שאלה
סכך שקשור בחוטי דייג או ברזלים
האם זה כשר בדיעבד?
תשובה
בדיעבד של דיעבד במקום שעושים דבר זה לשם מחיצה שאין סכך אחר מלבדו אם כל אחד מהקנים עומד בפני עצמו ברוח מצויה יכול לסכך בהם, ויכולים לברך ברכת לישב בסוכה.
אמנם בחול המועד אם יהיה להם סכך אחר יחליפו וכן להבא יש להיזהר ולהזיהרם להתכונן לחג כראוי.
מקורות
איתא במשנה סוכה דף כא עמוד ב "הסומך סוכתו בכרעי המטה – כשרה. רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה – פסולה".
ובגמרא. "מאי טעמא דרבי יהודה? פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: מפני שאין לה קבע, וחד אמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. מאי בינייהו – כגון שנעץ שפודין של ברזל וסיכך עליהם. למאן דאמר לפי שאין לה קבע – הרי יש לה קבע, ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה – הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה. אמר אביי: לא שנו אלא סמך, אבל סיכך על גב המטה – כשרה. מאי טעמא, למאן דאמר לפי שאין לה קבע – הרי יש לה קבע, למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה – הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה". והנה משמע מהא דאיתא בגמ' נעץ שאע"פ שמחובר לקרקע יש בו משום מעמיד בדבר המקל טומאה וראה לקמן בדברי הרמב"ן.
והנה רי"ף פסק כר"י וז"ל "הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה", אך לא פירט כאיזה מן השיטות פסק.
שיטת הרא"ש ובנו ברי"ף
וכתב הטור בסי' תר"ל "הסומך סוכתו בכרעי המטה פירוש שסומך הסכך על כרעי המטה והכרעים הן הן מחיצות אם יש גבוה י' טפחים מן המטה לסכך כשירה ואם לאו פסולה סמך הסכך על העמודים והכרעים הן הן דפנות אפי' אם אין גבוה י' מן המטה עד הסכך כשירה", כלומר דפסק כהטעם שאין לה קבע.
וכתב הב"י בסי' תר"ל "וכתב עוד הרא"ש (שם) ומדהביא הרי"ף (י.) דברי אביי נראה שפוסק כרבי יהודה וטעמיה כיון דשקלו וטרו אמוראי לפרש טעם דבריו וגם אביי אמר דבריו אליבא דרבי יהודה אלמא סבירא להו כוותיה וגם אני אומר דטעם קבע עיקר כדאיתא בירושלמי ולא ידענא מאיזה טעם יכשירו רבנן היכא דסמך על כרעי המטה ואין מכרעי המטה עד הגג עשרה דירה סרוחה היא הילכך נראה דרבי יהודה לפרושי דברי תנא קמא אתא וליכא הכא פלוגתא עכ"ל. והשתא לדעת הרא"ש דהטעם מפני שאין לה קבע הוא עיקר וגם תופס עיקר דברי הירושלמי שמפרש דטעם שאין לה קבע היינו שאין עשרה טפחים מן המטה לגג כל שיש עשרה טפחים מן המטה לגג אף על פי שסמך הסכך על כרעי המטה כשרה ואם אין הסכך סמוך על המטה כלל אלא על גבי קונדיסין תקועין בארץ אף על פי שאין עשרה מן המטה לגג כשרה דכיון דאין הסוכה סמוכה עליה לא חשיבה היא קרקעית הסוכה אלא הארץ וכך הם דברי רבינו וממה שכתב והכרעים הן הן מחיצות וכן ממה שכתב והכרעים הן הן דפנות נראה שהוא מפרש דמטה זו מוקפת קרשים שראשן האחד קבוע בארץ וראשן השני עולים למעלה מן המטה עשרה טפחים והמטה היא חבלים או קרשים קבועים במחיצות אלו ומפני שהחבלים או הקרשים קבועים באותן מחיצות נקראים אותן מחיצות כרעי המטה ונראה שהוכרח לפרש כן מדקתני הסומך סוכתו בכרעי המטה ולא קתני הסומך סוכתו על גבי המטה. ובכך דבריו מבוארים דהכי קאמר פירוש שסומך הסכך על כרעי המטה כלומר שנתן הסכך על גבי קרשים שעולים למעלה מהמטה והם נקראים כרעים והכרעים דהיינו הקרשים הנזכרים הן הן מחיצות הסוכה אם יש גובה עשרה טפחים מן המטה לסכך כשרה ואם לאו פסולה דכיון שהסכך סמוך על הקרשים הללו שהם כרעי המטה חשיבה המטה עצמה קרקעית הסוכה וצריך להיות ממנה עד הסכך עשרה טפחים. ונראה דהוא הדין אם נעץ קונדיסין על גבי קרשים אלו הנקראים כרעי המטה וכל שכן אם נעצם [נעשה] במטה עצמה וסיכך על גבי הקונדיסין שצריך שיהיה מן המטה לסכך עשרה טפחים אלא דרבינו חדא מינייהו נקט". כלומר לשיטתם כל הטעם הוא משום שאין לה קבע אבל משום מקבל טומאה אין בעיה אל"כ הסכך עצמו הוא מקבל טומאה (שו"ע סי' תרכ"ט סעי' א') כמו שיפודים של מתכת (שו"ע תרכ"ט סעי' ב') או אוכלים (שם סעי' ט') וכדו', אבל במעמיד אין איסור של מקבל טומאה.
שיטת הר"ן – ובדבר המחובר לקרקע
אולם הר"ן ביאר דברי הרי"ף "ולענין הלכה כיון שהרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו הא דאמר אביי ל"ש וכו' משמע דס"ל דקי"ל כרבי יהודה וטעמא משום דכל היכא דשקלו וטרו אמוראי אליבא דחד תנא משמע דהלכתא כוותיה וכדאמר במסכת שבת [דף קיב ב] מדקא מתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי [יהודה] משמע דהלכתא כוותיה ולא משמע דרבי יהודה אזיל לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן מדאמרינן לפי שאין לה קבע דא"ה הוה לן למימר ורבי יהודה לטעמיה וכמו שכתבתי למעלה ועוד דהא אכתי איכא למיחש לטעמא דמ"ד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה מדחייש לה אביי דודאי לדירת קבע לא הוה חייש דאיהו גופיה אוקמה בשטה [דף ז ב] הלכך נקטינן כרבי יהודה דכשם שאין מסככין בדבר המקבל טומאה כך אין מעמידין בו משום גזירה ואף על פי שעכשיו נהגו לסמוך סוכות על גבי כתלים שאין מסככים בהן לפי שאין גדולו מן הארץ היינו טעמא משום דלא שכיח לסכך בכיוצא בהן ועוד דכ"ע ידעי דכל כה"ג בית דירה מיקרי ולא סוכה הלכך ליכא למיגזר ויש שנוהגין לעשות בכותלים דפנות של קנים משום היכרא כדי שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומדת חסידות בעלמא הוא כל זה לפי שטתו של הרב אלפסי ז"ל אבל הר"ז הלוי ז"ל פוסק כדברי חכמים ז"ל", ובב"י סי' תר"ל הביא סברתו.
וכדבריו כתב הריטב"א "וקיימא לן כמאן דאמר לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה, ויש לשאול על מה סמכו העולם לסמוך סכך סוכותיהם על הכתלים, דהא פסול הוא לסכך כדכתיבנא בפ"ק (י"א ב'), ובהא ודאי איכא למימר מאי דאמר הראב"ד ז"ל דליכא למיחש שיבא לסכך בעפר, דכולי עלמא ידעי דעפר קבוע הוא לבית דירה ופסול לסכך וליכא למגזר ביה, ויש מקומות שעושין בכותלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכותלים לגמרי ומנהג חסידים הוא, מפי רבינו נר"ו", וראה עוד בתוס' רא"ש.
וכתב המאירי "ונחלקו בגמ' לדעת ר' יהודה בטעמו של דבר חד אמר לפי שאין לה קבע ר"ל שהמטה הוא דבר שאדם צריך לו וכשיצטרך לו יטלנה משם ונמצאת הסוכה נופלת ואין זה דירת קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה כלומר וכל שפסול לסכך בו הן מצד קבלת טומאה הן מצד הפיסולין פסול להעמיד את הסכך עליו בדברים שאפשר לסכך בהם שמא יבא לטעות ולסכך בו הא בסומך על כותלי הבית אין בו שום חשש שלא אמרה אלא בדברים שאפשר לטעות לסכך בהם ואף על פי שאמרו וכלם כשרים לדפנות דוקא בשאינו מעמיד הסכך עליהם ושאלו בגמרא מאי בינייהו והשיבו איכא בינייהו שנעץ ארבע שפודים וסכך עליהם שאם מפני שאין לה קבע הרי יש לה קבע וכשרה ואם מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי העמידה בדבר המקבל טומאה ופסולה".
אולם הרמב"ן הביאו הב"י בסי' תר"ל וז"ל "והרמב"ן (מלחמות י.) תירץ בההיא דלא במסכך על גבי האילן עסקינן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ ד' קונדיסין בקרקע הסוכה וסיכך עליהם ובכי האי גוונא אף על פי שהמחובר סומך את המעמיד לית לן בה דמעשה קרקע בעלמא קא עביד והיינו דאמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סיכך על גבי המטה כשרה כלומר שאם נעץ ד' קונדיסין במטה וסיכך עליהם כשרה ואמרינן עלה בגמרא למאן דאמר מפני שאין לה קבע הרי יש לה קבע כלומר שאף על פי שהיא מיטלטלת על גבי המטה כיון שאינה נופלת כשמטלטלין המטה כי האי גוונא קבע מיקרי וכשרה ולמאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה כיון שאין הסכך נסמך ממש על המטה אף על פי שיתדותיו וקונדסיו סמוכות עליו", כלומר דהיכא שמחובר לקרקע אין בו משום מעמיד בדבר המקבל טומאה.
וכתב החזו"א סי' קמ"ג ס"ק ב' "ולסמוך הסכך על גבי כותל אבנים אנו נוהגין היתר כמש"כ הר"ן ואפי' אם נותן חוטי ברזל בתוך הכותל לית לן בה כיון שעיקר הכותל של אבנים ועפר וטיט וגם ברזל אינו נראה וגם הכותל עומד מעצמו (לשיטתו שאם עומד מעצמו ניתן לקבועו בברזל) ואין הברזל אלא לחזק שלא יפול ע"י הכאה ותנועה".
דעת השו"ע
כתב השו"ע סי' תר"ל סעי' י"ג "הסומך סוכתו על כרעי המטה והכרעים הם מחיצות, אם יש בה גובה י' טפחים מן המטה לסכך, כשרה; ואם לאו, פסולה", כלומר שפסק כשיטת הרא"ש שהטעם הוא משום שאין לו קבע, ולא משום מעמיד בדבר המקבל טומאה.
וכן ביאר המשנ"ב ס"ק נט "אם יש בה גובה וכו' כשרה – דאף דמעמיד ע"ג מטה שהיא מקבלת טומאה לא איכפת לן בזה דקבלת טומאה על הסכך נאמר ולא על הדפנות". וראה לקמן בדעתו להלכה.
וכתב השו"ע סי' תרל"א סעי' ח' "סככה בשפודין שהם פסולין לסכך בהם, ואין בהם ארבעה ואין מהם ארבעה במקום אחד, והניח בין שפוד לשפוד כמלא שפוד ונתן שם סכך כשר, פסול, שאי אפשר לצמצם שימלא כל האויר מסכך כשר, ונמצא הפסול מרובה; אבל אם העדיף סכך הכשר מעט על הפסול, או אם היה הפסול נתון שתי ונתן הכשר ערב, או איפכא, כשר, שאז מתמלא כל האויר מסכך כשר". והנה משמע מכאן שמותר להעמיד הסכך על גבי השיפודים אע"פ שהם מקבלים טומאה.
סתירה בדברי השו"ע
והנה מצינו שכתב הב"י סי' תרכ"ט "כתוב בתרומת הדשן (שו"ת סי' צ) סוכה שרצו לשים למעלה סולם כדי להניח הסכך על גביו כשר הדבר או לא תשובה נראה דשרי אפילו לסכך כל הסוכה בסולמות שלנו דאין כאן סכך פסול אף על גב דכלי הוא מכל מקום לא מקבל טומאה דכלי עץ שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה ואף על גב דעולין ויורדין בו בסולם אינו מטמא מדרס כדאיתא בתוספות (סוכה ה. ד"ה מסגרתו, ב"ב סו. ד"ה ושאני) בשם תורת כהנים (שמיני פר' ו). אבל בתשובות להרמב"ן (המיוחסות) סימן רט"ו נסתפק בדבר", וראה שם שדן מצד לסכך בסולם עצמו ודן אם הוא נחשב ככלי קיבול כיון שיש בו נקבים שמיועד למלאות שעומדים להניח בו את שליבותיו שיש בהם פינים, ואינם קבועות על גבי ירכותיו ועיי"ש שלא הכריע.
אמנם להניח על גבי הסכך כתב "ונסתפקת אם פסל הסוכה או מותר להניחו שם, מסתברא שאפילו לכשתמצא לומר שאין מסככין בו, אפ"ה כל שהסוכה כשרה וצלתה מרובה מחמתה שוב אין סכך פסול פוסל בה. שאין פוסל אלא במצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. דהיינו קודם שנכשר הסכך ונעשה צלתו מרובה מחמתו. אבל לאחר שנכשר ואין צריך לצרפו אל סכך פסול שוב אינו פוסל. והיינו כתונתיה דמנימן. דא"ל רב אשי שקלה כי היכי דלא לימרו קא מסכך בדבר המקבל טומאה. אמר ליה והא קא חזו דרטיבא. אמר ליה לכי יבישא אמינא לך. דילמא אין בו אלא משום שלא יאמרו. כלומר שבו יסכך ועשאה צלתה מרובה מחמתה. ומשמע דאפילו בשעת אכילה ושינה הוא דקאמר שאין בה אלא משום מראית העין. וכל זמן שרואין שהוא רטוב מותר. וכדמוכח מתניתין דהדלה עליה את הגפן. דקתני ואם היה הסכוך הרבה מהם או שקצצו כשירה".
כלומר דכל הספק הוא בסולם לא מחמת שהוא מחובר בברזל וכדו' אלא מחמת שהוא כלי קיבול שעשוי למלאות, והנידון זה לגבי לסכך בו.
ופסק השו"ע סי' תרכ"ט סעי' ז' "יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו", והנה מלשונו זה משמע שכל הדין זה לגבי לסכך על גביו אבל לסכך בו אפשר שיהיה אסור, והנה דין זה בכלל לא דן בספרו הב"י.
[והנה הט"ז בס"ק ט' כתב שאף בעומדים ע"ג ירוכתיו יהיה אסור לסכך בו משום לא פלוג, וראה במג"א ס"ק ח' שחלק עליו].
וכתב המג"א בס"ק ט' "על גביו. דאין מעמידין הסכך בדבר המקבל טומאה שמא יבא לסכך בו אף על גב שמעמידין על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם ועוד דכ"ע ידעי דכה"ג בית דירה מקרי ויש נוהגים להעמיד קנים תחת הסכך ומדת חסידות הוא (ר"ן) ובהכי מתיישבת מ"ש סימן תרל"א ס"ח שאע"פ שהסכך כשר נתון על השפודים כשר כיון דלא התירו לו אא"כ נתן סכך כשר עליהם לא גזרי' שיסכך בשפודים וכמ"ש שם ס"ט והב"ח כת' שמדינא אסור להעמיד ולא משום גזירה ע"ש שנדחק ולדבריו קשיא הך דשפודין מ"מ צ"ע דהא בססי' תר"ל פסק הרב"י בהדיא דמותר להעמיד בדבר המקבל טומא' דאל"כ אפי' גבוה עשרה פסול' ע"ש וגם בס"ח פסק לחבר כו' אין קפידה א"כ מוכח דס"ל כת"ה שמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה וכ"ה בלבוש בהדיא לכן נ"ל דמה שאסר בסולם היינו משום שהיא עצמו סכך פסול [ועסי' תרל"ב] וכ"ה ברשב"א סי' קצ"ה וידוע שתשובה להרמב"ן הוא ג"כ מהרשב"א וא"כ שניהם לדבר א' נתכוונו אבל להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה שרי וכמ"ש הרא"ש ות"ה ומהרי"ל בתשו' סי' פ"ז ועי"ל דבדיעבד שרי וכמ"ש ססי' תר"ל ולכתחל' אסור וכמ"ש כאן ס"ז ומ"ש ס"ח שמותר לקשרם בבלאות היינו כמ"ש ססי' תר"ל בשם הר"ן דכיון שאין הסכך עצמו נסמך עליה' אלא שקונדסין נסמכין עליהם שרי וכן עיקר דלא כלבוש". [וראה בט"ז ס"ק י' מה שתי' וצ"ע] וראה עוד בביאור הגר"א בארוכה שהסיק כתי' הראשון של המג"א וכתב שהתי' השני דוחק וכן יותר מסתבר.
כלומר דלפי התי' הראשון פשט השו"ע הוא כב"י שהנידון הוא אם מותר לסכך בו ולפי התי'ק השני לכתחילה יש להקפיד שלא יהיה מעמיד ובדיעבד כשר.
רמ"א
ובדרכי משה ס"ק ב' "ובתשובות הרשב"א (ח"א) סימן קצ"ו מסתפק בדבר ובסימן קצ"ה שם כתב בהדיא דאסור לסכך בסולמות שלנו דמקבלין טומאה מדאורייתא ועיי"ש וכן כתב מהרי"ל (הל' סוכה סי' ז) דאסור להניח סולם על הסכך להחזיקו וכל שכן לסכך בו דאסור וכתב עוד מהרי"ל (שם) דאסור להניח שום כלי המקבל טומאה על הסכך להחזיקו אפילו קתדראות משום דמקבלין טומאת מדרס".
וכתב ברמ"א "לכן אין לסכך עליו; ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו, אסור; וה"ה בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס", כלומר דס"ל שאסור מעמיד.
משנ"ב וכה"ח
והמשנ"ב ס"ק כ"ב הביא דברי המג"א והסיק "ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבוא לסכך בו ואף על גב שמעמידין הסכך על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא דלכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים קי"ל דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדמוכח בסוף סי' תר"ל".
כתב הכה"ח ס"ק נ' "ומיהו בעיקר דין זה אם מותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, יש כמה גדולים דפליגי בזה כמו שכתב בב"ח בסימן זה ובבית יוסף סוף סימן תר"ל, ודעת הב"ח לאסור אפילו בדיעבד אם הניחו סולם על הגג וסיככו על גביו, והיינו אם ירכי הסולם מנוקבים שמכניסים בהם השליבות ואפילו אם הם מנוקבים מעבר אל עבר כיעו"ש. וכן הוא דעת העולת שבת אות ה' והעטרת זקנים. אבל דעת השלחן ערוך להתיר להעמיד הסכך על דבר המקבל טומאה, כמו שמוכח לקמן סוף סימן תר"ל שהתיר להניח הסכך על כרעי המטה אף על פי שהוא דבר המקבל טומאה יעו"ש. ומה שכתב כאן בשלחן ערוך יש להסתפק, כתב המגן אברהם היינו משום שהוא עצמו סכך פסול, ר"ל להיות מן הסכך. וכן כתב הט"ז ס"ק יו"ד יעו"ש. אלא שכתב עוד שם המגן אברהם דיש לומר דלכתחלה אסור ובדיעבד שרי יעו"ש. וכן פסק ה"ר זלמן אות י"ג, חיי אדם כלל קמ"ו אות ל', דרך החיים אות ד', קיצור שלחן ערוך סימן קל"ד אות ד', משנה ברורה אות כ"ב. ויתבאר עוד לקמן סוף סימן תר"ל יעו"ש". וכתב שם ס"ק פ"ח "ולכן לכתחלה יש להחמיר. וכן הוא דעת האחרונים דלכתחלה יש להחמיר".
וכן כתב המשנ"ב סי' תר"ל ס"ק נט לגבי הסמוך בכרעי המיטה "אם יש בה גובה וכו' כשרה – דאף דמעמיד ע"ג מטה שהיא מקבלת טומאה לא איכפת לן בזה דקבלת טומאה על הסכך נאמר ולא על הדפנות. ומ"מ לכתחלה נכון להזהר בזה כי יש מן הפוסקים שמחמירין בזה [מ"א בסי' תרכ"ט ס"ח]".
וכתב בשער הציון ס"ק ס' "עיין בבית יוסף שהביא בשם תרומת הדשן להכריח דגם דעת הרי"ף הוא כן, מלבד דעת הרא"ש שהביא מירושלמי דדחה הטעם מפני שמעמיד בדבר המקבל טומאה. ולעניות דעתי משום זה בלבד קשה לסמוך להקל, אחרי שהר"ן וכן הריטב"א בחדושיו דעתם דלדעת הרי"ף יש לחוש לטעם זה, אכן אחרי בינותי בספרים ראיתי שרבים הם המקילים בפרט זה שפסקו כחכמים, הלא המה הרי"ץ גיאות [וזה לשונו, הסומך סוכתו לכרעי המטה להעמידה ולחזקה, אפילו אינה יכולה לעמוד בפני עצמה כשרה], והרמב"ם בפירוש המשנה שהעתיק הטעם אלבא דר' יהודה מפני שאין לה קבע ור' יהודה לטעמה וכו', ואין הלכה כר' יהודה, והרז"ה ורבנו ישעיה, הובא בשבלי הלקט, כולם כתבו בהדיא דהלכה כחכמים, וממילא מובן דאינם חוששין למה שמעמיד על דבר המקבל טומאה, וגם הר"ן שמחמיר הוא רק מדרבנן בעלמא, עיין שם, ובודאי יש לסמוך על דעת המקילין בזה, אכן לכתחלה נכון להזהר בזה לצאת ידי כל הדעות, ועיין בדברי קרבן נתנאל על הרא"ש".
מקבל טומאה והוא מחובר לקרקע
כתב בשו"ת גינת ורדים או"ח כלל ד סימן ח פליג על זה וס"ל "גם בפרק העור והרוטב דף קכ"ה ע"ב מייתי ברייתא וז"ל ר' יוסי אומר חבילי המטה וסריגי חלונות חוצצין בין בית לעליה שלא להכניס טומאה לצד שני ופרש"י וז"ל חוצצין בין בית לעליה אם שטחו מקורה לחברתה נעשו תקרה ובטלו ואין מקבלין טומאה וחוצצין בפני הטומאה שלא תכנס לצד ב' שעליהן כלומר לעליה ואף על פי שנקובין הרי אין בנקבים פותח טפח וכל נקב העשוי לאויר שיעורו כמלא אגרוף וכל נקב שבין בית לבי' או בין בית לעלי' שיעורו כפותח טפח ואף בנוגע כנגד הנקב טהור עכ"ל.
הרי מפורש כל מה שכתבנו לעיל חדא ואלה ארובה דינם שוה ושיעורם שוה והדברים שחוצצין ואינם מביאין הטומאה בחלון גם בארובה שבתקרה הדין כן כיון שאין הנקב גדול כשיעורו, עוד למדנו מדבריו שדבר שמקבל טומאה אם חברו לקרקע בטל ואינו מקבל טומאה וכ"כ ר"ע במס' כלים פי"א משנה ב' שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מקבל טומאה ועיין בריש פ"ט מה' כלים וא"כ שבכה זו שמניחין ע"ג הדוואר אף על גב דמקבלת טומאה אם עשאוה בתחלה וחיברוה וקבעוה ע"ג הדוואר שוב אינה מקבלת טומאה", וכ"כ בבית יהודה סי' ס"ז, וראה עוד בספר הסוכה השלם עמ' של"ב.
וראה במשנב סי' תרכ"ט ס"ק כ"ב "ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבוא לסכך בו ואף על גב שמעמידין הסכך על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא דלכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים קי"ל דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדמוכח בסוף סי' תר"ל". כלומר דהחמיר כשיטות הראשונים דאף במחובר לקרקע יש איסור במקבל טומאה משא"כ כותל.
וכן כתב רבינו ברב פעלים ח"ב ס"ה וז"ל "מיהו נראה דלית לן בה, דמצינו למרן ז"ל /או"ח/ סי' תרכ"ט ס"ז, שכתב יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג לסכך על גביו, וכתב המג"א סק"ט דאין מעמידין הסכך בדבר המקבל טומאה, שמא יבא לסכך בו, ואף על גב דמעמידין על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם ועוד דכ"ע ידעי דכה"ג דירה מקרי ע"ש. וכתב הרב אשל אברהם ז"ל שם סק"ט, עיין מג"א האריך, ואם דבר המקבל טומאה עשוי לסכך בו אסור במעמיד, דשמא יבא לסכך בו, ולהב"ח מדינא אסור דהולך אחר המעמיד, וכל שהסכך כשר סומך ונשען על דבר המקבל טומאה. או מדברים שפסול לסכך, י"ל לכתחילה אסור עכ"פ, וכל שהסכך נסמך על מעמיד כשר, והמעמיד הזה יש לו מעמיד שני שפסול לסכך, אז לא גזרינן אפילו לכתחילה, עכ"ל", וכ"כ החזו"א סי' קמ"ג ס"ק ב' לפסוק כדעת הר"ן.
וע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי למועדים וימים פ"ג סעי' נ"א "יש מי שאומר שמותר להעמיד את הסכך ע"ג ברזל המחובר לקרקע, שהוא כבנין שאינו מקבל טומאה )גינת ורדים כלל ד'), ויש אוסרים (שמחת השואבה ט"ז, עיין שד"ח מערכת סוכה סי' ב' אות כ' שמשמע ממנו שאין לסמוך על סברת מחובר להתיר. ועיין עוד עיקרי הד"ט ל"ב, כה"ח תרכ"ו ס"ק מ' וס"ק מ"ב). וכיון שנחלקו בזה אין לעשות כן, אלא בשעת הדחק".
והטעם כיון שכן ביאורו הראשונים אע"פ שמצאנו אחרונים כאלו אין להקל לכתחילה.
לחבר במסמרות את המעמיד
כתב השו"ע סי' תרכ"ט סעי' ח' "לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא".
וביאר המשנ"ב ס"ק כ"ו "לחבר אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך ומטעם זה ג"כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן ואה"נ דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]". וכ"כ הכה"ח בס"ק נ"ו.
כלומר דכל האיסור לחבר הסכך עצמו במסמרות הוא לכתחילה אבל בדיעבד כשר.
וכ"כ מרן הרב במאמר מרדכי למועדים וימים פ"נ סעי' נ"ד "מותר לכתחילה לקשור במסמרים או בחבלים את העצים שעליהם עומד הסכך, אבל אין – לקשור את הסכך עצמו בחוטים או בדבר שאין מסככים בו, ואם רוצה לקשור יקשור בעלי דקלים. ובדיעבד אם קשר – כשר ויתקן בחול המועד בהקדם".
אמנם בעיה אחרת יש אם הסכך הזה דק כך שכל אחד בפני עצמו יכול לעוף ברוח מצויה ורק על ידי חיבור כולם אינו יכול לעוף דהוי היכשרו בדבר המקבל טומאה וכדלהלן:
שכתב השו"ע סי' תרכ"ח סעי' ב' "העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, אם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, פסולה; אבל אם יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, אפילו אם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, כשרה", וא"כ כאן שזה מחמת הקשירה הוי בכלל מסכך בהם, וכ"כ בשו"ת בצל החכמה ח"ה סי' מ"ד, אמנם אם מתקיים ברוח מצויה רק שכרגע יש סערה עיי"ש שהכשיר לאחר הסערה.
קבע
כתב השו"ע סי' תרל"ג סעי' א' "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, בין שמחיצות מגיעות לסכך בין שאינן מגיעות".
וכתב המשנ"ב בס"ק ג' "אלא טעם פסול יותר מכ' הוא משום דסוכה דירת עראי בעינן ועד כ' שיערו חכמים שאין צריך ליתן לב כ"כ על חיזוק המחיצות ודיו במחיצות קנים וביותר מכאן צריך לעשות הכתלים חזקים כעין בית שלא יפלו מרוב גובהן ולפי טעם זה באם היו הכתלים מגיעים לסכך ורחבה הרבה מכ"ש דפסולה משום דירת קבע ומ"מ בלמטה מעשרים ועשה הדפנות חזקים כעין בית כשר שהרי אפשר היה לו לעשותה ארעי ולא הקפיד רחמנא אלא היכי דמוכרח הוא לעשותה קבע כמו בלמעלה מכ'".
וכתב בשער הציון ס"ק ו' "וכתבו התוספות והר"ן דכל זה בדפנות, אבל בסכך, שעיקר הסוכה על שם הסכך, לא מתכשרא מן התורה עד דעביד לה ארעי, דהיינו, שלא יקבע הנסרים של הסכך במסמרים", וראה במשנ"ב ס"ק כ"ו.
והנה דין זה הביאו גם המג"א סי' תרכ"ז ס"ק ב' וז"ל "באגודה ריש סוכה כ' בשם התוס' שלא יכסה בנסרים קבועים במסמרים אפי' פחות מד' מפני שהם דירת קבע עכ"ל".
אמנם בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן שסו כתב "ומה שהעיר על מה שמשמע מדברי המג"א וכן הביא הב"י שמותר לקבוע הסכך במסמרים והק' מתוס' פ"ק דסוכה דכתבו דבסכך בעינן עראי ממש וכ' שהוא פליאה נשגבה ולדעתי אין התחלה כלל דודאי הכונה כמ"ש רו"מ אח"כ דכונת התוס' דבלא יוכלו גשמים לרדת שם זה הוי קבע ואני מוסיף עליו דודאי אף אם לא יוכלו גשמים לרדת שם כשרה דהרי מבואר בש"ע דמעובה כמו בית כשרה רק כונת התוס' היכא דהוי תרתי דמטר א"י לירד גם הוי קבוע במסמרים זה הוי קבע אבל בחד מנייהו אם המטר יכול לירד או אף בא"י המטר לירד רק דאינו קבוע במסמרים כשרה וזה לא הוי קבע", ועיי"ש מה שהאריך בביאור דברי התוס'.
אמנם בעיה זו לכאורה לא שייכא בעניינו שהסכך עצמו מחובר על ידי כולסנאות אלו ולא מחובר למקום אחר.
והנה יש לדון משום גזירת תקרה
מחצלאות
וכתב הטור "מחצלת של קש וקנים ושיפה ושל גמי ל"ש ארוגה שהיא חלקה וראויה לשכיבה ל"ש עשויה מעשה שרשרות שאינה חלקה ואינה ראויה כ"כ לשכיבה אם היא קטנה סתמה עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה אא"כ עשאה לסיכוך ואם היא גדולה סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה וה"מ שאין לה שפה אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל אפי' אם נטל שפתה אין מסככין בה כתב ה"ר ישעיה אפילו במקום שעושין אותן לשכיבה הקונה אותן מן האומן ע"ד לסכך מותר לסכך בה ול"נ לא"א ז"ל אלא אנו הולכין אחר מנהג אנשי המקום וכיון שדרכן לעשותן לשכיבה אפי' אם קנאה ע"ד לסכך או אפי' צוה לאומן לתקנה ע"ד לסכך אין מסככין בה כי מי יודע אם תקנה לכך כיון שדרך אנשי המקום לעשותן לשכיבה", כלומר שלדעת הטור הולכים אחר מקום שעושים אותה.
וכתב הב"י "זה לשון הרא"ש בסוף פרק קמא (שם) כתב ה"ר ישעיה אלו המחצלאות שמוכרין התגרים בסתמא לאו לשכיבה עבידי שממלאין אותן צמר וגם עושין אותן מחיצות הילכך לאו בתר עשייתן אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן למי שצריך להן כל אחד ואחד לפי צרכו ואם כן אין לילך אלא אחר קנייתה שאם קנאו אדם לשכיבה מקבלת טומאה ואם קנאו לצורך דבר אחר אינה מקבלת טומאה ואם כן אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה אף על גב דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון שקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה ולא מסתבר לי אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן כדקאמר לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות [של] אושא שהן טמאות הילכך במקום שנהגו לשכב עליהן אפילו אמר לאומן לתקנן לו לסיכוך אין מסככין בהן דמי יודע שאמר לאומן לתקנן לו לסיכוך ואתי כולי עלמא לסכוכי בהו עכ"ל".
וראה בשו"ע סעי' י"ח שאסרו לסכך בנסרים רחבין ארבעה משום גזירת תקרה וכתב דרכי משה הקצר ס"ק ד' "וכתב הכל בו (סי' עא לז ב) ובמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה אין מסככין בהן", כלומר שיש בהם שני בעיות א' אם נעשו לשכיבה שאז מקבלות טומאה וב' אם עושים מהם תקרה.
וכתב בשו"ע סעי' ו' "במחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי, בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה שאינה ראויה לשכיבה, אם היא קטנה, סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא א"כ עשאה לסכוך. הגה: דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך (הרא"ש פ"ק דסוכה); ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אא"כ עשאה לשכיבה (דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה); וה"מ שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל, אפילו אם ניטל שפתה אין מסככין בה".
וכתב במשנה ברורה ס"ק י"ז "דהיינו שרוב וכו' – הנה אם עשאה בפירוש לסיכוך מהני אפילו במקום שאין מנהג מבורר בעיר בזה ולא אתי הרמ"א לאפוקי רק ההיפוך דאם המנהג בעיר לשכיבה לא מהני במה שהוא עושה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך דמי יודע דבר זה ואתו כ"ע לסכוכי בהו. ופעמים שדבר זה מהני גם להקל דהיינו אם עשאה סתמא או שאינו ידוע לן אם עשאה לסיכוך או לשכיבה ורוב בני העיר עושין אותה לסיכוך תלינן שגם הוא עשה לסיכוך".
וכתב הכה"ח בס"ק ל"ה אחרי שהביא את הב"י והרא"ש "וכתב הב"ח דאפילו בדיעבד נמי פסולה יעו"ש. והא דלא הביא זה בשלחן ערוך, כתב המאמר מרדכי אות ה' משום דמשמע ליה שדעת הפוסקים אינו כן אלא דהכל תלוי בעשיה יעו"ש. וכן כתב בספר בית מאיר דהרמב"ם והר"ן והשלחן ערוך לא חיישי לגזירת הרא"ש יעו"ש". והנה הכא יש לחלק שבמה שנעשה במקום שעושים ממנו מחצלאת לישיבה יהיה פסול מדין מקבל טומאה אבל היכא שנעשה באותו מקום למחיצה יהיה כשר.
וכן כתב הכה"ח ס"ק טל "מחצלאות של קנים שלנו מסתברא דסתמן לסיכוך או למחיצה הן עשויות ומסככין בהן, אבל אותן של שיפה ושל קש הבאים מספרד סתמן טמאות שעשויות הן לשכיבה או למדרסות, ואותן שיש להם לולאות סתמן אינן לשכיבה ושמן מוכיח עליהן שאינן עשויין אלא לנאות בהן את הקירות וטהורות. הרשב"א בתשובה סימן נ"ח, בית השואבה אות ל"ה. ועיין לעיל אות ל"ג, ואין מנהג המקומות שוות".
מדין תקרה
כתב הבית יוסף "ובתשובות להרמב"ן (המיוחסות) סימן רי"ו כתוב שאלת סכך סוכה עשויה מנסרים שאין ברחבן ארבעה והם תקועים במסמרות של ברזל והם משולבים כשליבת הסולם ואין בפתח בין השליבה שלשה טפחים ובכך מכסים אותו בהדס וערבה אם פוסלים הסכך מחמת המסמרות לפי ששמעתי בשם אחד גדול שנתאכסן בבית אחד מבני עירנו וצוה להוציא המסמרות מהסכך הודיעני טעמו אי משום שמקבלין טומאה [וכו'] תשובה אותו חכם שאסר לא מאותו טעם שאמרת אסר ואולי מפני מה שאסר אחד מרבותי נ"נ דכיון דהנסרים תקועים במסמרות הרי כל הנסרים כנסר אחד רחב [ארבעה] ויש בהם משום גזירת תקרה (יד.) ויש שנחלקו עליו ואתה הנח להם כיון שנהגו שאף על פי שאינם נביאים הם בני נביאים (פסחים סו.) ע"כ".
כתב הרמ"א שם " במקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהם ".
וכתב במשנ"ב ס"ק כ"א "אין מסככין בהם – ר"ל אפילו נעשו לסיכוך שאין מקבלין טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית שעשוי ממחצלאות ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה".
כתב הכה"ח בס"ק מ"ד "במקום שנהגו לקבוע מחצלאות וכו'. פירוש אפילו גדולות שאינן עומדין לשכיבה מכל מקום אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית. כלבו סימן ע"א, ט"ז ס"ק ח'. ואפילו נעשו לסיכוך שאינם מקבלים טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית העשוי ממחצלאות שיאמר מה בין מחצלאות אלו למחצלאות אלו, ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה. רבינו זלמן אות יו"ד, משנה ברורה אות כ"א".
ובס"ק מ"ו "וכן באלו העצים הדקים שגודלים ואורגים אותן ונקראים קלד"ש אין מסככין בהם דלתקראות הם עשויות מתחלתן ויש בהם גזירת תקרה. כלבו שם, בית השואבה אות ל"ז".
ובס"ק מ"ז "ובדיעבד אם סיכך במחצלאות כהאי גוונא יצא ידי חובתו אף שיש סוכת חבירו, וכל שכן לטי"ש ושנדלי"ן כל שאין ארבעה טפחים יצא ידי חובתו בדיעבד, ובחול המועד יסככו כראוי בענפי אילן כנהוג. משבצות זהב אות ח'".
וע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי למועדים וימים פרק נ' סעי' ל"ט "סכך לנצח – יש כמה סוגים, חלקם פסולים ממש, וחלקם כשרים בדיעבד שמא הקרש היה "כלי" המקבל טומאה, והחוטים המחזיקים פסולים, ועוד יש לחוש ל"גזירת תקרה" ולכן אין ראוי לסכך ב"סכך לנצח", אלא בענפי אילנות. וכתב הרמב"ם הל' סוכה פ"ה ה"ד שגזרו חז"ל שלא לסכך באניצי פשתן "מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע" והוא הדין כאן. בדיעבד אם מתארח אצל אנשים אחרים שסיככו ב"סכך לנצח", יכול לאכול אצלם ולהסתמך על המקילים".
סב"ל
שו"ת רדב"ז חלק א סימן רכט "שאלת ממני אודיעך דעתי בכל המצות שיש מחלוקת פוסקים אם יברך על עשייתן או לא.
תשובה כל מחלוקת שהוא בברכות עצמן יש לנו להקל כי שמא יוציא שם שמים לבטלה אבל מחלוקת בעשיית המצוה צריך לברך שהרי לדעת אותו פוסק שפיר מקיים המצוה. תדע שהרי מצות תפילין יש בה מחלוקת ולא ראינו מימינו מי שנמנע לברך עליהם ואפי' שלדעת ר"ת התפילין של רש"י ז"ל פסולין וכן לרש"י של ר"ת ז"ל פסולין לא ראינו לשום פוסק שיפקפק בברכה. וכן נהגו לברך על מקרא מגילה ביום אעפ"י שהר"ש חולק ואין זה דומה לספק ברכות ולא למחלוקת בברכות דהתם עיקר הספק או המחלוקת בברכה הילכך אזלינן לקולא אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו אלא מר אמר הכי הוא עשייתה ומר אמר הכי הוא ואנן כיון דנקיטנן כחד מינייהו זו היא עיקר המצוה ומברכין עליה ואפי' החולק מודה שאין זו ברכה לבטלה כיון דלדעת החולק זו היא עיקר המצוה ושמור עיקר זה שאם לא תאמר כן ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא דרבוותא.
וכ"כ הברכ"י סי' תרמ"ג ס"ק א' "מ"מ יש לחלק בין היכא דהוי פלוגתא בברכה להיכא דהוי פלוגתא בעשיית המצוה, וכמ"ש הרדב"ז בח"ב סי' רכ"ט, דהיכא דהפלוגתא בברכה, ספק ברכות להקל, אבל אי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך. ע"ש שהאריך. והוא הדין בנדון דידן, דמחלקת בברכה, לא יברך זמן על הכוס, כנ"ל".
וכתב הכה"ח בסי' ק"ס ס"ק נ"ה "הא דאמרינן בשל סופרים הולכים אחר המיקל היינו במחלוקת שקול אבל כשהרוב מחמירין אין להקל אפילו באיסורא דרבנן. רשד"ם חלק יורה דעה סימן ץ', כנסת הגדולה שם. ועיין עוד שם בכנסת הגדולה ובשיירי כנסת הגדולה ובספר זבחי צדק מענינים אלו ואכמ"ל. ומיהו בדבר שיש ספק ברכות אין הולכין אחר הרוב אלא חוששין אפילו למיעוט ואפילו נגד מרן ז"ל כמו שכתבנו לעיל סימן ח"י אות ז' יעו"ש. וכן כתב שדי חמד אסיפת דינים אות ב' מערכת ברכות אות ד' ואות ו' בשם כמה פוסקים יעו"ש. ובאות ב' שם כתב בשם כמה פוסקים דאפילו אין המחלוקת בברכה אם יברך או לא אלא במצוה גם כן אמרינן ספק ברכות להקל ואין לברך יעו"ש. ועיין לקמן סימן קס"ז אות ס"ט ואות ע' יעו"ש", ששם כתב שיהרהר שם ומלכות בלבו
למעשה הסיק מרן הרב כדברי הרדב"ז וא"כ יהיה אפשר לברך הכא
העולה
בדיעבד של דיעבד במקום שעושים דבר זה לשם מחיצה שאין סכך אחר מלבדו אם כל אחד מהקנים עומד בפני עצמו ברוח מצויה יכול לסכך בהם, ויכולים לברך ברכת לישב בסוכה.
אמנם בחול המועד אם יהיה להם סכך אחר יחליפו וכן להבא יש להיזהר ולהזיהרם להתכונן לחג כראוי.