שאלה
לפני שנת השביעית, הביאה הילדה עציץ נקוב, עם שתיל בלתי מזוהה, והנחנו אותו להנאתה בגינה, דא עקא, שלאחרונה החלו מעינותיו לפוץ, על פני כל הגינה, בעודות מכסה לחלוטין פרחי נוי אחרים, וכעת גם מאיים על מנוע המזגן לכסותו.
האם מותר לגזום/לעקור לחלוטין את העציץ הנ"ל?
תשובה
א. גיזום או דילול ענפי עץ וכן ענפים הגדלים בעציץ נקוב מותרים לצורך שטח וכדו', ובתנאי שיעשה בשינוי (וגם ע"י הדיוט) ישראל או ע"י גוי.
ב. אפילו ספק הפסד בשביעית מותר בכל הנ"ל.
ג. במקום פיקוח נפש או אפילו ספק מותר לגזום ללא חשש ובמקום הצורך מותר אף לעקור לגמרי.
ד. הדליית גפנים והכוונתם אסורה בשמיטה, אך אם יש צורך למנוע נזק מותר אף ע"י ישראל.
מקורות
עציץ נקוב ושאינו נקוב
בראשית הדברים יש להזכיר את ההלכה שעציץ נקוב דינו כקרקע, כפי שאומרת המשנה (דמאי פ"ה מ"י): "עציץ נקוב הרי זה כארץ" (בהמשך נבאר מהו בדיוק "עציץ נקוב"). (ודעת התוס' רי"ד לרידב"ז סוף מעשרות שעציץ נקוב לא נחשב כארץ) לענין עציץ שאינו נקוב אין בגמרא ובראשונים דברים מפורשים לגבי שמיטה. בעניינים אחרים, כגון בתרומות ומעשרות (רמב"ם תרומות פ"ה הי"ד-ט"ז) וכן בכלאיים (רמב"ם כלאיים פ"א ה"ב), מצאנו שיש בו איסור דרבנן. הראשונים למדו שאין חילוק בין שאר איסורים כמו שבת או שאר דברים לשמיטה שבראשונים על דברי הגמ' (גיטין ז, ע"ב) החמירו שאין לזרוע אף בעציץ שאינו נקוב בשמיטה, וכן למד החזון איש (שביעית סי' כב, אות א) שציין שאין מקור מפורש לאיסור בעציץ שאינו נקוב והביא את דברי הרדב"ז (על הרמב"ם, שמו"י פ"א ה"ו): אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהיא עבודת קרקע. ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול. ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר. אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים. ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית, עכ"ל. וכתב הרדב"ז שמשמע מדברי הרמב"ם שמדובר בקרקע או עפר בעציץ וכן מדובר דווקא בעציץ נקוב ולכן בגללים מותר ובעפר אסור, והק' מדוע לא נגזור כמו שבת נקוב אטו שאינו נקוב, אלא מוכיח שלא גזרינן בשביעית שאינו נקוב אטו נקוב אולם החזו"א עצמו נקט לאסור אף בשאינו נקוב שהרמב"ם לא חילק וסתם לאיסורא, עכ"ד. וכן מובא בחזו"א (שביעית סימן כו ס"ק ד). וכן דעת הגאון הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סימן מא אות ד) שהביא שדעת הרז"ה ומהרי"ל דיסקין שאין איסור זריעה בעציץ שאינו נקוב, אך העלה לאסור אף בעציץ שאינו נקוב שמכל הראשונים בגיטין (שם) עולה שאסור לזרוע גם בעציץ שאינו נקוב, עכ"ד. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי – ושבתה הארץ פ"ט ה"ו, ובקול צופייך תשס"א, וירא) אך התיר בבית בשאינו נקוב, ע"כ. ובקול צופייך (שם) הוכיח מרן הגרמ"א זצ"ל שאין הלכה כדברי הרדב"ז אלא כדברי החזו"א והנחפה בכסף (לקמן) שאין חילוק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב, שכן פסק השו"ע בדיני ערלה (יו"ד סי' רצד סכ"ו) ז"ל, הנוטע ברשות הרבים והגזלן שנטע והעובד כוכבים שנטע בין לעצמו בין לישראל והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו והנוטע בספינה או בעציץ אע"פ שאינו נקוב חייב, עכ"ל.
פיקוח נפש
ואם הפירות רעילים מותר לעוקרם בוודאי ללא חשש שכיון שיש בזה סכנת חיים מותר שפיקוח נפש דוחה את כל התורה. כמו שמובא בגמ' (פא, ע"ב) שלמדו מהפסוק "וחי בהם" ולא שימות בהם שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה למעט שלושת עבירות חמורות (ע"ז ג"ע וש"ד) שבהם אין חובה לעבור עליהם מפני פיקוח נפש. כאשר חולה בסכנה ויש צורך להתיר לו איסור כל שהוא, מתירים לו את האיסור הקל, ורק אם אין די בכך מתירים לו איסור חמור יותר. וכן מובא בגמ' בהמשך (שם, פג, עא) תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבלה, מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית, ע"כ. וכן הובא להלכה ברמב"ם (מאכ"א יד, טז) ובשו"ע (או"ח סי' תריח ס"ט). ואף בספק פיקוח נפש יש חובה להציל כמו שמצאנו לענין יולדת במשנ"ב (או"ח סי' שכ"ח סקי"ד כתב שכל שיש ספק סכנה אם ימתינו למוצ"ש מחללין עליו שבת בדאורייתא, עכ"ד. ועיין מה שנכתוב בזה לקמיה בשם הדרך אמונה.
אוקמי אילנא
הנה כל מלאכה שמטרתה 'אוקמי אילנא' כלומר, שמטרתה העמדת האילן שלא ימות מותרת, ורק 'אברויי אילנא' כלומר השבחת האילן וגידולו נאסרה בשביעית, וכן הדבר בעציץ נקוב שיוצאים בו מידי פעם פירות שאינם טובים שיש חשש לנזק לגידול אפשר לעוקרם בשביעית שודאי אין שונה דינו מאילנות אולם באופנים מיוחדים כגון במעשה הדיוט ובשינוי וכמו שנבאר,
בגמ' (עבודה זרה נ, ע"ב) הובא: רבה בר ירמיה… אייתי מתניתא בידיה: מתליעין ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין… מאי שנא זיהום דשרי, ומאי שנא גיזום דאסור מי דמי: זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום – אברויי אילנא, ואסור… תני: מתליעין ומזהמין בשביעית, ורמינהי: מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן עד ראש השנה… אבל בשביעית לא ודלמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי. הכא נמי תרי זיהמומי הוי: חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור… תני: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית. ורמינהי: סכין את הפגין, ומנקבין, ומפטמין אותן עד ראש השנה; עד ראש השנה אין, בשביעית לא. מי דמי הכא אוקומי אילנא ושרי, התם פטומי פירא ואסור, ע"כ. מכאן למדו המפרשים וכן כתב רבינו חננאל (שם) שכל מעשה שהוא לאוקמי אילנא שחוששים שמא האילן יתקלקל מותרת הזמירה בזה.
וכן מובא להלכה בספר שבת הארץ (פ"א ס"כ אות קיב) לדעת רבינו חננאל ע"ז דף נ' ע"ב שזמירה מותר לאוקמי וכן פסק בספר השמיטה לגרי"מ טיקונצ'נסקי (פ"ד הע' 1 אות ב) ושם הסתפק (הע' 1) מהו לאוקמי, האם הכוונה דוקא שלא ימות האילן או אפי' שלא יתקלקל, וכתב להתיר אפי' קלקול בלבד והוכיח כן שהרי בסוגיא מוכח שדבר האבד מותר, ורק לאברויי ולאשבוחי אסור ואם לא מותר. והסברא בזה כיון שאינו מתקיים לשם עבודת זימור ומותר, ובפרט לפי דברי שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פג) להוכיח מדברי תוס' (סנהדרין כו, ע"א ד"ה לעקל) שכתבו להוכיח מדין המזנב בגפנים שכל שכוונתו לצורך מה שקוצץ ולא לצורך האילן עצמו מותר זאת מוכח מדברי רבי עקיבא (שביעית פ"ד מ"ו) שקוצץ כדרכו, ואף שגורם זימור שרי, עכ"ד.
ויש להדגיש שגם מלאכות שונות כגון השקייה של בית השלחין (שדה זרעים שצמאה ביותר) או השקיית עשר אילנות המרוחקין יותר מי' אילנות לבית סאה או שאר מלאכות כגון עוגיות לגפנים (כמובא ברמב"ם שביעית פ"א הלכה ח – י) הותרו בשביעית כאשר יש חשש שאם ימנעו מכך ימותו העצים, התירו בשביעית.
ועיין לדברי בדרך אמונה לגר"ח קנייבסקי שליט"א (ביאור ההלכה פ”א ה”ה ד”ה ולא יאבק) שכתב וז”ל: וכן מ”ש בירושלמי (פ”ב ה”ב) רש”א אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית מפני שהוא כמציל מן הדליקה, ובזה לא קי”ל כר”ש, נראה דג”כ פליגי בזה דעיקרו לאוקומי, אבל יש בו גם אברויי, וקי”ל כרבנן דאסרי. עכ”ל. הרי מבואר שכל מלאכה שיש בה גם אברויי אילנא אף שעיקרה לאוקמי נאסרה בשביעית דקיי"ל כרבנן שאוסרים בזה.
ובהיותי בזה עלה בדעתי דנראה שאף לר"ש שמותר באופן הנ"ל כתב שהוא 'כמציל מן הדליקה' ואינו ממש נחשב למעשה הצלה אלא מונע הפסד שיש בו גם רווח, וודאי שאם ישנו רק הפסד הוי 'מציל מהדליקה ממש' וודאי שיש להתיר אף לרבנן דפליגי אדר"ש, וק"ו באופן שישנו פיקוח נפש ממש, ודו"ק.
תמיכת עצים וענפים
בספר משפטי ארץ (פ"ד סעי' כח) הובא: ענף שהתחיל להשבר מותר לתומכו כדי שלא תמשך שבירתו אך אסור לחברו חזרה למקומו באפון שיוכל להתאחות מחדש, (כמובא במשנה פ"ד מ"ו וברמב"ם פ"א הכ"ב) כמו כן מותר לתמוך ענף עמוס בפירות כדי שלא ישבר מכובד הפירות. (ובהע' כתב שאין זה שונה מתמיכת ענף שהתחיל להשבר). אולם לעיל הבאנו את דברי הרב טיקוצ'נסקי בספר השמיטה שחולק ואוסר קציצת ענף שלא ישבר, ע"כ.
אולם נראה להתיר אף בתמיכת ענפים בפרט לפי דבריו של הדרך אמונה (ביאור ההלכה הלכות שמיטה פ"א ה"ה ד"ה ולא) שכתב בשם החזו"א שישנם מלאכות אוקמי האסורות בשביעית מפני שמיחזי כעבודה שכל פעולה שהיא פעולה שגורמת לגדילת האילן יותר טוב אסורה וכתב שם שלפי זה נפל בבירא כל ההיתר של אוקמי אילנא שאיך נוכל לדעת איזו פעולה מיחזי טפי כעבודה ואיזו לא חוץ מהדברים שאמרו חז"ל במפורש. והכריח בדברי החזו"א שכל פעולה של מניעת הפסד מותרת בשביעית וכתב דיתכן שרק מלאכות דרבנן, אך מהחזו"א (סי' כ' סק"ה) נראה דאף מלאכות דאורייתא מותרות אף באופן זה, (אך נשאר הדרך אמונה בצ"ע בזה) אולם לגבי תמיכת אילן שעומד להשבר אין לחוש לכך כיון שהוא מהדברים המפורשים במשנה, שחשיב לאוקמי אילנא, ששנינו (פרק ד משנה ו): "אילן שנפשח [שנבקע] קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף", ע"כ. משמע שכל ההיתר הוא דוקא בפעולה שמונעת נזק ולא פעולה שגורמת לגדילת האילן והדגש הוא לא בצורת הפעולה מה נקרא פעולה האסורה ומה לא אלא הדגש הוא שכל פעולה שגורמת להשבחה – כלומר, פעולה חקלאית, אסור, וכל שאינה גורמת לכך מותרת, וכאשר יש הפסד התירו חכמים מצד 'אוקמי אילנא'.
הכוונת עלי גפנים
אחת הפעולות החשובות לגידול גפן היא ה'הדליה' כלומר כיוון נכון של עלי הגפן בצורה נכונה כך שיגדלו כראוי ולעיתים ההכוונה טובה מונעת נזק ממשי ולכן נראה לפי האמור לעיל שרק הכוונה למניעת נזק הותרה ולא הכוונה שתגרום לגפן לגדול יותר טוב. ולפי הפאת השולחן (שם) הרי זה בכלל מזנב שאסור כשכוונתו לצורך האילן. והנה מצאנו במשנה (שביעית פ"ב מ"ה): מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותם וכו' עד ראש השנה וכו', ע"כ. מובא שכריכת הנטיעות נחשבת כמלאכה שאסורה בשביעית, וכן כתב בפיה"מ לרמב"ם (ד"ה וכורכין אותן) ז"ל, הוא שיקבץ את הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה ביושר ולא יתפשטו על הארץ, עכ"ל. ובר"ש פירש: וכורכין אותן – מפני החמה והצינה, ע"כ. וכן פסק ברמב"ם (שמו"י פ"א ה"ה) ז"ל, ולא יכרוך את הנטיעות, ע"כ. ונראה מדברי הדרך אמונה לעיל בדברי החזו"א שאף אם הפעולה היא לא בכדי שלא יתפשטו על הארץ אלא ש'יגדל יותר טוב' אסור מצד 'אוקמי אילנא' שחכמים אסרו כל פעולה שמחזי כעבודה, כמשנ"ת. לגבי הגיזום רק גיזום של זמורה זקנה שיכולה להרקיב את הפרי מותרת, אך זמירה סתם אסורה. לצמצום הנזק יש לבצע זמירה חלקית לפני ראש השנה ולהשאיר 2-1 עיניים יותר מהרגיל ולהפסיק להשקות עד בא הגשמים. הדרכה נוספת אפשר למצוא במכון לחקר החקלאות על פי התורה, בית המועצה יד בנימין. ד.נ. עמק שורק.
גיזום שלא לצורך האילן – גיזום ענפים המפריעים
למרות שבדרך כלל צריך שינוי מהגיזום הרגיל, בספר משפטי ארץ (פ"ד סכ"ב) הובא שמותר לחתוך ענפים מגדר חיה שמפריעים למעבר ובלבד שלא יתכוון לתועלת הצמחים ויחתוך רק את החלקים שמפריעים למעבר.
בגמ' שבת (עג, ע"ב) הובאה משנה: הזומר וצריך לעצים חייב שתיים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, ע"כ .מבואר, שמשום קוצר חייב על חיתוך העצים ומשום נוטע על שגורם ע"י הזמירה לצמיחה חדשה. ובתוספות (שם ד"ה זומר) הקשו מהגמ' בסנהדרין (כו, ע"א): רב חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר השנה בעסיא, פגע בהו ריש לקיש איטפל בהדייהו, אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא וכו' תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי (ראה אדם זומר כרמו והיה זה בשנת השמיטה) אמר להם כיצד כהן זומר. אמרו לו שאין כוונתו של אותו כהן לזמור את הגפן אלא לעקל את בית הבד, אמר להם, הלב יודע אם כוונתו לכך, עד כאן דברי הגמ'. משמע ש'זמירה' מתירה להשתמש בענפים שזמר, ואינו חייב על נטיעתם. ולכאורה הדברים סותרים, ותירצו תוס' שזמר באופן שקשה לגפן. ובביאור דברי תוס' נראה שישנה מחלוקת בין המפרשים הלכה למעשה, דעת החכמת שלמה (שם) שכל זמירה שאינה מועילה לצמיחת הגפן מותרת, אולם דעת החזו"א (שביעית סי' יט ס"ק יד ד"ה ויש ובד"ה ובתוס') שאפילו זמירה שאינה מועילה לגפן אסורה לדעת תוס' והסבר דבריהם הוא שיש לחלק בעצם הזמירה בין סוג זמירה על פי כללי הזימור, שבזה חייב משום שאחד מדיני הזמירה שיהיה בזמירה כזו שמהותה להביא תועלת לזימור, והיא אסורה בעצם בצורת הזמירה ולא משום סיבתה שמביאה תועלת. אבל אם אינו זומר לפי צורת הזמירה המקובלים אף אם מביאה תועלת מותר, מכיון שאינו מתכוון לתועלת העץ וההוכחה שאינו זומר לפי כללי הזימור, ובזה אף אם מביאה תועלת בפועל מותר. למרות האמור בקציצה של 'הדיוט' כלומר אדם שאינו בקיא בכללי הזימור, נראה מדעת החזו"א שצריך בזה ב' תנאים הלכה למעשה: א' שיהיה שינוי בקציצה, (שמתבצע ללא כוונת האדם כיון שאינו בקיא) ב' שלא יהיה כוונתו לתועלת האילן. (למרות שעיקר חילוקו לעיל בעצם הזמירה ולא בסיבה כמשנ"ת) וז"ל החזו"א (שביעית, שם ס"ק טו, טז): 'ואם הוא הדיוט ואינו ידוע דקדוק הזימור נראה דשרי לקצוץ דרוב מעשה ההדיוט אינו בדקדוק הזמירה ואף אם יזדמן בדקדוק הזמירה כיון שלא נתכוין לדקדק אפשר דאין כאן זמירה וכל שכן באילן שאין מזמרים אותו לעולם ואיסור זימור בשאר אילנות דרבנן וכמו שכתבנו סי' כא ס"ק טו, והיכי דאינו מתכוון לזימור לעולם הוא דרבנן וכמו שכתבנו סי' יח ס"ק ו, ואין להחמיר בהדיוט הקוצץ לעצים ואין לו שום ניחותא בזימור, וכל שכן כשמשייר טפח כרבי יוסי הגלילי או קוצץ מחד גיסא כדאמר מו"ק יב שקיל כוליה מחד גיסא' ע"כ. ונראה מדברי החזו"א שבאדם מומחה דוקא צריך לשנות בכוונת מכוון מדרכי הזמירה, אבל בהדיוט שבלאו הכי אינו זומר לפי הכללים סגי שיתכוון שלא לתועלת האילן ובזה מהני מועיל מהתורה, והסברא בזה היא כיון שחיתוך שלא לפי כללי הזימור, מגרעת את הפירות, ומותר לגמרי, וכן כתב בספר שבת הארץ (פ"א ס"כ לדעת התוס' סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל).
ונראה שכל הדין שפשוט בשאר אילנות שמועיל שינוי הוא לא רק לדעת החזו"א ודעימיה שזימור בשאר אילנות דרבנן, אלא אף לסוברים שזימור בשאר אילנות דאורייתא שאינו נחשב כמלאכת זימור כלל בזה.
ולפי זה כתב בספר משפטי ארץ (פ"ד סכ"ו) שמותר לקצוץ ענפי אילן שלא לצורך האילן כגון לסכך בהם סוכתו, או שלא יפריעו למעבר ובלבד שלא יתכוון גם לתועלת האילן, ובזה באדם רגיל מועיל אף ללא שינוי שעצם זמירתו היא לא לפי כללי הזמירה, אולם באדם מומחה כגון חקלאי צריך מלבד שלא יתכוון, לשנות בעצם הזמירה, עכ"ד. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, שביעית, פ"ו ס"ד) שמותר בזה וכן לחתוך ענפי אילן שמפריעים לרבים ושבים, ע"י שינוי או ע"י גוי עכ"ד. והמקור לכך הובא שם (הע' ח) מהמשנה (שביעית פ"ד מ"ה) 'המבקיע בזית לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש', ופירש הרמב"ם (שם) 'המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים' וכן כתב הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל (פ"א הי"ט) 'המבקע בזית ליטול עצים'. וכן הובא במשנה ו' שם: 'המזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל או במגירה ובכל מה שירצה'. ופירש הרמב"ם: 'ומגרה הוא משור והענין שאין צריך שינוי בכרתו וזה כשלא נתכוון לזמור', ע"כ. וכן כתב המהר"י קורקוס (שמיטה ויובל פ"א ה"כ) ז"ל, ובתנאי שלא תהיה כוונתו לזמור ופשוט הוא, ע"כ. משמע שכל שאינו מתכוון לתועלת הצמח מותר ואין צריך לשנות באדם רגיל שכיון שאינו יודע עצם מלאכתו היא בגדר שינוי. אולם בספר השמיטה כהלכתה לגר"מ שטרנבוך (פ"א סעי' יא) כתב, שאם הגיזום הוא לשם נוי בלבד כגון גיזום בגדר חיה מותר אף ללא שינוי בצורת הגיזום (ונ"מ בחקלאי שיודע מלאכת הזמירה) אך אם הזמירה היא לעיבוי הגדר כתב לאסור שזה ממלאכת הזמירה, עכ"ד. (ובהע' הביא טעמם של המחמירין (כנראה כוונתו לד' חזו"א הנ"ל) מהגמ' מו"ק ג, א. דאיתא 'לרבות כל עבודה שבשדה וכרם'. אך כתב שיש לדחות זאת דכ"ז אינו אלא בעבודה שמועלת לצמיחת הפירות ולא כשהוא למראה נוי בעלמא כמו שמצאנו בהצתת אור באישות קנים שנעשה רק לגדל את הקנים ולכן אסרו חכמים ורשב"ג מתיר, וכן מוכח משיטת רש"י ע"ז נ. דאין לאסור עבודה בשדה שבכרם כשהוא עבודה שבשדה ובכרם אלא כשהוא עבודה בקרקע ולא באילן) אך דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ג) שיש להתיר גיזום אף באופן הזה רק ע"י גוי או בשינוי כדברי החזו"א (עיין לעיל בענף 'זמירה בשמיטה').
דילול
במשפטי ארץ (שם, אות כז) כתב, שענף עץ פרי שיש עליו חנטים (פירות בתחילת גידולם) אסור לקוצצו אפילו למטרות שהוזכרו בסעיף הקודם (לצורך מעבר או לסכך סוכתו) משום הפסד פירות שביעית (כמובא במשניות שביעית פ"ז מ"י וברמב"ם פ"ה הי"ז יח, שבפירות רגילים יש לחוש אף משעה שהם קטנים ביותר, ובגפנים אסור לקוצצן משיגרעו, וביאר רש"י פסחים נג, א, שהכוונה שיגדלו הענבים קצת נקראו גירוע, ושיעורו כפול הלבן) והאיסור לקוצצן הוא עד שיגיעו לתחילת הבשלתם ואז מותר שהגיעו לעונת המעשרות (כמובא במשנה וברמב"ם שם). ובשיעור עונת המעשרות לסוגי הפירות השונים עיין ברמב"ם הל' מעשר (פ"ב). ועיין שם שהביא דעת הגרש"ז אוירבך שהשיעור הוא שיגיעו לכלל הבשלתם, עכ"ד. אולם דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ח) שחקלאי העובד על פי היתר המכירה רשאי לדלל (באופן שאינו עובר על זמירה מהתורה כמו שביארנו לעיל) בדרך הרגילה, ואינו צריך לחשוש להפסד פירות שביעית, עכ"ד. וזה לדעתו של מרן הגר"מ (שו"ת מאמר מרדכי שביעית סי' כא) שכתב להתיר היתר המכירה אף שהוא 'דיעבד' מועיל מן הדין. וכן כתב בספר מעדני ארץ (סי' ב' ד"ה איברא) בשם הגרי"ז וינוגרד להתיר הפסד פירות שביעית לאחר המכירה. ובפירות ערלה דעת מרן הגר"מ אליהו (שם, ס"ט וס"י) שאין להסיר פירות ערלה לניצול כוח העץ, ואף יש לשים שלט המזהיר על כך. והטעם לכך הובא שם (הע' יג) שיש הסוברים שיש איסור תורה בזה משום 'בצירה' לעבודת האילן ויש סוברים שנאמר גם בפירות שאין בהם קדושת שביעית, כ"כ החזו"א (סי' יב אות ז ד"ה אומנם. ועוד) אולם דעת הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ סי' ג פ"ב ס"ק ח) שאיסור בצירה לעבודת האילן נאמר רק בפירות שיש בהם קדושת שביעית.
העולה לדינא
א. גיזום או דילול ענפי עץ וכן ענפים הגדלים בעציץ נקוב מותרים לצורך שטח וכדו', ובתנאי שיעשה בשינוי (וגם ע"י הדיוט) ישראל או ע"י גוי.
ב. אפילו ספק הפסד בשביעית מותר בכל הנ"ל.
ג. במקום פיקוח נפש או אפילו ספק מותר לגזום ללא חשש ובמקום הצורך מותר אף לעקור לגמרי.
ד. הדליית גפנים והכוונתם אסורה בשמיטה, אך אם יש צורך למנוע נזק מותר אף ע"י ישראל.