שאלה
בניין משותף שיש בו דיירים יהודיים אשכנזים וספרדים איזה מזוזה לקבוע שם? אשכנזי או ספרדי?
תשובה
לכתחילה היות ורוב הבנין ספרדי יש להחליף את מהמזוזוות ובפרט אם הפרשה פתוחה וסתומה הן כמו שיטת הט"ז או כשיטת הרמ"א אמנם במקום הפסד מרובה יש להקל שלא להחליפן.
אמנם אם פרשה פתוחה וסתומה הם כשיטת מרן אין צורך להחליפם כיון שחלק מהיושבים הם אשכנזים ואין זה מעכב.
מקורות
צורת האותיות
כתב הרב בית מנוחה (תמונת האותיות והפסד צורת האותיות סעי' עו) וז"ל: "אף על פי דיש שינויים בתמונת האותיות בין ספרדים לאשכנזים ס"ת מכתב אשכנזים כשר לכתחילה לספרדים, וכן ס"ת מכתב ספרדים לאשכנזים דאין שינויים אלו דתמונת האותיות להס"ת של זה פוסל לזה כיון שאין ע"י שינויים אלו הפסד צורת האותיות. וכן ראינו לכתבי ארעא דישראל כת הקודמים פעמים הספרדים היו עולים לקרות בתורה בס"ת של האשכנזים ולא חשו כלל לשינויי האותיות, וכן כמה רבנים אשכנזים עולים תמיד לקרוא בס"ת שלנו שהוא כתב ספרדי, שו"ת שדה הארץ ח"ג ביו"ד סי' ח"י. אבל מדברי מהר"מ ן' חביב והרב מהר"י מולכו בתשובותיהם כ"י הביא דבריהם הרב חיד"א בברכ"י סי' ל"ו אות ב' יש ללמוד למוד מפורש דס"ת מכתב אשכנזים פסול לספרדים וכן מכתב ספרדים לאשכנזים מפני השינויים שביניהם בצורת האותיות, שכתבו דתפילין מכתב אשכנזי דיש שינוי בצורת האותיות באשורית בין בני אשכנז לבני ספרד התפילין מכתב אשכנז פסולים לספרדים ע"כ, והבאתי דבריהם אלו בחלק בית עובד סדר תפילה לימי חול בדיני התפילין והרצועות אות כ"ו דמ"ז ע"א וא"כ לדעת הרבנים הנז' דפסולי התפילין של זה לזה מה"ט דשינוי צורת האותיות ה"ה לס"ת דשל זה פסול לזה, אבל העיקר לדינא כהרב שדה הארץ דכשר של זה לזה דאין לפסול הס"ת מפני שינוי תבנית האותיות כיון דלא משתנה האות לאות אחר וגם האות ניכר. וכן מפורש יוצא מדברי הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל בספר נודע ביהודה ח"א ביו"ד סי' פ' שכתב שכל אלו התמונות המבוארים בב"י לא לעיכוב נאמרו אלא למצוה מן המובחר ומה שאינו מבואר בתלמוד אינו מעכב, ופוק חזי כתב ספרדי הנקרא וועל"ש יש בהם כמה שינויים נגד המבואר בב"י ע"כ. וכ"כ עוד בנודע ביהודה מהדורא תניינא חי"ד סוס"י קע"א. וכן מעשים בכל יום דבן אשכנזי הנמצא בביה"כ של ספרדים מעלין אותו לס"ת ועולה שם ומברך וקורא וכן ספרדי הנמצא בביה"כ של אשכנזים, וא"כ ה"ה לתפילין מכתב אשכנזי כשרים לספרד ודלא כהרבנים מהר"מ ן' חביב ומהר"י מולכו ז"ל דפסלי של זה לזה, ושם בבית עובד כתבתי ע"ד הרבנים הנז' דאם אין נמצא לו לספרדי תפילין מכתב ספרדי ויש לו מכתב אשכנזי דיניחם בלא ברכה. והן עתה אנוכי הרואה דהא נמי ליתא אלא יניחם בברכה כי כשרים הם לו. וכן עיקר בין לתפילין בין לס"ת".
וכתב הקול יעקב סי' ל"ו ס"ק ג' "תפילין מכתב אשכנזי, דיש שינוי בצורת האותיות באשורית בין בני אשכנז לבני ספרד, התפילין מכתב אשכנז פסולים לספרדים. הרב מהר"ם בן חביב בתשובותיו כתיבת יד (סימן ד' <ירושלים תש"ס כרך א סימן יג>), וכן כתב הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כתיבת יד (סימן ק"י), ברכי יוסף (אות ב'). והביאו בית עובד (בדיני תפילין ורצועות אות כ"ו) וכתב וז"ל: מיהו בשעת הדחק דאין תפילין מכתב בני ספרד מצויין לו, יניח תפילין דבני אשכנז כדי שלא יתבטל ממצות תפילין, ויניחם בלא ברכה, עכ"ל. אבל בספרו בית מנוחה (בדיני צורת האותיות אות ע"ו) חזר מדבריו, שהביא משו"ת שדה הארץ (חלק ג' יורה דעה סימן ח"י) ומשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא חלק יורה דעה סוף סימן קע"א) דמעשים בכל יום דבן אשכנז הנמצא בבית הכנסת של ספרדים מעלין אותו לספר תורה ועולה שם ומברך וקורא, וכן ספרדי הנמצא בבית הכנסת של אשכנזים. וכתב הוא ז"ל: דהוא הדין לתפילין מכתב אשכנזי כשרים לספרדי, ודלא כהרבנים מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו ז"ל דפסלי של זה לזה, דליתא, כי כשרים הם לו ויניחם בברכה, ומה שכתבתי בבית עובד ליתא, וכן עיקר בין לתפילין בין לספר תורה, עי"ש".
וכתב הכה"ח בסי' קמ"ג ס"ק ל"ד "ובענין ספר תורה של האשכנזים מותר לעלות בו הספרדים וכן ספר תורה של הספרדים מותר לעלות בו האשכנזים משום דאין בהם הפרש רק מעט בצורת האותיות בדבר שאינו פוסל מן הדין, וכן המנהג פשוט פה עיר הקודש ירושלים ת"ו שהאשכנזים עולים בספר תורה של הספרדים וכן הספרדים עולים בספר תורה של האשכנזים וכן כתבנו בספר הנזכר סימן ל"ו אות ג' יעו"ש, מיהו ספר הכתוב כפי מנהג התימנים אין לקרות בו לא אשכנזים ולא ספרדים עד שיתקן משום שיש בו שנויים בענין הפרשיות והשירות והאותיות כאשר העליתי בתשו' בסה"ק באר מים חיים".
וכתב ע"ז מרן הרב בשו"ת מאמר מרדכי כרך ג אורח חיים סימן ב "ולכתחילה כל עדה תנהג כמנהגה, היינו שיניחו תפילין כל אחד לפי עדתו, ואם אין לו תפילין כמנהגו, יניח תפילין של עדה אחרת ויברך עליהם כרגיל. אך יכולים לעלות לספר תורה מלכתחילה אלו אצל אלו.
ועיין בנוב"י (יו"ד קמא סי' פ', ובתרא סי' קע"א) שכתב שאין זה לעיכובא, וכן ביין הטוב (סימנים כ"ד – כ"ז) האריך בנושא זה והביא את דברי האחרונים שהסכימו להתיר.
וכן פסק הרב אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' רע"ד) בענין ספר תורה שיש בו פיסוקים (בהטבעת ברזל, בין פסוק לפסוק) שיוצאים בו ידי חובה גם בני שאר העדות… יש לציין, שבקריאת "זכור" יש להקפיד שכל עדה תקרא בספר תורה בכתב שנהגו בו וכן בביטוי ובטעמים ובדיעבד יוצאים גם בזה בס"ת, בטעמים ומנגינות של עדה אחרת".
וכתב עוד בהערה "בעניין שינוי הכתב הספרדים לאשכנזים. ידועה המחלוקת: אם יוצאים של זה בזה, או לא. החיד"א בברכ"י (סי' ל"ו ס"ק ב'), וכן בספרו שו"ת יוסף אומץ (סי' י"א אות ב'), כתב שלא יוצאים י"ח. וכן כתב הרב בית עובד (דף מ"ב ע"ב דינים השייכים לתפילין והרצועות אות כ"ו) והוא סבר וקיבל, וכתב כסברת החיד"א הנ"ל, ואח"כ חזר בו בספרו בית מנוחה (דף קפ"ב ע"ב הל' תמונת האותיות והפסד צורת האותיות אות ע"ו), מפני תשובתו של שדה הארץ (חלק ג' יו"ד סי' ח"י) שהעיד בגודלו, שראה כמה ת"ח אשכנזים שהיו עולים תמיד לקרות בס"ת כתב ספרדי, וכן כמה ת"ח ספרדים שעלו בס"ת כתב אשכנזי, ולדעתו יש להקל, כי שינוי הכתב אינו מעכב. והביא לתשובת הרא"ש (כלל ג' סי' י"א), שהביאה הב"י באבן העזר (סי' קכ"ה) (ועיין גט פשוט שם ס"ק פ"ב). וכבר כתב על זה הראשל"צ והרב הראשי לישראל הגר"י ניסים (שליט"א) [זצ"ל], בספרו יין הטוב (סי' כ"ד) ועוד, ודעתו שם להקל, והביא להקת אחרונים הדנים בזה, ואכמ"ל, ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד סי' י"ז), ולמעשה רוב ככל הפוסקים סומכים יתדותיהם על סברת שדה הארץ הנ"ל, ועיין בשדי חמד (מערכת גט סי' ט"ו או' י"א).
ולכאורה יש לעיין, כי יש חילוק גדול מקריאת ס"ת שהיא מתקנת מרע"ה, להנחת תפילין שהיא דאורייתא. וחזינן כמה וכמה חומרות בדבר מדאורייתא יותר מדרבנן או מתקנת משה. ועיין להרמב"ם (פ"ב מהל' תפילה) ועיין מרן ב"י (יו"ד סי' רל"ט) שהביא משם הרשב"ץ, שבהיות וקריאת ס"ת היא מדברי סופרים אז חלה עליה שבועה אם נשבע שלא ישמע או לא יקרא, ואילו תפילין שהיא מדאורייתא, לא חלה עליו השבועה, ועל כן יש להחמיר בתפילין יותר מס"ת (ועיין עוד לנוב"י קמא סי' פ' ובתרא קע"א מה שכתב בזה). ועיין למאמר מרדכי בספרו דברי מרדכי (סי' קמ"ג) שדעתו להחמיר ולחוש לסברת החיד"א הנ"ל ובפרט שעתה נשתנו הזמנים, ויש כמה סופרים אשכנזים שכותבים אותיות שלדידן יש שינוי בהם והם פוסלים. והגם שדעת האחרונים להקל בזה, היינו באופן שבשינוי האותיות אין פיסול, ולכן חלקו על הרמב"ח בספרו שו"ת קול גדול (סי' ע"ח). וגם לדידהו, היינו בדיעבד ולא לכתחילה, כי אל תטוש תורת אמך שייך בזה (ודלא כמשמע משדה הארץ, שלכתחילה אפשר, ובפרט שלדעת חכמי הקבלה, שיש סמך לכולם), ובפרט שצריכים להזהיר ולהזהר בקריאת התורה של פרשת זכור, שהיא קריאה מדאורייתא, ואכמ"ל". עכ"ל.
בעיה מצד פרשות פתוחה וסתומה
טור יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רעה
ורבו הדעות בצורות הפתוחות והסתומות ולכן לא אכתוב אלא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל הפתוחה צריכה שתהיה פתוחה בסוף השיטה או בתחלתה כדי ט' אותיות הלכך אם נשאר בשיטה עדיין כדי לכתוב ט' אותיות או יותר יניח חלק ויתחיל בראש השיטה שתחתיה ואם נשאר פחות מזה או שסיים בסוף השיטה יניח כדי ט' אותיות בראש שיטה שתחתיה ויתחיל לו משם ולהלן והסתומה צריך שיהא חלק באמצע כדי ג' אותיות הלכך אם נשאר עדיין חלק כדי להניח ג' אותיות ולהתחיל בפרשה אחרת בסוף השיטה יעשה ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בתחלת שיטה ג' ואם סיים הסתומה בסוף הדף יניח שיטה העליונה של ראש הדף חלק ויתחיל בשנייה.
בית יוסף יורה דעה סימן רעה
והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח (ה"א – ב) פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה בד"א שנשאר מן השיטה ריוח כשיעור ט' אותיות אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף שיטה מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה הג' ונמצא פנוי ביניהם שיטה. פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא הריוח באמצע ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה א' יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע השיטה השנייה ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע [ה]שיטה נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם עכ"ל: דבריו מבוארים שהם כסידור הקדמונים בצורות הפתוחה וגם בצורה ראשונה של סתומה וצורה שנייה של סתומה אומר אני שהיא הסדורה האמורה בסידור הקדמונים דסדורה מין סתומה היא כמו שכתבתי לעיל וסובר ז"ל דכל שמניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה שתחתיה לא שנא אם מתחיל לכתוב כנגד ההנחה של מעלה לא שנא אם מתחיל קודם או אחר בכל גוונא מיקריא סדורה ולאפוקי מספר התרומה שחילק ביניהם. ואפשר שזו היא שאמרו בירושלמי מכאן ומכאן סתומה כלומר דכששייר חלק בסוף שיטה וגם בתחלת שיטה שתחתיה הויא סתומה וצורה שלישית של סתומה נלמד מדין צורה שנייה של פתוחה ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש הירושלמי ע"פ דרך זה ופתוחה דקתני לשון התחלה הוא והכי קאמר פתוחה מראשה אם התחיל לכתוב הפרשה מראש השיטה פרשה פתוחה היא פתוחה מסופה כלומר אבל התחיל מסוף שיטה והניח תחלתה חלק בין שסיים פרשה שלפניה בסוף שיטה שנמצא שאין ביניהם חלק אלא בראש שיטה שנייה בין שהניח חלק בסוף שיטה עליונה וגם בתחלת שיטה שנייה וזהו מכאן ומכאן בכל גווני נקראת סתומה דכל שהוא מתחיל מאמצע שיטה הויא סתומה ופירוש זה בירושלמי מרווח ממה שפירשו בו התוספות והסכים בו הרא"ש בהלכות מזוזה (סי' ה) וס"ת: אחר זמן בא לידי ביאור טור אורח חיים להר"י אסכנדרני ז"ל וכתוב בסימן ל"ב כלשון הזה אפשר לפרש הירושלמי שהביא הרא"ש כדעת הרמב"ם וכבר ידענו ממה שקדם דבפירוש פתוחה מסופה פתוחה מסכימים הכל שאם נשאר מן השיטה שהשלים בה הפרשה חלק כשיעור מניח הריוח בסוף השיטה והיינו פתוחה מסופה פתוחה ומתחיל הפרשה מתחלת שיטה שנייה אבל במה שאמר פתוחה מראשה פתוחה יש לפרש כגון שהשלים בסוף שיטה ועושה הפתוחות מתחלת השיטה עד סופה ולא שיתחיל מאמצע שיטה בראש[ה]. והצעתן של דברים ככה פתוחה אפילו לא היה הפתוחות אלא בסוף השיטה בלבד פתוחה מאחר שיש באותו ריוח כשיעור ואם השלים בסוף שיטה יעשה הפתוחות מראש השיטה לסופה ובאלו השתי צורות כתב דין הפתוחה שמתחלת מתחלת שיטה ומדפתוחה מתחלת מראש שיטה נמצאת סתומה מתחלת מאמצע שיטה ועל כן לא כתב הירושלמי הזה דין הסתומה שניכר הוא ממה שיחד לפתוחה תחלת שיטה לסתומה אמצע שיטה. וראיה לפירוש זה מהירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) שאמרו בענין מזוזה דאמרינן התם מזוזה אית תנויי דתנו פתוחה ואית תנויי דתנו סתומה שמואל בר רב שילא בשם רב הלכה כדברי האומר פתוחה שאין זה מקומה פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה ע"כ. הנה פירש צורת הפתוחה או שתהא פתוחה מראש השיטה לסופה או אפילו לא היה הפתוחות אלא בסופה בלבד נקראת פתוחה מאחר שיש באותו ריוח כשיעור מפני שבשתי צורות הללו הפרשה מתחלת מראש השיטה אבל אם היא פתוחה בסוף שיטה ולא התחיל מראש שיטה שנייה אלא שעשה פתוחות גם בראש שיטה שנייה שתחתיה זו נקראת סתומה מפני שמתחלת מאמצע שיטה והוא הדין נמי לכל צורה שמתחלת מאמצע שיטה וביאר זו הצורה [מהן] (מהו) שעם היות שפתוחה משני צדדין נקראת סתומה מפני שהיא מאמצע שיטה ואצ"ל אחרות שמתחילות מאמצע שיטה ומה שפסק הירושלמי בשם רב לעשותה פתוחה פסקו בגמרא דידן בשם רב לעשותה סתומה ותלמודא דידן עיקר וכן נוהגין לעשותה סתומה במה שפותחין אותה מכאן ומכאן. והרא"ש (הל' מזוזה שם) כתב שלשון הירושלמי תמוה דלכאורה משמע דאם סיים הפרשה באמצע שיטה והתחיל לכתוב באמצע השיטה דהויא סתומה וכבר אמר דאם פתוחה מראשה או מסופה דהוא פתוחה ע"כ. והאמת שהוא תימה כפי פירושם ז"ל ודחקו לפרשו בפירוש דחוק וכן מצאתי במסכת ממסכתות חיצוניות ונקראת מסכת ספר תורה ברייתא (מסכת סופרים פ"א הי"ד) וז"ל פתוחה שעשאה סתומה וסתומה שעשאה פתוחה הרי זה תגנז איזו היא פתוחה כל שהתחיל מראש שיטה כמה יניח בסוף שיטה ויתחיל מראש שיטה והיא נקראת פתוחה כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיות גמר הפרשה בסוף שיטה משייר שיטה אחת גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחלת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל מתחלתו ופרשה סתומה מתחלת מאמצע שיטה וכמה יניח באמצע שיטה ריוח והיא נקראת סתומה כדי לכתוב ג' אותיות נוסחא אחרינא ג' תיבות ע"כ עכ"ל הר"י אסכנדרני ז"ל: ולענין שיעור ריוח חלק שבסתומה משוה אותו הרמב"ם לפתוחה שהוא ט' אותיות ודלא כמו שכתב ר"ת בשם סידור הקדמונים דריוח סתומה לא הוי אלא כדי לכתוב שם של ב' אותיות או יותר וגם דלא כמסכת סופרים דבין בפתוחה בין בסתומה כתב דשיעור הריוח הוי כדי לכתוב שם של ג' אותיות. ונראה מדברי הרמב"ם בפ"ז (ה"י) שאם שייר בין פרשה לפרשה פחות מט' אותיות לא פסל שכתב שם יש דברים אחרים שלא נאמרו בתלמוד ונהגו בהם הסופרים וקבלה היא בידם איש מפי איש והן שיהיו מנין השיטין וכו' ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו ט' אותיות אשר אשר אשר ושיהיה בראש השיטין למעלה משירת הים וכו' כל אלו הדברים למצוה מן המובחר ואם שינה לא פסל עכ"ל. ומיהו אפשר דלא אמר דלא פסל אלא בששייר פחות מאשר אשר אשר ומ"מ יהיה בשיור כדי ט' אותיות אפילו קטנות אבל כל שאין בו כדי ט' אותיות אפילו קטנות אפשר דפסול נמי הוי דכל בציר משיעור ט' אותיות קיבלו דלא הוי שיור: וירא שמים יצא את כולם ויעשה תמיד בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישתייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש ז"ל. וכן מצאתי כתוב בביאור אורח חיים למהר"י ן' חביב ז"ל שנודע לו שסופר א' מומחה שהיה סופר על פי הרב הגדול החסיד הה"ר יצחק קאפאנטו"ן ז"ל היה נוהג לעשות כן ואף על פי שדבר זה קשה לכוין שתמיד יצא לו כן נ"ל שאם בתחלה יכתוב דף א' וישער כמה דפין יצטרכו לכתוב ס"ת מאותו כתב יוכל לשער מקום הפרשיות ויקצר שיעור אורך השיטות או יאריכם מעט עד שיצאו הפרשיות מכוונות בענין זה:
ראה בשו"ע (יו"ד סי' ער"ה סעי' ב') לעניין ספר תורה, ז"ל: "בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, וירא שמים יצא ידי כולם", וראה עוד בכה"ח (סי' ל"ב ס"ק קס"ז) בעניין תפילין, ז"ל: וכתב מרן ז"ל שם בבית יוסף ובשלחן ערוך, צריך לצאת אליבא דכולי עלמא. לכן כתב כאן שהשלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם. והטעם כתב כאן בבית יוסף דנהגו לעשותה כדברי הרמב"ם ודלא כהרא"ש, משום דאי אפשר לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם, ותפסו דברי הרמב"ם עיקר
תפילין וכתב בשו"ע (או"ח סי' ל"ב סעי' ל"ו): "יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע (דברים יא, יג כא) שיעשנה סתומה, ואם שינה, פסול. ולכן נהגו שפרשת קדש לי (שמות יג, א י) והיה כי יביאך (שמות יג, יא יז) ופרשה שמע (דברים ו, ד ט) מתחילין בראש שיטה, ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ובסוף שמע אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם".
וראה ברמ"א (שם): הגה, ויש מכשירים בכולם פתוחות (מהר"ם פאדו"ה סי' פ"ז בשם אורחות חיים וב"י בשם העיטור). ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, כשאר הפרשיות. וראה במשנ"ב (שם ס"ק ק"ס) שדעת הלבוש והגר"א שיותר טוב לעשות כדעת השו"ע.
ראה בט"ז (שם ס"ק כ"ו): "והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש. ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה א' יניח הכל פנוי כו' ה"ה אם נעשה כן בסוף הדף שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה א' ומתחיל בראש הדף דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל דזה מקרי ג"כ סתומה דלהרמב"ם הוי טעם סתומה בהכי כיון שאין חלק כשיעור במקום א' בסוף השיטה ה"ה אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב' בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרשה הראשונה ואם כן הוי סתומה גמורה משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור אז הוי הפרשה אחריה ענין בפ"ע והוי פתוחה כל שמתחלת בראש השיטה וה"ה נמי בסוף הדף כן עם חלק שבראש הדף שאחריו דחד טעמא הוא ואם כן הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעשה בדרך זה דפרשה ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות רק שפרשה הג' יתחיל ג"כ בראש הדף ויסיים פחות מכשיעור דהיינו פחות מט' אותיות והפרשה הד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת עכ"פ פחות מכשיעור נמצא שהפרשה הד' היא סתומה לדברי הכל הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעור לא הוי פתוחה. אבל אין לומר דיניח חלק בסוף פרשה ג' כשיעור ואפ"ה לא מקרי כשיעור לענין סתומה הפרשה שלאחריה כיון שלא הניח עוד ריוח כשיעור כתיבת התיבה של ראש הפרשה שאחריה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בסתומה שצריך שיהא ריוח בסוף הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות וגם כדי לכתוב תיבה אחת דאם היינו עושים כן לא יצאנו ידי הרא"ש שס"ל כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד מקרי פתוחה פרשה שאחריה אע"פ שמתחלת בראש הדף ממש ואם כן הוי הפרשה ד' פתוחה. וגם אין לומר שלא יניח בסוף פרשה ג' כלל ובתחלת פרשה ד' יניח ריוח פחות מכשיעור בראש שיטה דעכ"פ בעינן ריוח בין פרשה לפרשה כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותה במקום אחד דאז היתה פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לשני חלקים וכפי שזכרנו ויוצא בדרך זה להרמב"ם ולהרא"ש. כל הנ"ל כתבתי לע"ד נכון הגם שאין להרהר על שום מנהג ח"ו מ"מ בזה כבר כתב רש"ל שאין ראוי לנהוג כן מהיום והלאה. וכתב הוא תמונה א' מה שנראה בעיניו לצאת גם ידי מ"ס וסידור קדמונים שמביא בית יוסף ביורה דעה סי' ער"ה. ונראה לעניות דעתי שאין לחוש רק לצאת ידי רמב"ם והרא"ש שהם ראו כל הברייתות ופירשו לפי דעתם ודי לנו בזה לצאת ידי הכל והוא ממש כמנהג שלנו רק שהוצרכנו להרחיק בראש הפרשה הד' קצת משא"כ בתמונה שכתב רש"ל היא בענין אחר לגמרי ותמונה שזכרתי היא נזכרת ג"כ בתשובת ר"ם פדוואה שם וקילסה. וכתב אף שמנהג שלנו האשכנזים שזכרתי לעיל יש ליישבו מכל מקום להבא לא יוסיפו לעשות כן. והנה בלבוש כתב אי איישר חילי אבטליניה ואנהיג לכתוב כמנהג ארץ ישמעאל ואני אומר כיון שמצוה כאן לשנות למה נעשה כדרך ארץ ישמעאל שבזה לא יצאנו ידי הרא"ש על כן ישנה שינוי מעט וכמ"ש ויוצא ידי הכל כנ"ל
במשנ"ב (שם ס"ק קס"ד) תפס כשיטת הט"ז, ובהרחבה בבה"ל (שם) בשם הגר"א והפמ"ג, וכ"כ בשו"ת בית שלמה (או"ח ח"א סי' ח', ח"ב יו"ד סי' קמ"ט) שכך מנהג רוב קהילות האשכנזים, וכך פוסק בערוך השולחן (אות ס"ג), אמנם יש החולקים וסוברים שיש גם לאשכנזים לנהוג כהשו"ע ולא כשיטת הט"ז, וכמו שכבר דחה היעב"ץ (מור וקציעה סי' ל"ב) את דברי הט"ז שנראה שהיה פשוט לב"י שבאופן זה של הט"ז לא הוי סתומה ולא פתוחה, דאם היה סובר כהט"ז, אי אפשר שלא היה מעלה דרך זו, ולדעת הב"י יוצאים אליבא דהרמב"ם לגמרי, וכ"כ הגר"ז (אות נ"ב), וכ"כ החת"ס (יו"ד סי' רס"א) לנהוג כהרמב"ם לגמרי, וראה בקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק קס"ח), ז"ל: "אבל אם לא הניח כדי תשע אותיות בסוף פרשת שמע ולא בהתחלת פרשה שאחריה, אף על פי שבצרוף שניהם יחד יהיה כדי תשע אותיות או יותר, אין מצטרפין זה עם זה, והרי אין כאן פרשה כלל כיון שאין ריוח תשע אותיות במקום אחד. ויש מי שאומר שמצטרפין זה עם זה ונעשה על ידי כן פרשה שלאחריה סתומה להרמב"ם, ואפשר גם להרא"ש [ט"ז (ס"ק כ"ו)], ולכן יש לעשות כן לכתחלה כדי לצאת ידי שניהם לפי דבריו. אבל יש לחוש לסברא הראשונה שלא להכניס את עצמו לספק תפילין פסולין, שהרי לפי סברא הראשונה שאין כאן פרשה כלל הם פסולים אליבא דכולי עלמא אפילו בדיעבד. רבינו זלמן (שם). וכן המאמר מרדכי (אות ל"ה) השיג על דברי הט"ז, ובסוף דבריו כתב: נראה דדעת מהר"י בן חביב ומהר"י אבוהב ומרן ז"ל לא ניחא להו בהאי תקנתא, הילכך אין לזוז מדבריהם".
מזוזה כתב הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ה ה"ב): "ומצוה לעשות ריוח שבין פרשת שמע לוהיה אם שמוע פרשה סתומה ואם עשה אותה פתוחה כשירה, לפי שאינה סמוכה לה מן התורה", וכך פוסק השו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' י"ג): "רווח שבין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, מצוה לעשות פרשה סתומה, ואם עשאה פתוחה כשרה לפי שאינה סמוכה לה בתורה".
וע"כ כתב מרן הרב בספר סת"ם החדש פי"א סעי' ל"ב "ספרדי שמצא בביתו מזוזה שקנה והן כתובות על פי שיטת הט"ז אם הן מהודרות ויש לו הפסד מרובה להחליפם ישתמש בהן למרות שנוהג בדרך כלל כספרדי".
ועיי"ש בסעי' כ"ד שכתב להקל גם בתפילין שזה מדינא וביאר ע"פ שו"ת רדב"ז חלק א סימן רכט "שאלת ממני אודיעך דעתי בכל המצות שיש מחלוקת פוסקים אם יברך על עשייתן או לא.
תשובה כל מחלוקת שהוא בברכות עצמן יש לנו להקל כי שמא יוציא שם שמים לבטלה אבל מחלוקת בעשיית המצוה צריך לברך שהרי לדעת אותו פוסק שפיר מקיים המצוה. תדע שהרי מצות תפילין יש בה מחלוקת ולא ראינו מימינו מי שנמנע לברך עליהם ואפי' שלדעת ר"ת התפילין של רש"י ז"ל פסולין וכן לרש"י של ר"ת ז"ל פסולין לא ראינו לשום פוסק שיפקפק בברכה. וכן נהגו לברך על מקרא מגילה ביום אעפ"י שהר"ש חולק ואין זה דומה לספק ברכות ולא למחלוקת בברכות דהתם עיקר הספק או המחלוקת בברכה הילכך אזלינן לקולא אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו אלא מר אמר הכי הוא עשייתה ומר אמר הכי הוא ואנן כיון דנקיטנן כחד מינייהו זו היא עיקר המצוה ומברכין עליה ואפי' החולק מודה שאין זו ברכה לבטלה כיון דלדעת החולק זו היא עיקר המצוה ושמור עיקר זה שאם לא תאמר כן ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא דרבוותא.
וכ"כ הברכ"י סי' תרמ"ג ס"ק א' "עלה בידינו דפלוגתא דרבואתא היא, אם בירך בשעת עשיה אי הדר מברך אכסא זמנא לרגל או לא, דלדעת התוס' והרא"ש והר"ן והכלבו וא"ח ודעמיהו, לא יברך. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן והריטב"א ודעמיהו, הוא יברך. והשתא אם בירך זמן בעשיית סוכה, נראה דלא יברך זמן לרגל, כיון דלדעת התוס' והרא"ש וסיעתם הוי ברכה לבטלה. ואף על גב דזמנין ברוכי מברכינן בעשיית מצוה, אף שהוא לדעת קצת פוסקים, ויש חולקים עליהם מגדולי הפוסקים, כמ"ש הרב מגן אברהם בסי' ל"ב ס"ק נ"א, גבי עור הבתים אי בעי עיבוד לשמה, דכדאי הם הרמב"ם ורש"י דסברי דלא בעו עיבוד לשמה לברך עליהם, וכיוצא בזה. מ"מ יש לחלק בין היכא דהוי פלוגתא בברכה להיכא דהוי פלוגתא בעשיית המצוה, וכמ"ש הרדב"ז בח"ב סי' רכ"ט, דהיכא דהפלוגתא בברכה, ספק ברכות להקל, אבל אי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך. ע"ש שהאריך. והוא הדין בנדון דידן, דמחלקת בברכה, לא יברך זמן על הכוס, כנ"ל".
העולה
לכתחילה היות ורוב הבנין ספרדי יש להחליף את מהמזוזוות ובפרט אם הפרשה פתוחה וסתומה הן כמו שיטת הט"ז או כשיטת הרמ"א אמנם במקום הפסד מרובה יש להקל שלא להחליפן.
אמנם אם פרשה פתוחה וסתומה הם כשיטת מרן אין צורך להחליפם כיון שחלק מהיושבים הם אשכנזים ואין זה מעכב