שאלה
האם יש עניין מסויים שלא להחזיק בבית בעלי חיים או חיות מחמד? ומה הדין לגבי דגים?
תשובה
א. בימינו מותר להחזיק בביתו אקווריום, ב. ואף עם דגים טמאים מותר מדינא, אך מצד המוסר והחינוך הטהור ראוי להימנע.
בברכה המרכז העולמי למענה הלכתי שע"י דרכי הוראה תגובה להערה: הנה בתשובתנו הזכרנו (בסוף התשובה) את דבריו של ספר קב הישר (פ"ב) שכתב שיש השפעה שלילית לאדם על הסתכלות על צורות של חיות טמאות, ועיין בזה בשו"ת ערוגות הבושם (או"ח סי' לט) שאסר לגמרי לראות חיות טמאות, אולם מדברי הראשונים שהבאנו בפנים משמע להתיר מדינא, ולכן רק מצד ההשפעה שישנה אינו כדאי בפרט שאינה דרך ראויה בחינוך הילדים שיהיו דגים טמאים באקווריום, מפני ההשפעה השלילית שישנה.
מקורות
הנה בגמ' דתענית (כד ע"ב) הובא: רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, נחית קמיה שליחא דציבורא אמר משיב הרוח ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא. אמר ליה מאי עובדך, אמר ליה מקרי דרדקי אנא ומקרינא לבני עניי כבני עתירי וכל דלא אפשר ליה לא שקילנא מיניה מידי, ואית לי פירא דכוורי וכל מאן דפשע דלא בעי מקרי משחידנא ליה מיניהו ומסדרינן ליה ומפייסינן ליה עד דאתי וקרי. ע"כ. ופרש"י שם: פירא דכוורי, מחילות של דגים. ע"כ. מבואר מדברי הגמ' שגידול דגים לכאורה בבית הוא דבר מקובל שהרי אותו מקרי דרדקי החזיק בביתו דגים דרך קבע.
ואולי יש לדחות שכל מה שהיה מחזיק בביתו דגים היה לצורך אכילה, אולם לגדל דגים להנאתו בלבד לכאורה אין ראיה להיתר מדברי הגמ'.
ונראה להביא ראיה להיתר לגדל בעלי חיים ודגים בכללם מדברי הפוסקים בהל' שבת בשאלת ההיתר לטלטל בעלי חיים בשבת. שבשו"ע (או"ח סי' שח סעי' מ) כתב וז"ל, כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר דהינו שאוחז בצוארם ובצדדים ומוליכן, אם צריכין הבעלי חיים לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלן, חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה, מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל, אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס, עכ"ל.
ובמשנה ברורה (ס"ק קנא) מבואר שהטעם להתיר להוליכן אם צריכים לכך הוא שהוא משום צער בעלי חיים, שאם לא היה טעם זה היה אסור להוליכן כשם שאסור להגביהן שהרי קיי"ל כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו, כמובא בסי' שיא ס"ז גבי מת שלא יזיז ממנו איבר, עכ"ד. הרי מבואר, בפשטות שכל מה שנחתינן לאסור הוא משום טלטול אבל אין איסור לגדל בעל חי כל שהוא דאם לא כן תיפו"ל לאסור משום הכי.
וכן מובא בדברי הבה"ל (סי' שב סי"א ד"ה מקנחה) שאסור לטלטל שערו של בעל חי כגון לקנח ידיו בזנב הסוס, משום טלטול מוקצה, ואסור משום טלטול מקצתו של הבעל חי שאסור כדין כולו, עכ"ד.
ועיין מש"כ בזה בשמירת שבת כהלכתה (פכ"ז הע' קעט) שבאקווריום של דגים שיש חשש שהדגים הגדולים יאכלו את הדגים הקטנים אם לא יוציאו אותם מהאקווריום, אין להתיר להוציאם בשבת מהאקווריום משום שאין בכך צער בעלי חיים שכך דרכם של הדגים הגדולים לאכול את הקטנים, עכ"ד. וכן בשו"ת הר צבי (ח"א סי' קצד) צידד לאסור משום שאין הריגת הדגים הקטנים על ידי הגדולים נחשבת לצער בעלי חיים שאין דין זה נאמר בהריגתם שאין צער בעלי חיים לאחר מיתה, עכ"ד. הרי מוכח שגם לענין דגים משמע משיגרא דלישנא דהאחרונים דלא נחתי לאסור לגדלם, וכל מה שדנו להתיר בזה הוא משום צער בעלי חיים גרידא.
והנה מצאנו ראיה להיתר בגידול ציפורים מדברי הגמ' בסוטה (מח, ע"א) שמשבטלה סנהדרין בטל השיר מבתי משתאות, שנאמר "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם", ומובא שם בגמ': זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה", מאי "כי ארזה ערה" וכו' אלא אפילו בית המסוכך בארזים מתרועע, ע"כ. ובמהרש"א (חי' אגדות ד"ה זמרא בביתא) כתב בזה"ל: ומייתי שנאמר קול ישורר בחלון וגו' דהיינו שמעמידין להם לתענוג עופות המצפצפים בחלונות. ע"כ. משמע שעיקר האיסור הוא מצד שבטלו סנהדרין וחרב הבית האיסור הוא מצד זמרתם של העופות שאסור, משמע שרק ההנאה מקול שירת העופות נאסר ולא עצם גידולם. וכן כתב כעי"ז בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' לה), עיי"ש.
מוכח מהאמור, שכל הנידון הוא דווקא בצפורים שמנגנים מצד השיר שבהם אך עצם גידולם וודאי גידולי דגים אין לאסור.
גידול בעלי חיים טמאים
והנה יש לחלק בזה שכל ההיתר בזה הוא דוקא בגידולי בעלי חיים טהורים, ולא בבעלי חיים טמאים, שהרי שנינו במשנה (שביעית פ"ז מ"ג) קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. הצבע, צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר, שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבלות, ולא בטרפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים, ע"כ. וכן שם במשנה ד' הובא: צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותרים למכרן, רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין, ע"כ. והנה זה ברור שלכולי עלמא אסורה הסחורה בבעלי חיים טמאים והנידון אם יש לאסור בזה אף למי שנזדמן לו לפי דרכו לסחור במינים טמאים ואינו עוסק בכך דרך קבע, האם מותר לו לסחור בהם בזה באנו למחלוקת רבי יהודה וחכמים. והנה במקור האיסור לסחור במינים טמאים בגמ' פסחים (כג ע"א) מביאה הגמ' שבכל מקום בתורה שנאמר "לא יאכל" אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ומקשה הגמ', והרי שרצים, דרחמנא אמר (ויקרא יא) שקץ הוא לא יאכל, ושנינו ציידי חיה ועופות ודגים, שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לנכרים ומתרצת הגמ', 'דאמר קרא לכם שלכם יהא אי הכי, אפילו לכתחלה נמי שאני הכא, דאמר קרא יהיו בהוייתן יהו', ע"כ. הרי מבואר שאסור לסחור בבעלי חיים טמאים לכתחילה מטעם 'יהיו – בהוויתן' אולם בנזדמנו אין לאסור. ובירושלמי (שביעית פ"ז ה"א) מובא: "כתיב טמאים המה לכם מה תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. (וגירסת הגר"א: איסור סחורה). כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה, וכל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה. והרי חמור, למלאכתו הוא גדל. והרי גמל, למלאכתו הוא גדל. רבי הושעיה נסב ויהיב בהדין מורייס, רבי חונא נסב ויהב בהדין חלתותא, ע"כ. מבואר מדברי הירושלמי שכל האיסור לסחור בבעלי חיים טמאים הוא דווקא בבעלי חיים שאסורים מהתורה, כפי שהוכח ממעשיהם של ר' הושעיא ור' חונא שסחרו במינים האסורים מדרבנן, אולם בדברים האסורים מהתורה אין לסחור שמא יבוא לאכול מהם. וכן דעת הבה"ג (סי' סט הל' כיסוי הדם). והנה מתוספות (פסחים שם ד"ה אמר קרא) משמע שחומרת האיסור של סחורה הוא מן התורה. ובחזירים קיים איסור נוסף מדרבנן. אמנם מדברי התרומת הדשן (ח"א סי' ר) כתב, בשם הגליון התוס' שהאיסור מדרבנן והפסוק שהובא בגמ' בפסחים הינו אסמכתא בעלמא. ודעת התוספות יום טוב (שביעית ז, ג) שאיסור סחורה הוא מסור לחכמים למרות שעיקר מקורו מהתורה, ואלו דבריו: ונראה לי דאע"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו, אי נמי מדרשא דירושלמי אפ"ה מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה, נשאר האיסור והיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר, ע"כ. וכן כתב במשנה ראשונה (שביעית ז, ג) ז"ל, ואפשר דעת הר"ש והר"ב דכל עיקר איסור סחורה מדבריהם הוא שמא יבוא לאוכלן ודרשא דטמאים יהיו לכם אסמכתא בעלמא הוא וקצת פוסקים סוברים כן כמ"ש ט"ז ר"ס קיז, אבל רוב הפוסקים סוברים דמדאורייתא הוא, עכ"ל.
גידול בעלי חיים טמאים
ומצאנו גמרא מפורשת לאסור לגדל בעלי חיים טמאים כפי שמובא בברייתא בגמ' בבא קמא (פ ע"א): כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה ר' ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית, ע"כ. והנה משמע שעיקר הטעם לאסור שם הוא משום אופיים של בעלי החיים אלו שרועים בשדות אחרים.
ויש להוכיח להתיר גידול בעלי חיים טמאים כאשר אין חשש שיאכלם, כך כתבו התוספות בפסחים (שם) להתיר להשתכר בשומנן או בעורם וכל האיסור בסחורה הוא דוקא בבעלי חיים טמאים העומדים לאכילה, עכ"ד. אולם הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רכג) חלק על דברי תוס' וכתב שהכלל הוא בכל בעל חי שעומד לאכילה אין לעשות בו אף סחורה שאינה של אכילה כגון לסחור בעורן ושומנן, וכל ההיתר הוא בבעל חי שאינו עומד לאכילה כמו שמוכח מדברי הירושלמי בשביעית (שם) שהותר לסחור בחמור וגמל שעומדין למלאכתן, עכ"ד. ומצאנו ברשב"א בתשובה (ח"א סי' תפט) שכתב להתיר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה, עכ"ד. והיינו לשיטתו שכל האיסור להשתכר בשומנן ובעורן הוא דוקא בבעלי חיים שעומדים לאכילה. וכן כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א השמ' סי' ה) להוכיח מדברי השו"ע (יו"ד סי' קיז ס"א) ז"ל, כל דבר שאסור מן התורה אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו משמע שאם אינו מיוחד למאכל אעפ"י שראוי לאכילה אין בו משום איסור סחורה בדבר האסור. וכן כתבו התוס' הא דאסור מדאורייתא היינו להשתכר ולמכור לנכרי לאכול אבל להשכר בשומנן או בעורן לא. וכתב שם שמוכח מדברי השו"ע כדברי תוס' שכל האיסור הוא דווקא בדבר המיוחד לאכילה אבל עורות ושומן עף שעצם הבהמה עומדת לאכילה העורות לא ולכן מותר לסחור בהם, אבל מדברי הירושלמי והרשב"א מוכח להיפך שבבהמות שעומדים לאכילה האיסור בעצם על הבהמה וממילא נכלל בזה גם השומן והעור, עכ"ד. ועיין בש"ך (שם סק"א) שפסק כתוס' דלא כהלבוש שפסק כהרשב"א.
גידול ארנבות
ועיין בשו"ת חסד לאברהם (יו"ד סי' ט') שכתב שאסור לאדם לגדל ארנבות בתוך ביתו וטעמו שם משום שרוב בני אדם מגדלים אותם לאכילה, עכ"ד. ומשמע שאם אין הדרך בהכי מותר ולכן יש לצדד ולהתיר כיום שאין דרך בני אדם לאכול ארנבות בביתם.
אולם כיום נהוג לטפל בילדים חולים בעזרת בעלי חיים ומצאנו היתר לזה עיין בבברכי יוסף (יו"ד סי' קי"ז סק"ב בשיורי ברכה) שהתיר אף בענין ציפורים המנגנים (שהובא לעיל לאסור), והיינו מטעמא דלעיל שאינם עומדים לאכילה, עכ"ד.
וראוי להזכיר את מה שנכתב בזה בספר קב הישר (פרק ב) בכח הראיה שההסתכלות בצורות קדושה פועלת באדם לטוב ובצורות טמאות פועלת להיפך. ומכאן הדגש בחינוך הילדים שמוטב לחנכם בכוח ראיה כשר שיושפעו לטובה ולא יחנכם במשחק בחיות טמאות מצד המוסר שבדבר כמו שנתבאר, ובספר 'ישועות חכמה', לבעל 'מסגרת השולחן' (סל"ג אות י"א), כתב, "לא יסתכל אדם בבריות טמאות, משום שהם ממשיכים רוח טומאה החופף עליו". ועיין בספר חסידים (סי' תתרלח) שכתב בענין העופות: "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" (קהלת ו', י"א)- "זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים".
ועיין שו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רטז): שהסתפק בזה לאסור החזקת אקווריום בבית מלבד הבטלה שגורם, הלא נכשל בזה באיסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו כמובא בברכות (מ, ע"א) שהרי בזמן הגמ' היו מגדלים דגים לאכילה, עכ"ד. ולכאורה יש לחלק שכל זה בזמן הגמ' אבל היום אין מי שמגדל דגים באקווריום לאכילה וודאי יש להתיר שהכל לפי מנהג המקום.
העולה לדינא
א. בימינו מותר להחזיק בביתו אקווריום, ב. ואף עם דגים טמאים מותר מדינא, אך מצד המוסר והחינוך הטהור ראוי להימנע.
בברכה המרכז העולמי למענה הלכתי שע"י דרכי הוראה תגובה להערה: הנה בתשובתנו הזכרנו (בסוף התשובה) את דבריו של ספר קב הישר (פ"ב) שכתב שיש השפעה שלילית לאדם על הסתכלות על צורות של חיות טמאות, ועיין בזה בשו"ת ערוגות הבושם (או"ח סי' לט) שאסר לגמרי לראות חיות טמאות, אולם מדברי הראשונים שהבאנו בפנים משמע להתיר מדינא, ולכן רק מצד ההשפעה שישנה אינו כדאי בפרט שאינה דרך ראויה בחינוך הילדים שיהיו דגים טמאים באקווריום, מפני ההשפעה השלילית שישנה.