסתבר דאין חופה וקידושין בלי ברכות, דאם יש חופה וקידושין הם הם ברכותיהם.
איברא לענין שמחה וז' ברכות, בגר וגיורת לא עדיף ממחזיר גרושתו שכ' האחרונים דברכות רק בחופה, ושמחה יש ספק אם חייב בכיו"ב אמנם למש"כ הח"ס אה"ע סי' קכ"ג דנואף ונואפת שנשאו זה לזה אף על פי שהיא בעולה, דיברך ז' ברכות אפי' ז' ימים כיון לדידי' חדשה היא עכ"פ בנשואין, א"כ פשיטא דאיכא גם שמחה.
וא"כ בגר וגיורת להח"ס איכא לצדד דחייב כיון דנשואין חדשה היא לו, מ"מ הא גופא מסתפקא לי דנהי דלענין דין נישואין חדשה היא לו דאין נשואין לגוי, מ"מ גדר נשואין שייך גם אצלם ומבואר במשנתינו כתובות צ"א ע"א גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה, והלח"מ כ' פי"א ה"ז מאישות דהחזיקה בלי נשואין חדשים, ונהי דלא קיי"ל כוותי' דודאי צריכים נשואין חדשים כמש"כ בערך שי' סי' כ"ו הנ"ל, מ"מ גדר חדשה בנשואין לכאורה לא שייך גם להח"ס.
ומכ"ש בישראל שנשא גויה דאיכא תרתי לריעותא חדא דהי' גדר נשואין (ולא מן הדין) ולא חדשה היא לו, ועוד דעיקר נשואין עכשיו בעבירה שהרי אסור לישאנה לכתחלה, ואם אנו מתירין לו לינשא היינו עצם נשואין אבל ימי שמחה צ"ע אם יש לו בכלל, כעין מש"כ במגן גבורים או"ח סי' קל"א בשלטי הגבורים ס"ק ד' דמחזיר גרושתו ליכא שמחה כלל, רק ברכה על הזווג, והא דידן לא עדיף מזה.
וכה ראיתי בברכי יוסף יו"ד סי' שצ"א פסק בפשיטות דמחזיר גרושתו יברך רק ברכות נשואין בשעת חופה לא אח"כ כלל דאין שמחה, והא דידן כיו"ב כנ"ל", כלומר שמצדד כסברת הקנין תורה וא"כ יברכו רק ביום הראשון ולא יעשו ז' ימים.
וכתב בתשובות והנהגות כרך א סימן תשמח "ולענין נישואין ושבע ברכות, כיון שנתברר לו שהיתה אצלו בזנות ועכשיו שמח שהיא אשתו ראוי לברך שבע ברכות תחת החופה ובסעודה הראשונה, אבל בשבעת ימי המשתה אין חיוב מאחר שכבר גרו ביחד כעין איש ואשתו באישות דינה כבעולה כמבואר בנוב"י אבהע"ז ח"ב סי' פ"ב וגם הוא אין דינו כבחור שנשא בעולה הואיל וכבר דר עמה קודם לכן באישות, ולכן יעשו יום אחד לברכה (ע' אה"ע ס"ב ס"ו) וג' ימים לשמחה (ע' סי' ס"ד ס"ב) וראה להלן סי' תשנ"ה באורך.
ומיהו עיין ברמ"א אהע"ז ס"א שאפילו לא חל הקידושין כלל שהיה בטעות, לא צריך עוד פעם שבע ברכות, ואולי הטעם כיון שגם קודם היו כאיש ואשתו אף שקידושי טעות אין מברכין שאין השמחה כאשה חדשה, אבל לשון הרמ"א שפוטר רק כשבירכו, וגם שמחה גדולה בנשואין שמעכשיו אצלם חיי אישות ע"פ תורה וע"כ נראה כמ"ש".
וכתב עוד בסי' תשנ"ה "יסוד השאלה ששניהם נכשלו ר"ל ובעלו בזנות קודם, ומפורש בשו"ת נו"ב (אבהע"ז ח"ב פ"ב בתשובת בנו של הנו"ב) שאם כבר טעמו טעם ביאה דינם כאלמן ואלמנה שאין להם אלא יום אחד לברכה, ואם כן לכאורה בעלי תשובה אלו דינם כאלמן ואלמנה ואם יברכו שבעה ימים יעברו על ברכה לבטלה.
אמנם בשו"ת "חתם סופר" (אהע"ז קכ"ג) פליג עליו ודעתו בבחור שגם בבעל קודם דינו כבחור, ולפ"ז יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו להקל הוא החת"ס, אכן כל זה רק בבחור אבל גרוש שנושא בחורה בעולה גם לדברי הח"ס דינה רק ביום אחד, ובנידון שבא לפני היה זה גרוש שכיבד אותי בשבע ברכות, וזחלתי ואירא ששני עמודי הוראה אוסרים לברך כל שבעה, והיאך להתנהג בשאר ברכות כל שבעה, וכן מצדד בערוה"ש אה"ע ס' ס"ד ס"ה שנבעלה בזנות דינה כאלמנה. ועיין בפת"ש סי' ס"ב סק"ט שהביא משמש צדקה שדייק מהגינת ורדים שרק אם נבעלה בזנות דינה כבעולה, אבל אם נבעלה בזנות רק לאיש שנישאת לו מיקל דמברכין כל ז' עיין שם.
ומסברא אמינא שכל הפגם בבעולה הוא רק כשמפורסם הדבר וכגון שהיא מעוברת, אבל בבעולה גרידא שלא נודע לא זילא ושמח עמה מאד וע"כ דינם בשבעה ימים, ולפיכך סברתי כיון שאם לא אברך תתבזה האשה ח"ו וגדול כבוד הבריות אף לדחות ל"ת דרבנן דהיינו ברכה לבטלה שלרוב הפוסקים דרבנן, צידדתי לברך ולסמוך על סברא הנ"ל, ועוד נתיישב בס"ד בדבר.
שוב העירני חתני המופלג הרה"ג רבי יששכר שרייבער שליט"א שבב"ח מפורש דחיוב שבע ברכות נתקנה על עצם שמחת נישואין (ורק בשלא ניסת קודם שאז שמחתו גדולה יותר) ודלא כהנו"ב הנ"ל שפירש שהברכה נתקנה על ביאת בתולה ע"ש, ומעתה לדברי הב"ח אין ראיה לפטור בעולה משבע ברכות ז' ימים. (ומדברי תוס' כתובות ז: ד"ה דהא, אין קשיא דמיירי בבעולה בחיי אישות).
ולמעשה נראה דבמקום שלא גרו בפרסום כאיש ואשה נראה שיש להקל, מפני שגדול כבוד הבריות, ויש להקל ולסמוך על הגאונים שהבאנו כיון שכך נהגו, אבל בגרו יחד כאיש ואשתו דהוי פירסום כן, אף שלא נשאו מדין תורה ולא בדיניהם, כיון שנהגו כנשואין אין כאן שמחת נשואין ולא מצינו להקל בזה.
ובאמת שגם באלמון שנשא אלמנה, העלה הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, (נדפס ב"אורייתא" על קידושין) דאם כי בב"ש (ס"ב ס"ק י"ז) ס"ל שמברכין ג' ימים אשר ברא לדעתו ד"ז צ"ע טובא, ודעתו שהשמחה במעונו אומרים כל שלשה, אבל לא אשר ברא, אבל בעצמו מביא שהחכ"א והגאון מליסא הביאו לברך כל ג' אשר ברא, ומסיק שדבריהם צ"ע".
לסיכום
כיון שגרו ביחד ונהגו בחיי אישות ונתפרסם הדבר נוהגים רק יום אחד.
מתי נחשב יום אחד לענין ברכה
כתב הרמב"ם הלכות אישות פ"י הלכה י"ב "וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון, ואם היתה בעולה אין פחות משלשה ימים, שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה שלשה ימים בין בחור בין אלמון".
כתב הב"י בבדק הבית "ומשמע דלהאי מילתא לא שאני לן בין אלמון שנשא אלמנה לבחור שנשא בתולה דכיון דבתרווייהו ביומא קמא שבע ברכות ויומא קמא פירושו סעודתא קמייתא אפילו (איכא) [אינה] בו ביום מה לי בהא ומה לי בהא אבל רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ב קפו ע"ב) כתב וז"ל יום ראשון מברך לעולם כל שבע ברכות כלומר בסעודה ראשונה אחר ברכת המזון ואפילו לא אכלו עד הלילה כתבו המפרשים דכל סעודת יום ראשון מברכין שבע ברכות ואם היא אלמנה ולא אכלו עד הלילה אין מברכין עכ"ל. ואיני יודע מנין לו לחלק בכך כי הרא"ש שפירש יומא קמא סעודה קמייתא לא חילק בדבר". וכתב השו"ע באה"ע סי' ס"ב סעי' ו' "עד כמה מברכים ברכה זו, אם היה אלמון שנשא אלמנה, מברכין אותה ביום ראשון בלבד". וראה בב"י שאין הבדל בין אלמן לגרוש בדין זה. וראה ברע"א.
וכתב הט"ז בס"ק ג' "לשון מהר"ל מפראג ואם ברכו נישואין ביום מברכין בסעודה גם בלילה דלא גרע מפנים חדשות דסעודה נחשבת פנים חדשות כן כתב הרא"ש ולפי זה אלמנה שניסת ביום אין מברכין בלילה כלל דכבר עבר היום ולא שייך פנים חדשות באלמנה ומ"מ במ"ס משמע דיומא קמא דקאמר היינו אף בערבית וכו' ולפיכך באלמנה נמי מברכין ז' ברכות אף בלילה כך יראה עכ"ל"
וכתב החלקת מחוקק ס"ק ו' "כתב הרא"ש יומא קמא י"מ סעודה קמייתא וכ"כ בטור וכלומר אם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה וכו' אבל באלמון שנשא אלמנה ביום ולא אכלו עד הלילה יש להסתפק אם יש לברך שבעה ברכות בלילה די"ל הא דקאמרי בגמ' לאלמנה יום א' היינו יום ראשון דוקא אפילו אכלו כמה פעמים ומיד כשיצא יום ראשון שוב אין מברכין אפי' אשר ברא לבד ויום א' יש חילוק בין סעודה ראשונה לשניה או יום אחד היינו סעודה ראשונה שאוכלין יחד אפילו לאחר יום ראשון וה"ה אם אכלו ביום ראשון ב' או ג' פעמים אין מברכין רק סעודה ראשונה ועיין בתשובה וסוגיית של הרב מוהר"ר מנחם עזריה סי' מ' שהאריך בזה והביא גם כן מ"ש בספר אגודה מזה".
וכתב הבית שמואל ה' "בש"ס איתא רב אשי יומא קמא בריך כולהו היינו בבתולה וכתב הרא"ש יומא קמא היינו סעודה קמייתא מיהו אם לא אכלו עד לילה מברכים משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו עכ"ל, נשמע דס"ל יומא קמא היינו יום הראשון וסעודה קמייתא אבל אם כבר אכלו באותו יום אין מברכין בסעודה שניה אם ליכא פנים חדשות, ואם לא אכלו באותו יום אז סעודה קמייתא בלילה יש פנים חדשות, ואלמון ואלמנה לא מהני פנים חדשות וכו' וכ"כ בטור ובאגודה לפ"ז אם לא אכלו ביום הראשון אין מברכים בלילה דהא הלילה לא הוי יום הראשון ופנים חדשות לא מהני וכ"כ ברי"ו, אלא בבדק הבית השיג ע"ז וכ' להרא"ש אפי' באלמנה מברכים בלילה וראיתי בתשו' סי' ל"ט מפרש דברי הרא"ש מ"ש אם אכלו בלילה לא גרע מפנים חדשות הכי קאמר אפי' באלמנה אם לא אכלו עד לילה מברכים משום דלא גרע מפנים חדשות בבתולה, והרי"ף והרמב"ם נראה דס"ל יומא קמא היינו כל היום מברכים וכן הוא בפסקי תו' וכ"כ הש"ג אצל המ' וכ"כ הר"ן בשם תו' כל ז' ימים כשיש פנים חדשות מברכים בשבילם כל היום והיינו משום דס"ל כשיטה זו, ובאגודה משמע דס"ל יומא קמא היינו סעודה קמייתא אפילו אינה ביומא קמא לכן באלמנה מברכים בלילה אם לא אכלו ביום נמצא בסעודה קמייתא אם לא אכלו ביומא קמא תליא נמי בפלוגתא זו וכן אם אכלו ביום קמא שני פעמים תליא נמי בפלוגתא זו לדעת הרי"ף אפילו בסעודה שניה מברכים אפילו אם ליכא פנים חדשות לפי זה צ"ל מה דתניא מברכים באלמון יום א' ולבתולה ז' ימים ה"ק כמו בבתולה דמברכים ז' ימים היינו כשיש בכל יום פנים חדשות מברכים כל היום אפילו אם אכלו כמה פעמים כן הוא באלמון כיון שיש בסעודה קמייתא פנים חדשות מברכים כל היום אפילו אם אכלו כמה פעמים אבל אחר יום הראשון לא מהני פנים חדשות וכ"כ בפרישה סכ"ב ונראה בכל פלוגתות אלו אמרי' ספק ברכות להקל".
וכתב בהמקנה קונטרס אחרון "ולפמ"ש א"א לפרש הכי והשו"ע כתב שם סעודה ראשונה וכן משמע בדבריו כאן בסעיף ז' דאין מברכין אלא בסעודה קמייתא".
וכתב הבית מאיר "ביום ראשון בלבד ע' ח"מ וב"ש דדין אלמן ואלמנה הנשואי' ביום ואינם אוכלין עד הלילה נשאר בספק אם לברך וא"כ בודאי ראוי שלא לעשות הנשואין עד סמוך לחשיכה או שיעשו הסעודה מיד רובה ביום וכן מסיק תשו' ב"ח סי' קי"ט ושם מבואר דמנהג מדינות פולין עושים אף חופת בתולות בין מנחה למערב סמוך ללילה וכן ראיתי נוהגין והסעודה ראשונה של חתן וכלה עם השושבנים לבד שהיא מיד אחר החופה נמשכת עד שיתאספו בלילה הקרואים ואינם מפסיקים בבה"מ עד גמר הסעודה העיקרית ואז מברכין בה"מ עם ברכות חתנים בלי פקפק". והביאו הפת"ש
וכתב הפת"ש בס"ק ו' "וע' בסידור הגאון מליסא ז"ל בדיני בהמ"ז בבית חתן אות י"ד שכתב על דברי הב"ש הנ"ל נראה דוקא כשהיה ביום יחוד הראוי לביאה דאז הוי ביום יום החופה אבל אם לא היה יחוד רק בלילה לא מקרי חופה דהא באלמנה לא הוי חופה רק כשיש יחוד הראוי לביאה וא"כ הוי החופה כאלו היה בלילה והוי הלילה יומא קמא ומברכין אז ז' ברכות בסעודה שאחר היחוד ע"ש וכו' (ואף לדברי הגאון מליסא הנ"ל אין תקנה בזה לכתחילה שיהא החופה ביום והיחוד בלילה משום דהיחוד צריך שתהיה מיד אחר החופה שלא יהיה הפסק בין הברכות שתחת החופה להיחוד שאח"כ ע"ל סק"א בשם ס' המקנה ודוק) " וכתב העזר מקודש בס"ק ו' "אודות חופה דאלמנה. אולי כשהחופה סמוך ללילה. שכתב הב"ש ז"ל שלא לברך בלילה שבע ברכות מספק אולי רק ביום ראשון מברכים. אולי כשעושים אחר החופה הייחוד בתחילת הלילה. שייך לברך כיון שהרבה פוסקים ז"ל סבירא להו שהחופה הוא רק היחוד. והוה ליה יום ראשון יום שאחר החופה. ואולי מכל מקום אין לברך כיון שכתב הפרמ"ג ז"ל שאין לברך על ידי ספק ספיקא. ויש בזה ספק ספיקא ספק שיחוד אינו קונה באלמנה וספק שאין לברך רק ביום א' וסעודה א'. ולזה גם ביחוד וזיווג בלילה שאחר יום החופה אין לברך גם דקיימא לן הלכה ברורה שחופה אינה קונה באלמנה.עיי"ש"
וכתב הפת"ש בס"ק ו' "עח"מ וב"ש דדין אלמון ואלמנה כשהנשואין ביום ואינם אוכלין עד הלילה נשאר בספק אם לברך וספק ברכות להקל. והח"מ רמז בזה לעיין בת' מהר"ר מנחם עזריה סי' מ'. וראיתי שם שדעתו מסכמת ג"כ שלא לברך בלילה אך כתב וז"ל אבל מה נעשה במקום שנהגו לברך ז' ברכות בסעודה ראשונה שאכלוה בלילה גם לאלמנה שנשאת לאלמון ונתלים באילן גדול הוא ס' אגודה שכתב דאלמון שנשא אלמנה ביום ו' נראה דאין מברכין אלא לסעודת הלילה כו' ומצאתי למורי הררי"ח ז"ל שכ' דנ"ל לנכון לחלק ולומר כי באם היו יכולים לאכול הסעודה ראשונה מבעוד יום ולא רצו לאכלה אלא בלילה אז אין לברך ז' ברכות בלילה אבל אם אחרו החופה עד סמוך למנחה קטנה כמו שנוהגין בקצת מקומות שאין פנאי לאכול מבע"י אז מברכין ז' ברכות בלילה כיון שהיא הסעודה ראשונה של אחר החופה ואכתי לא מטא זמן חיובא של סעודת נישואין עד השתא כו' עכ"ל וכו'".
וכתב הערוך השולחן סעי' ל"ג "וזה שבאלמנה לאלמון יום אחד לברכה הכוונה היא לסעודה ראשונה ויש בזה קולא וחומרא הקולא היא שאף אם הסעודה הומשכה ליום השני או השלישי כיון שלא היתה סעודה עד כה מברכין שבע ברכות וחומרא שאם היה ביום החופה כמה סעודות אין מברכין רק בסעודה ראשונה וכו' ויש שמסתפקים באלמנה לאלמון כשהחופה היתה ביום והסעודה בלילה שלא יברכו ז' ברכות מפני שכבר עבר יום הברכה [חמ"ח סק"ו וב"ש סק"ה] אבל רבינו הב"י בספרו בדק הבית הכריע דמברכין דאין לך נשואין בלא שבע ברכות בסעודה אחת ואף דספק ברכות להקל מ"מ כמדומה שהמנהג הוא לברך ובפרט אם לא היה ביום יחוד הראוי לביאה שזהו עיקר הנשואין באלמנה כמ"ש בסי' ס"ד דפשיטא שיש לברך בלילה וכן אם התחלת הסעודה היה ביום אף שגמר הסעודה בלילה יש לברך לכ"ע ומ"מ לכתחלה נכון להדר באלמון ואלמנה שהחופה והסעודה יהיו ביום אחד [עב"מ]".
וכתב מרן הרב בסידור קול אליהו עמ' 916 סעי' ג' שאין הבדל בין אלמן לגרוש או מחזיר גרשתו "אבל לענין ברכה מברכים שבע ברכות רק בסעודה הראשונה הנערכת ביום הנישואים ולכן אם החופה היתה ביום לפני השקיעה ורק בלילה עשו הסעודה אין מברכין בסעודה זו שבע ברכות".
בתמצית
דעת ר"י – סעודה הראשונה ובאותו יום דווקא מברכים. וכן כתב המקנה לדעת השו"ע
דעת הב"י והאגודה – שבסעודה ראשונה בין באותו יום ובין ביום שלאחריו מברך.
דעת הרמ"ע – שניתן להקל בסעודת הלילה שלאחרי החופה דווקא אם לא היה זמן לאכול את הסעודה קודם.
דעת הט"ז – שאף בלילה שלאחר החופה מברכים ולא רק בסעודה ראשונה.
דעת הח"מ וב"ש – שבין בסעודה ראשונה שמתקיימת בלילה שלאחריו ובין אם עשה סעודה נוספת באותו יום סב"ל ולא מברכים.
דעת הבית מאיר – שמנהג להקל כאשר הסעודה נמשכה מהיום ללילה ובלבד שרוב הסעודה היתה ביום.
דעת חוות דעת – שאם היה חדר יחוד בלילה מברכים על הסעודה אפילו שהתחילה בלילה ועזר מקודש דחאו וכן כתב מרן הרב.
דעת ערוך השולחן – שאם הסעודה התחילה ביום או שהיה יחוד בלילה מברכים ואף אם לא המנהג לברך וטוב לעשותן באותו יום.
העולה למעשה
במקרה הנ"ל כיון שחיו ביחד חיי אישות ונתפרסם הדבר יש לעשות שבע ברכות יום אחד. וכדלהלן:
יום החופה – סעודה ראשונה מברכים ז' ברכות, סעודה שניה מספק לא מברכים.
לילה שאחר החופה – סעודה שניה לא מברכים.
סעודה ראשונה – אם נמשכה מהיום באופן שלא היה זמן לסיימה ביום אם רובה ביום יש לברך. ומנהג פולין לברך אף אם התחילה בלילה ובלבד שזה סעודה ראשונה.