שאלה
יש לי סוכה ברשות הרבים במרחק 200 מטר מהבית .
והתינוק שלי לא הולך עדיין ואין עירוב בעיר.
איך נעשה בסעודת שבת? יש 2 אפשרויות
1. אני יאכל המוציא בסוכה 60 גרם יעשה ברכת המזון, וילך הביתה יוכל סעודת שבת עם המשפחה כמובן בלי לחם ומזונות.
2. יבקש מגוי לפני שבת ומסכם איתו שיטלטל את התינוק לסוכה בשבת, וכל המשפחה תוכל סעודת שבת בסוכה.
תשובה
במקום הצורך מותר לומר לגוי לקחת ילד שיודע ללכת גם דרך רשות הרבים שעוברים בה 600 אלף והיא ורחובתיה ישרים.
אמנם אם הילד לא יודע ללכת לבד אסור לומר לגוי, רק לצורך לקיחתו לרופא וכדו' וראה בהרחבה בשש"כ פי"ח סעי' נ"ז.
קטן שיודע ללכת מותר לקחתו על ידי גוי בעגלה גם דרך רשות הרבים דאורייתא, ובתנאי שלא לוקח עמו דברים.
קטן שלא יודע ללכת יכול לקחתו בעגלה – על ידי גוי – במקום שאין רשות הרבים מהתורה כגון שלא עוברים בה שישים ריבוא או שאין רחובתיה ישרים.
במקום רשות הרבים גמורה כלומר שעוברים בה 600 אלף ורחובתיה ישרים, במקום צורך גדול כמו זה – יש להקל לומר לגוי ללכת מהר וכדו' (כך שלא יעצור בדרך ואם יחליט מעצמו לעצור לא אכפת לן) , למקום הסוכה.
ויקצוץ עם הגוי שכרו.
בכל הדברים אלו כיון שיש לחוש לעמי הארץ שלא בקיאים די בהלכה הכל לשיקול דעת הרב שם אם להקל. מכל מקום ניתן לעשות שינוי להגיד שכל צרכי קטן יקחו מראש לשם ולא יהיה בעגלה כלום.
במקום שהרב רואה שיבאו להקל בעוד דברים
שיאכל קצת יותר מכביצה לחם בסוכה ויחזור לאכול עם בני ביתו בביתם, מזונות פחות משיעור קביעות סעודה ושאר פירות וירקות ותבשילים.
מקורות
כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"א), ז"ל: "האשה מדדה את בנה, אפילו ברה"ר, ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת", וראה משנ"ב שם ס"ק קנ"ד, ז"ל: "שלא תגררהו – מפני שנושאתו, כ"כ רש"י, משמע דס"ל דהוי כמו שנושאו וא"כ אפילו בכרמלית – אסור, ויש שמקילין בזה, אבל לישא אותו על כתפו גם בכרמלית – אסור לכו"ע, ויש מהמון שנכשלין בזה שנושאין קטנים על כתפיהם, וטעותן הוא מפני שהקטן יכול לילך בעצמו, ושגגה היא, דאיסור דרבנן יש בכל אופן אפילו בכרמלית, ומכל מקום טוב למנוע מלומר להן שבודאי לא ישמעו לנו ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וקטן שאין יכול לילך בעצמו כלל – חייב לרוב הפוסקים כשנשאו בר"ה. וע"י אינו יהודי – שרי לדידן, דאין מצוי אצלנו ר"ה [פמ"ג]".
ראה בבה"ל (סי' ש"ח ד"ה "שלא תגררהו") שהביא פלוגתא בין הפוסקים אם גרירה נחשב כנשיאה ממש, או אסור רק משום גזירה, והנפק"מ תהיה לעניין גרירה בכרמלית, וז"ל: עיין במ"ב שכתבתי בביאורו מפני שנושאתו, כ"כ רש"י. ואף דהמ"א כתב זה בשם הר"ן הנה אף שהר"ן כתב כן במשנה לדברי רש"י, מכל מקום אינו הכרח שהר"ן גופא יסבור כן [וכן נמצא כמה פעמים], ובפרט שמהר"ן גופא בד"ה אבל אם היה גורר וכו' משמע דהוא בעצמו סובר דגרירה אינו אסור אלא מדרבנן דאל"ה למה לו לומר שם דבקטן כזה שגורר שתי רגליו לא מודו ליה רבנן לר"נ, תיפוק ליה דמדרבנן בלא"ה אסור אפילו לר"נ אם נאמר דגרירה הוא כמו נשיאה ממש, א"ו דגרירה אינו אסור אלא מטעם שלא יבוא לישא אותו על כתפו, וע"כ לר"נ לא מחמרינן בזה כמו בלמדד לרבנן, ומשו"ה הוצרך הר"ן לומר דבקטן כזה שגורר שני רגליו לא מודו רבנן לר"נ, ולישא אותו הוא איסור דאורייתא, וע"כ החמירו רבנן אף בגרירה [ואף שהא"ר כתב שיש לו שני ביאורים בדברי הר"ן ומסתפק בזה, כבר הכריע בספר מאמר מרדכי כדברינו דגרירה לדידיה הוא מדרבנן], ולכך רשמתי על טעם זה כן כתב רש"י. ומה שכתבתי דיש מקילין בזה, הוא מדברי הר"ן הנ"ל, דסבירא ליה דמה שאסרו גרירה הוא בקטן שאינו יכול לילך בעצמו כלל, שאז חייב כשנושאו, ולכך אסרו גרירה כדי שלא יבא לישאנו על כתפו, ולפי זה לדעת הבית יוסף שמתיר לדדות בהמה וחיה בכרמלית, אין להחמיר בו בגרירה בכרמלית [וכל שכן דאין להחמיר בגרירה כלל לדעתו, למי שיכול לדדות בעצמו]. אבל לישא אותו על כתפו, והיינו למי שאינו יכול לדדות, בודאי גם בכרמלית אסור כיון דבר"ה הוא איסור דאורייתא ממש [לרוב הפוסקים כמו שכתב הפרי מגדים] לישא אותו ממילא בכרמלית – הוא איסור דרבנן. ואף דדעת התוספות בשבת ק"ל ע"א משמע דאפילו בקטן בן ח' ימים הוא רק איסור דרבנן דחי נושא את עצמו, הלא כמה גדולי הראשונים פליגי עלייהו, והם הרמב"ן בחידושיו בריש פרק רבי אליעזר דמילה, והרשב"א והר"ן והמאור [הוא סובר דאפילו יכול לדדות חייב כשנושאו] והמאירי, כולם סוברים דקטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת, הוא איסור דאורייתא להנושאו. כל זה דיברנו במי שאינו יכול לדדותו, ואפילו למי שיכול לדדותו, דסבירא להו לכמה פוסקים דהנושאו הוא איסור דרבנן, ג"כ אין להקל בכרמלית, כיון דמדרבנן נשיאת החי הוא כמו שאר דברים ממש, שוב אין חילוק בזה בין כרמלית לרשות הרבים [ואינו דומה למה שאסרו מטעם גזירה כמו לקמן בסימן ש"נ ס"א דלא יעמוד אדם ברשות היחיד ויוציא ראשו לרשות הרבים וישתה שם ובכרמלית מותר דהתם הוא רק מטעם גזירה דחיישינן שמא יביאם אליו ויבוא לעבור על איסור דאורייתא ובכרמלית לא גזרו, משא"כ בעניננו בעת שאסרו לישא בכרמלית לא חילקו בענין ואסרו בו כל דבר שאסור לישא אותו ברשות הרבים]. כן מוכח מהמג"א בריש ס"ק ע"א דאפילו בקטן שיכול לדדותו יש על נשיאתו איסור דרבנן, דהא המחבר שכתב שלא תגררהו קאי על מי שיכול לדדותו, ואפ"ה משמע מהמ"א דנשיאתו אסור בכרמלית, וכ"כ הח"א והגר"ז. ובפרט לדעת המאור והמאירי גם בקטן שיכול לדדותו יש איסור דאורייתא בר"ה להנושאו, כל זמן שאינו יכול לילך בעצמו לגמרי, וממילא צריך להחמיר
ב
וכתב בשו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן קנט נשאל לגבי לקיחת קטן בעגלה "אכן במקום שאין עירוב ודאי אין שום היתר – ואף דמבואר בשבת צ"ג ב' גבי חי נושא את עצמו דפטור אף על המיטה מפני שטפילה לו – חדא דחי נושא את עצמו הוא רק פטור אבל אסור, ועי' בתוס' צ"ד שם ובתפא"י על המשנה דהוי כשנים שעשאוהו דפטורין, ומשמע ודאי דאסור, וכן להדיא במהרש"א שבת ק"ל א' דאשה מדדה את בנה אבל לא נושאו, ועוד בתינוק שצריך לגררו מבואר בהדיא במג"א סי' ש"ח ס"ק ע"א דלא אמרינן חי נושא עצמו, ואפי' בתינוק שנוטל א' ומניח א' אם נשאו חייב ועי' במחצה"ש שם ובתוספות צ"ד א' ד"ה אבל. ועוד כיון דמנהג כעת שהנשים מניחין בעת שמוליכין את התינוק דברים שונים בעגלה, א"כ אפשר דדמי להאי דרבא דריש פרק נוטל, דכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס, דכיס לא מבטלי לי' לגבי תינוק, ובתוס' שם משום דצריך לכיס לטייל בו את התינוק, והכא נמי צריך לי' להעגלה גם לצורך תשמישו, ולא דמי למיטה. מכל הנ"ל נראה ודאי דבמקום שאין עירוב ודאי דאסור, והחוכך להקל הם דברים בטלים, לפע"ד. אכן במקום שיש עירוב או ביום טוב עוד יותר, עי' מהר"ם שיף ביצה כ"ג ותוס' כ"ב ע"א, ודאי דמותר, ואין להאריך בדבר פשוט, ועי' בתשו' רע"א סימן כ"ח לענין לישא תינוק על הכתף במקום שאין עירוב, אף דפסקינן דעתה אין לנו רשה"ר, והוי רק כרמלית והוי רק כמו תרי דרבנן, אפה"כ אסור, וסיים ודאי במקום שלא ישמעו לנו, מוטב שיהו שוגגין, ושתיקתנו יפה בזה, אבל הבאים לשאול ראוי להורות להם כהלכה לאסור עי"ש".
לסיכום – קטן שלא יכול ללכת יש איסור דאורייתא להרימו אמנם על ידי גוי יהיה מותר במקום שלא בוקעים 60 ריבוא או שהרחובות לא ישרים.
קטן שצריך עזרה לדדותו יכול לעזור לו ללכת אך אסור מדרבנן להרימו ולנשואו.
עגלה – אם יכול ללכת איסורו מדרבנן דחי נושא את עצמו. אמנם אם לא יכול ללכת לכאורה יהיה בזה איסור תורה. אמנם יש להקל מטעמים שיפורטו להלן.
טלטול עגלה על ידי גוי
נשאל בתשובות והנהגות ח"א סימן רעו האם מותר להגיד לגוי להביא בעגלה קטן וכתב "לכאורה יש להתיר שאנו סומכין בעיקר הדין שהרשויות שלנו הם רק כרמלית לפי שאין בהם ששים ריבוא עוברים כל יום, או לפי שאין הרחובות מפולשין, עיין בחזון איש או"ח סימן ק"ז סק"ז ואם כן יש כאן שבות בעצם ההוצאה ועל ידי נכרי, והיינו שבות דשבות שמותר לצורך מצוה, וכבר אייתי המשנה ברורה בסימן ש"ח ס"ק קנ"ד דע"י א"י שרי להוציא תינוק לדידן דליכא רשות הרבים דאורייתא, וכשההורים כלואים בבית בגלל התינוק חסר בעונג שבת שלהם, והוצאת הילדים מיקל עליהם להתענג בשבת.
אמנם נהגו לאסור, ונראה שכן עיקר שרק עיקר סעודת שבת נקרא מצות עונג שבת ושרי שבות דשבות למנוע ביטולה, וכמבואר כן להדיא במשנ"ב סימן שכ"ה ס"ק ס"ב, וע"ע בפמ"ג בא"א סימן ש"ז אות ז' יעוש"ה, אבל כדי לסלק איזשהו דבר מפריע אין בזה כדי צורך להתיר שבות דשבות, ואינו ראוי לפרוץ ולהקל באיסור שבות דשבות מפני צורך כי האי, דרק במקום שיתבטל מעיקר עונג שבת מותר. ועוד יתכן שבמקום דשכיחי עמי ארץ נהגו לאסור כדי שלא יבואו להתיר אפילו מלאכה גמורה ע"י נכרי, דלא ידעו דהותר משום דהוא שבות וצורך מצוה, ועוד שבעגלת התינוק יש דברים נוספים של התינוק ומצוי שנופל ברה"ר ומצוי שישכח וירימם ולכן יש לאסור וכפי שנהגו איסור בזה. ודברי המ"ב בסי' ש"ח צ"ל דמיירי בלקיחתו ע"י העכו"ם בידו (ולא בעגלה) לעת הצורך דחשיב מצוה (ולא במקום דשכיחי ע"ה), ועיין מש"כ ע"ז לעיל בסוף סימן רמ"ג", דרק אם יתבטל מעיקר עונג שבת מותר וא"כ אפשר שבסוכה יתבטל מעיקר עונג שבת שיצטרך לאכול בשני מקומות אמנם במקום שי עמי הארץ יש להחמיר כיון שלא יבדילו.
ב
כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן עז "מה שאמרתי לכתר"ה ממה שראיתי כתוב בשם הגאון הגרי"ד הלוי ז"ל מבריסק. הנה כי כן מצאתי כתוב בספר שו"ת שערי ציון להגאב"ד מבילסק ז"ל ח"א סי' ח', וז"ל: שאלה: אם מותר לשלוח בשבת עו"ג להביא לו אוכל ומשקה לצורך שבת להני דס"ל דיש לנו עתה רה"ר ולרוב הפוסקים אסור אמירה לעו"ג במלאכה דאורייתא עיין בשו"ע, ואפילו להני דס"ל דלית לנו רה"ר מ"מ בעיירות הגדולות וירידים הגדולים לכו"ע הוה עליהם דין רה"ר ואפ"ה נוהגין העולם לשלוח עו"ג להביא להם צרכיהם, ומאין יצא ההיתר, ומהראוי לעיין בזה.
והנה שמעתי בשם הגאון ר' יוסף דובער הלוי זצ"ל דבר נכון, דהא העו"ג מביא מרה"י לרה"י דרך רה"ר וקיי"ל דמרה"י לרה"י דרך רה"ר פטור מה"ת והוי אמירה לעו"ג במלאכה דרבנן, ואף אם העו"ג עומד לפוש ברה"ר, מ"מ הא לא צוה להעו"ג שיעמוד לפוש ואינו מעצם השליחות ומעצמו עמד העו"ג לפוש. עכ"ל.
והגאון הבעל שערי ציון בעצמו נו"נ בזה בחריפות גדולה בדברי תשובתו שם, ובמסקנת דבריו הצטרף ג"כ לדבר התירו זה של הגרי"ד ז"ל בסכמו בכזאת: והנה הרשב"א וריטב"א וגם רמב"ן בשבת ד' צ"ז מוכח דס"ל ג"כ דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר פטור, אבל דעת התוס' ואולי גם רש"י ס"ל דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר דחייב, ואף שהקשתי קושיות חמורות על שיטת הרשב"א וריטב"א ורמב"ן, וגם הקשיתי קושיא חמורה על שיטת התוס', מ"מ מי יעמוד נגד האריות האלה, ולפחות הוי ספיקא דדינא, וא"כ אף לשיטת התוס' ורש"י הא אינו אסור אלא מדרבנן, דאמירה לנכרי אף דאורייתא הוי רק שבות, וא"כ לא הוי רק ספק דרבנן ולקולא, ובפרט דהרמב"ן ורשב"א וריטב"א רבים נינהו נגד התוס', וגם הלא ראו דברי התוס' והשיגו עליהם, לכן, נראה דיש בהיתר זה כדי סמיכה דלא עשו את העו"ג רק שליח להביא מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ואף אם עמד לפוש בנתיים הא ע"ז לא נעשה שליח שיעמוד לפוש ומדעתו דקא עביד, לכן לענ"ד יש לסמוך על מה ששמעתי בשם הגאון ר' יוסף דובער זצ"ל עכ"ל.
ולדעתי דעתם של שני גאוני עולם אלה המה עמודים גדולים שאפשר לסמוך עליהם בשופי בשאלות הדומות לזה שנשאלים מזמן לזמן מארצות הגולה, וד"ל".
וכן כתב בספר מלכים אמניך (סי' לב עמ' תקט), להרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א להתיר, ללכת לבית הכנסת עם עגלה, משום שאפשר לעקור מהבית (מרשות היחיד) ולא תעצור ברחובות, עד שתגיע לבית הכנסת (שהוא רשות היחיד) והוי שבות דשבות במקום מצות חינוך. ובפרט כשאין זה רשות הרבים דאורייתא. ועוד, שהחי נושא את עצמו. ולא יעבור כלל על איסור דאורייתא. ומה שהגוי בוחר ללכת ולעמוד באמצע זה לטובתו וללא שום תועלת להיהודי.
אכילה בסוכה
כתב השו"ע סי' תרל"ט סעי' ב' "אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי; אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, כביצה מפת; ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות (ואפי' קבע עלייהו) (ד"ע) חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה".
כתב המשנ"ב ס"ק י"ג "והנה מה שהגיה רמ"א ואפילו קבע עלייהו קאי גם על יין כמו שמוכח בדרכי משה וטעמו דיין אין נחשב רק כאכילת פירי וכ"ש שאר משקין וע"כ לא חשיב קביעות דידהו. ודע דכמה אחרונים מפקפקין בדין זה ודעתם דאם שותה יין בקביעות חייב בסוכה ובפרט בני חבורה שקבעו לשתות יין בודאי הוי קבע גמור. ומ"מ לענין ברכה הסכימו כמה אחרונים דאין לברך לישב בסוכה כ"א על פת העשוי מחמשת מיני דגן או תבשיל העשוי מה' מינים אם קובע סעודה עליו וכדלקמן בסוף הסעיף. ולענין פת הבאה בכיסנין יבואר שם ומיהו ראוי ונכון לכתחלה שלא לשתות בקבע אפילו שאר משקין כמו מי דבש ושכר אלא תוך הסעודה או עכ"פ יאכל מתחלה לפת יותר מכביצה [או שאר תבשיל העשוי מה' מינים אם קובע סעודתו ע"ז] ויברך לישב בסוכה ויוצא לכל הדיעות".
וביאר בשער הציון סימן תרלט ס"ק לג למה לא לשתות בקביעות מחוץ לסוכה "וטעמו לפי מה דכתבו אחרונים בסימן רי"ג דבמדינות שדרך לקבוע השתיה בשאר משקין חשיבי כמו יין, עיין שם. וכתב המחצית השקל דלפי זה הוא הדין קאפי"א במדינתנו, ובתשובת עולת שמואל סימן צ"ז, דשתית קאפי"א ושקאלא"ד פטור אפילו להפוסקים דשתית קבע חייב, היינו, באותן שקובעין לשתיה אחר האכילה דרך שמחה ורעות, אבל לא בשתית קאפי"א ושקאלאד"י [פתחי תשובה]".
כתב הכה"ח בס"ק ל"ו " אבל לענין הלכה כתב המאמר מרדכי אות ב' דאין לנו אלא דברי מרן ומור"ם ז"ל דיין ופירות לא בעו סוכה אפילו קבע עלייהו וממילא אי אכיל ושתי בסוכה אין לו לברך יעו"ש".
כתב המשנ"ב ס"ק ט"ו "אכן לענין לברך לישב בסוכה דעת האחרונים דאין לברך רק כשיקבע עליו סעודה כמו שכתוב בשו"ע. ודע עוד דהסכימו כמה אחרונים דנכון להחמיר מלאכול בשר ודגים וגבינה חוץ לסוכה ודוקא בקביעות אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל".
כתב בשער הציון סימן תרלט ס"ק לח "והנה החיי אדם העתיק חומרא זו גם לענין פירות בקביעות, ואנכי לא העתקתי מפני שבדרך החיים ובשערי תשובה בשם הגינת ורדים מקילין בזה, עיין שם".
כתב המשנ"ב ס"ק ט"ז " וצריך סוכה – פי' מדינא וע"כ צריך לברך לישב בסוכה וכתב המאמר מרדכי שמי שאכל פת הבאה בכיסנין בשחרית בתוך הקאפי"א וכיוצא כמו שאנו נוהגים בכל ימות השנה אף על פי שאינו מברך המוציא כיון שאינו אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו מ"מ בעי סוכה שהרי הוא קובע סעודתו עליו וכו' וכך נהגנו לברך עליה לישב בסוכה ע"ש. ונקט מילתא דשכיחא דה"ה אפילו בלא שתית קאפי"א כיון דקבע סעודה על הפת כיסנין ואם לא קבע סעודתיה עליו רק שאכל יותר מכביצה יש דיעות בין האחרונים אם צריך לברך לישב בסוכה ועיין בשע"ת שכתב דלענין שבת ויו"ט בבקר כשמקדש ואוכל פת כיסנין במקום סעודה [אף שאח"כ הולך לחוץ לקבל פני רבו וכדומה ונמשך כמה שעות עד זמן סעודה] לכו"ע יכול לברך לישב בסוכה דכיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש שפיר דמי שיברך ברכת סוכה דמחשבתו משוי ליה קבע ובחול אין כדאי לברך דספק ברכות להקל אכן מנהג העולם לברך אף בחול. וכדי להנצל מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחר אכילתו רק לשבת שם זמן מה ויכוין בשעת ברכתו לישב בסוכה על האכילה ועל הישיבה שאחר זה".
כתב בביאור הלכה ד"ה "אם קובע עליו חשיב קבע – עיין במאמר מרדכי שמסיק דבדידיה תליא מילתא דכל שהוא קבע עליו אף על פי שלא היה שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו חשיב קבע אף דלענין פת הבאה בכיסנין מבואר לעיל בסימן קס"ח דבעינן דוקא שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו הכא דבעינן תשבו כעין תדורו כל שקובע עליו הויא קביעות להצריכו סוכה ובדידיה תליא מלתא ע"ש".
כתב הכה"ח בס"ק מ' "ואי בדעתיה תליא מילתא אי קבע סעודתיה עליה, או בשיעורא תליא מילתא דבעינן שיאכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, עיין מאמר מרדכי אות ג' מה שמצדד בזה יעו"ש. ומיהו עיין לעיל אות ל"ג ובחיים שאל שם שכתב בהדיא באוכל פת כסנין דאינו מברך על הסוכה כי אם באוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו שיעור שלשה ביצים יעו"ש. וכן כתוב לקמן אות נ"ב. ואם כן לא עדיף תבשיל מחמשת מינים מפת כסנין. ועל כן אין לברך על הסוכה על תבשיל מחמשת מינים כי אם באוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, ואם אוכל פחות יש לברך ברכת הסוכה בלבו לאפוקי נפשיה מפלוגתא או ישמע ברכה מאחרים אם אפשר ויתכוין לצאת. ומה שכתב שם המאמר מרדכי דמי שאוכל פת כסנין בשחרית בתוך הקאו"י וכיוצא אף על פי שאינו מברך המוציא מברך לישב בסוכה כיון שקובע עליו סעודתו יעו"ש, עיין עולת שמואל סימן צ"ז שכתב דאפילו בכהאי גוונא אין לברך אסוכה אלא אם כן אכל שיעור שחייב לברך ברכת המזון יעו"ש. וכבר כתבנו גם כן לעיל אות ל"ג דכן משמע מדברי החיד"א דלא יש חילוק ואין לברך אסוכה אפת כסנין אלא אם כן אוכל שיעור קביעות סעודה יעו"ש".
ב
כתב השו"ע שם סעי' ג' "אכילה בסוכה בליל יום טוב הראשון, חובה; אפי' אכל כזית פת יצא י"ח; מכאן ואילך רשות; רצה לאכול סעודה, סועד בסוכה; רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות וקליות חוץ לסוכה אוכל כדין אכילת מצה בפסח. הגה: ולא יאכל בלילה הראשונה עד שיהא ודאי לילה (ב"י בשם א"ח), ויאכל קודם חצות לילה (מהרי"ו ומהרי"ל); ולא יאכל ביום מחצות ואילך, כדי שיאכל בסוכה לתאבון (מהרי"ל), דומיא דאכילת מצה".
כתב המשנ"ב ס"ק כא "פת – ולא מיני תרגימא דספיקא דאורייתא הוא וגם לא פת כיסנין אלא פת גמור [שע"ת]"
וכתב הכה"ח בס"ק נ"ב "ואם אכל בסוכה כזית פת הבאה בכסנין ליל ראשון של חג לא יצא ידי חובתו, אך אם אכל פת הבאה בכסנין כשיעור שאחרים קובעים עליו ובירך ברכת המזון נראה שיצא ידי חובתו. יוסף אומץ סימן מ"ח ובספרו מחזיק ברכה אות ז', שערי תשובה אות ח'. וכן כתב הערך השלחן אות ה' דבלילי יום טוב ראשון דפסח וסוכה בעינן דוקא פת, משנה ברורה אות כ"א. והוא הדין בליל שני דאינו יוצא ידי חובתו בפת כסנין. אשל אברהם אות ט"ו".
כתב המשנ"ב ס"ק כב "יצא י"ח – דאע"ג דבשאר הימים שיעור אכילה חוץ לסוכה בכביצה אבל ליל ראשון שהוא חובה טפי אפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכול חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה וצריך לברך לישב בסוכה ע"ז והיינו כשאין לו יותר אבל אם יש לו בודאי מן הנכון שיאכל יותר מכביצה לצאת גם דעת הסוברים דלצאת ידי מ"ע בעינן שיאכל שיעור המחייב לאכול בסוכה כל שבעה דהיינו יותר מכביצה. כתבו האחרונים דבעינן שלא ישהא באכילתו הכזית יותר מכדי אכילת פרס", וכ"כ הכה"ח ס"ק מ"ט נ' נ"א.
לסיכום
לילה הראשון אין לאכול אפילו כזית לחם מחוץ לסוכה ולכן במקרה הנ"ל יאכל לחם בסוכה ואז ילך לביתו ויאכל שאר הסעודה. ושאר הלילות יכול לאכול קצת יותר מכביצה לחם מחוץ לסוכה.
העולה למעשה
במקום הצורך מותר לומר לגוי לקחת ילד שיודע ללכת גם דרך רשות הרבים שעוברים בה 600 אלף והיא ורחובתיה ישרים.
אמנם אם הילד לא יודע ללכת לבד אסור לומר לגוי, רק לצורך לקיחתו לרופא וכדו' וראה בהרחבה בשש"כ פי"ח סעי' נ"ז.
קטן שיודע ללכת מותר לקחתו על ידי גוי בעגלה גם דרך רשות הרבים דאורייתא, ובתנאי שלא לוקח עמו דברים.
קטן שלא יודע ללכת יכול לקחתו בעגלה – על ידי גוי – במקום שאין רשות הרבים מהתורה כגון שלא עוברים בה שישים ריבוא או שאין רחובתיה ישרים.
במקום רשות הרבים גמורה כלומר שעוברים בה 600 אלף ורחובתיה ישרים, במקום צורך גדול כמו זה – יש להקל לומר לגוי ללכת מהר וכדו' (כך שלא יעצור בדרך ואם יחליט מעצמו לעצור לא אכפת לן) , למקום הסוכה.
ויקצוץ עם הגוי שכרו.
בכל הדברים אלו כיון שיש לחוש לעמי הארץ שלא בקיאים די בהלכה הכל לשיקול דעת הרב שם אם להקל. מכל מקום ניתן לעשות שינוי להגיד שכל צרכי קטן יקחו מראש לשם ולא יהיה בעגלה כלום.
במקום שהרב רואה שיבאו להקל בעוד דברים
שיאכל קצת יותר מכביצה לחם בסוכה ויחזור לאכול עם בני ביתו בביתם, מזונות פחות משיעור קביעות סעודה ושאר פירות וירקות ותבשילים.