שאלה
מי שלומד באוניברסיטה (בחור צעיר) מה עליו לעשות בכדי שלא ייכשל במראות אסורים? איך ינהג?
תשובה
הסתכלות באישה שלא במקום הצורך אסורה אף שלא מתכוון להנאתו. עצה נכונה להימנע מהסתכלות אסורה היא על ידי סילוק העיניים לצדדים או הסחת דעת, הסתכלות כלפי מטה אינה ראויה.
יש להתיר הסתכלות באישה באופנים הבאים:
במקום הצורך בראיה בעלמא ללא התבוננות.
ב. בהסתכלות יש להתיר כגון לצרכי פרנסה או צרכים הכרחיים אחרים.
ג. בהסתכלות יש להתיר כשאינו מתכוון לשם הנאה.
ד. באופנים הנ"ל אם בטוח בעצמו שלא יכשל.
מקורות
עצם השאלה שבאה מבחור שאינו שומר תורה ומצוות ראויה לשבח ואשריו ואשרי חלקו. התשובה המיידית לשאלה אינה 'להסתכל למטה' כפי שציין השואל, דרך זו אינה ראויה לבני אנוש ובפרט שהיא מורידה ופוגעת בכבודה של האישה שנראה כאילו היא דבר פסול ואף מורידה בערך חוקי התורה בעיני המון העם, ויש להדגיש את דרגתה הגבוהה של האישה ביהדות שהיא פעמים רבות יותר מהאיש, כפי שאמרו חז"ל "האישה קודמת לאיש לכסות (בבגדים) ולהוציאה מבית השבי" (משנה הוריות פ"ג, מ"ז), ויש דרכים רבות להימנע מהסתכלות אסורה ללא פגיעה בכבוד האישה, ויש להדגיש שהאיסור להסתכל באישה נובע מסיבות עקרוניות שנוגעות לאיש המסתכל ואינו נוגע לאישה כלל, ונפרטם בהרחבה ביריעה זו.
מקור איסור הסתכלות באישה
בתורה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט) ופירש רש"י: כמו מתור הארץ, הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העברות העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה, ע"כ. וכן בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) למדו מפסוק זה שהעין והלב שני סרסורי עבירה הן, העין רואה והלב חומד. וידועה השאלה שהרי בתורה מובאים הדברים בסדר הפוך לכאורה שהרי העינים קודמות ללב בסדר הנכון, וכפי שנראה מהפרשנות של רש"י על אתר. אלא במדרש תהילים (מדרש תהילים יד, א) מוסבר בזה שאכן הלב הוא ראשון בסדר שהוא קודם לעיניים על ידי כך שמסיט את האדם לסקרנות במה שאינו שלו. דבר זה מוביל את עיני האדם להיגרר אחר הלב, עכ"ד. ומצאנו שיש מעלה גדולה בהתגברות על יצר התאווה כמו שכתב החפץ חיים בספר נדחי ישראל (פרק כג) זה לשונו: נמצא בספרים הקדושים שמי שמתגבר על יצרו בדבר ערוה, זוכה ומאיר אור גדול על ראשו מן השמים, ובדורת הראשנים היו רואין זה בעיניהם, וכדאיתא בסנהדרין באחד שנתגבר על יצרו וכשהיה יוצא לשוק היו רואים שאור דלוק על ראשו מן השמים, ע"כ.
הרהור
אחד הטעמים הוא משום הרהור, כלומר על ידי שיסתכל על האישה יבוא לידי טומאת קרי בלילה, וברמב"ם (בסה"מ ל"ת מז) ובחינוך (מצוה שפז) מנו את מצוה זו של 'ולא תתורו' כמצוות לא תעשה באנשים ונשים שלא להרהר בהרהורי עבירה. איסור הרהור הובא בגמ' ע"ז (יז, ע"ב) זה לשונה: תנו רבנן "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ובתוס' שם (ד"ה שלא יהרהר) כתבו שהוא דרשה גמורה מהתורה ואינו אסמכתא בעלמא. ובהמשך יובאו דברי הרמב"ם דס"ל דאיסור הסתכלות הינו מדרבנן וכן נראה מדברי השו"ע שהעתיק לשונו ואכן בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כה אות ה) כתב שיש לומר שהרמב"ם והשו"ע חולקים על התוס' וסוברים שהפסוק של 'ונשמרת מכל דבר רע', הוי אסמכתא בעלמא, ואין זה אלא מדרבנן, ע"ש. מקור נוסף לאיסור הרהור הוא מגמ' כתובות (מו, ע"א): ונשמרת מכל דבר רע מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ע"כ. בגמרא (ברכות יב, א) השוו את הרהור באישה למינות וז"ל הגמ', "הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן, דתניא אחרי לבבכם זו מינות… אחרי עיניכם זה הרהור עבירה, שנאמר "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג), ע"כ. ומצאנו ליחזקאל הנביא שהתפאר בדבר זה ואמר "הנה נפשי לא מטמאה" (יחזקאל ד, יד), ובגמ' חולין (לז, ע"ב) הובא: שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה. וכתבו הרמב"ן והר"ן (חולין שם) שאף על פי שאיסורו מן התורה, מכל מקום התפאר בכך לפי שחידוש הוא שהיה מציל עצמו מהרהורי עברה, שהיא אחד מהעברות שאמרו חז"ל (בבא בתרא קסד, ע"ב) שאין אדם ניצול מהן בכל יום.
ובשו"ת אגרות משה (אבעה"ז ח"א סי' סט) כתב, שישנם ב' איסורים בהרהור להלכה האחד הוא הרהור המביא לידי טומאה והוא נלמד מהפסוק של 'ונשמרת מכל דבר רע' (וכתב שאיסור זה הוא אף באשתו המותרת לו, או בהסתכלות באישה נידה, בגדי צבע של אישה שמכירה, או בבעלי חיים כשנזקקין זה לזה כמובא בע"ז דף כ), והאיסור השני הוא הרהור שעייננו טומאת העין אף ללא הרהור, כמובא בגמ' ברכות לעיל שדין זה הושווה למינות בעצם המחשבה לאיסור, עכ"ד.
הסתכלות בהלכה
ובשו"ע (אבה"ע סי' כא סעי' א) כתב ז"ל: צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפי' אינם עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה, עכ"ל.
נראה מדברי השו"ע שהחמיר מאוד בענין זה בכך שכתב 'להרחיק' והוסיף 'להביט' ואף 'להסתכל' שיש לאסור, ובביאור הגר"א (שם סק"א) ביאר את חומרת האיסור הזה כמו שנאמר "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה" (משלי ה, ח). וכמו שהובא בגמ' ע"ז (י"ז, ע"א) ובקדושין (פ"א, ע"ב) דתניא אמר רבי מאיר הזהרו בי מפני בתי אמר רבי טרפון הזהרו בי מפני כלתי (ורש"י מפרש שאמר להם שהזהירום שלא יתייחדו עם ביתו או אם כלתו שמא יבוא לאיסור) ובאבות דר"נ (פ"ב ה"ה) אומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו מכאן אמרו כו' הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור, עכ"ד. וכן בבית שמואל (שם סק"א) כתב שהטעם שכתב השו"ע 'מאוד מאוד' כיון שהם דברים שנפשו של אדם מחמדתן וכתב שאף שחכמינו ז"ל אמרו שרק מיעוט בני אדם נכשלים בעריות מכל מקום כיון שהרגיל בחטא זה קשה לפרוש יותר משאר עבירות לכן החמירו ביותר בזה, עכ"ד.
ויש ללמוד מדברי השו"ע והפוסקים שאיסור זה נחלק לשלושה ענפים שונים. א' הרחקה – הכולל בתוכו, קריצה או רמיזה הקלת ראש וכדומה, בכלל ענף זה הוא הבטה להנות מיופיה. ב' הבטה ביופיה – ועיין בבית שמואל (שם סק"ב) שהביא מחלוקת ראשונים דהר"י כתב שהבטה באישה נשואה אסורה מדאורייתא ממה שנאמר 'לא תתורו אחרי עניכם. אולם הרמב"ם ס"ל דהוא מדרבנן, וברווקה אסור לכו"ע מדברי סופרים, וכל זה בהבטה, אולם 'הרהור' אף בפנויה אסור מהתורה, עכ"ד. מקור דעת הרמב"ם הוא מהל' אסורי ביאה (פכ"א הל' א וב') וז"ל בתו"ד: או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, עכ"ל. אולם במחצית השקל (על השו"ע אבעה"ז שם סק"ב) דייק מדברי הרמב"ם בהל' תשובה (ד, א) שאיסור הבטה מהתורה. וכן כתב הסמ"ג (לאוין קכו) שהוא מדרבנן. אולם דעת רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער א' אותיות ו – ח) שאיסור הסתכלות באישה מהתורה, והעובר על זה תמיד נקרא מומר לדבר אחד. וברמב"ם (פ"ד מהל' תשובה ה"ד) מנה את איסור ההסתכלות בנשים כאחד מכ"ד הדברים המעכבים את התשובה וז"ל, שאחד מהן המסתכל בעריות שמעלה על דעתו שאין בכך כלום ואומר בליבו מה עשיתי וכי קרבתי אצלה וכו', והוא לא שם לבו שראיית העינים עון גדול הוא שגורם לגופן של עריות, כמו שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ע"כ. ג. הסתכלות – הכולל בתוכו הסתכלות בדרך אקראית כגון 'פגע אישה בשוק'. והטעם הובא 'שמא יבוא להרהר בה'. אחד הטעמים העיקריים באיסור הסתכלות הוא איסור הרהור, איסור זה הינו איסור נפרד שקיים למשל גם כאשר אין הסתכלות ישירה על האישה כמו שנזכר ברמב"ם (איסו"ב פכ"א הט"ז) שאסור לאדם להכנס למרחץ עם בעל אימו או אחותו. והטעם בזה שאף שאינו מתאווה לקרובותיו מכל מקום בכך שייזכר שעומדות לתשמיש יבוא לידי הרהור.
הסתכלות בלא כוונה – לפי תומו
לכאורה י"ל שכל איסור הסתכלות באישה הוא דווקא במכוון אולם באינו מכוין שרי. אולם משמע מדברי הפוסקים שגם היתר זה אינו ברור ועובר כמין חבל דק בין ראיה בעלמא לבין הסתכלות בלא כוונת עבירה. כי הנה בשו"ע הובא לענין קריאת שמע (או"ח סי' עה ס"א) כתב שאסור לקרות קריאת שמע כנגד טפח מגולה באישה במקום שדרכה לכסותו. וברמ"א הוסיף שיש אומרים שדוקא באשתו אמרו טפח אבל באישה אחרת אפי' פחות מטפח הוי ערוה, אולם מדברי הרא"ש נראה שטפח באישה ערוה הוא אפי' באישה אחרת (בין פנויה ובין אשת איש, מ"ב סק"ו בשם פמ"ג) רק שבעצמה יכולה לקרות אע"פ שהיא ערומה, עכ"ד. ועיין בחזו"א (או"ח סי' טז ס"ק ח) שטפח מגולה באישה אינו ערוה בעצם אלא שאסור מדברי חכמים מחשש הרהור. ובמשנה ברורה (שם, סק"ז) כתב בשם הפמ"ג (שם סק"א) והחיי אדם (ח"א כלל ד ס"ד) בזה"ל: וכל זה לא איירי אלא לענין איסור קריאת שמע דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו בלא מכוין לאיסתכולי אבל לענין איסור הסתכלות לכולי עלמא המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואמרו (ברכות סא ע"א) שאפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינקה מדינה של גיהנם עכ"ל. והנה יש לדון לדברי הרמב"ם והשו"ע לעיל שאיסור הסתכלות הינו מדרבנן אם יש להתיר ראיה לפי תומו כאשר מתכוון לשם ראיה בלבד, ובספר תורת ההסתכלות (סי' ב) הוכיח שאיסור ההסתכלות הוא בדרך התבוננות אף שלא מתכוון להנאה ועיקר האיסור שמא יבוא להנאה מכך ואף שמשמע מדברי המשנה ברורה בשם החיי אדם שכתב לענין מסתכל באצבע קטנה 'שמסתכל בה כדי להנות', מכל מקום כל זה דוקא באצבע קטנה שאינו מצוי שיבוא לידי הנאה מכך, אבל הסתכלות בפניה יש לאסור אף בלא מתכון להנות. ונראה שבזה אף הרמב"ם ודעימיה יודו לאסור. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח סי' מ).
הסתכלות בעל כורחו
ובשו"ת תורה לשמה (סי' שצד) הובאה שאלה באחד שבאה אישה לביתו לדבר עימו בענייני עסקים והיתה יפת תואר ומקושטת, והיה לו הנאה בראייתה, אך הייתה הנאה בעל כורחו שהיה חייב מכורח המציאות להביט בפניה כשמדבר עימה. ודן בזה להתיר מהגמ' פסחים (כה, ע"ב) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה ושם בגמ' איתא שתי לישנות במחלוקת אביי ורבא וללישנא בתרא כל מחלוקתם של אביי ורבא היא דווקא במקום שלא אפשר וקא מכוון אבל במקום שלא אפשר להבדל מאותה הנאה ולא מכוון להנות לכולי עלמא מותר ובלא אפשר וקא מכוון אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וברמב"ם (בפי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ב) פסק כרב וכלישנא בתרא שכל ההיתר הוא באופן שאין כוונה ולא אפשר. ובכסף משנה כתב ששיטת הרמב"ם כן הוא בכל איסורין ע"ש. ומכאן דן להיתר בנידון השאלה באופן שלא יתכוון להנות מיפיה של האישה, אך כתב שבעל נפש יחמיר על עצמו עכ"ד. אולם בשו"ת אגרות משה (ח"א אבהע"ז סי' נו) דן בשאלה באם צריך ללכת במקומות שהנשים נמצאות ויש חשש להיכשל בהסתכלות אסורה, ואחר שהאריך שם כתב במסקנתו, שבמקום שאין דרך אחרת כגון לצרכי פרנסה ושאר צרכיו, מותר בתנאי שהוא בטוח שלא יכשל כיון שאחד מהטעמים הוא מחשש הרהור שמא יבוא לידי טומאה, וכיון שעצם האיסור הוא מחמת ספק שמא יבוא לידי טומאה אינו מחויב למנוע פרנסתו בשביל זה. אך כתב שאם אינו בטוח שיכשל צריך עיון בזה כי אולי הוי איסור בעצם מחמת הספק החמור שיבוא לידי טומאה. ועיין שם שהתיר ברחובות שמצוי שם פריצות שאי אפשר בדרך אחרת שמותר מחמת שהוא טרוד בהליכתו וישתדל להסיח דעתו מכך, ואי אפשר לאסור דבר שאין יכול לעמוד בו, עכ"ד.
ראיה בעלמא
וכפי שהזכרנו קודם החילוק כפי שנראה מהפוסקים הוא בין ראיה בעלמא לבין הסתכלות שהיא אף בלא כוונה, שהרי במשנה ברורה (שם) כתב בשם הפרי מגדים (שם) ז"ל, וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו לזהר בכל גווני, וכתב הפרי מגדים דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכהאי גוונא שאר מקומות בגוף] אף ראיה בעלמא אסור, עכ"ל. ויש להוכיח כן מדברי הביאור הלכה (סי' רכה ס"י ד"ה אפילו) שכתב לחלק בין איסור הסתכלות בעבודה זרה שכל האיסור הוא בדרך של התבוננות אבל הסתכלות מותרת, לבין איסור הסתכלות באישה שאפילו הסתכלות בלבד אסורה, עכ"ד. נראה מדבריו שכל הסתכלות לשם הסתכלות אפילו שלא נהנה אסור. והטעם בזה כנראה משום שבעריות כאמור לעיל עיקר האיסור משום הרהור וכל דבר שיכול להביא לידי הרהור נאסר מה שאין כן בעבודה זרה.
אומנם נחלקו הפוסקים לענין 'ראיה בעלמא' שהבאנו קודם בשם הפמ"ג להתיר מעיקר הדין (ורק מבחינה מוסרית אינו כדאי) שדעת הרא"ש (כתובות פ"ג סי' ג) שאף ראיה בעלמא אסורה, וכן דעת החיד"א (פתח עיניים ע"ז כ, ע"א), אולם הים של שלמה (כתובות פ"ג סי' ג) כתב, שאין הלכה כרב שמואל בר נחמני (כתובות יז, א) שהתיר לכלה להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, אלא שאסור אפילו ביום הראשון וכל שהותר הוא להסתכל בבגדיה ותכשיטיה ולא בפניה כלל, וכל זה דוקא בכלה אבל באשת איש בעלמא אף בזה אסור. ובהמשך דבריו שם כתב שדוקא הסתכלות דרך עיון והבטה כדרך המסתכל בקשת אסור, אבל דרך ראיה בעלמא מותר אפילו בשאר אישה, ועל מה שכתב הרא"ש שראיה בפניה של הכלה אסור אפילו ראיה בעלמא, שודאי יש להתיר בזה שלעולם לא תמצא מי שיכיר אם היא פנויה או אשת איש שיוכל להעיד עליה ודוקא בתלמיד חכם אמרינן בפ' גט פשוט (קסח ע"א) שלא דייק בנשים להכירה, משמע שראייה בעלמא מותרת אפילו בתלמיד חכם, ובמסקנת דבריו כתב שרק מצד מידת חסידות יש להזהר אף בראיה בעלמא, עכ"ד. (ונראה להביא ראיה לסוברים שעצם הראיה אסורה, מהגמ' בברכות יב הנזכרת לעיל שעצם טומאת העין נאסרה כמו בעבודה זרה, ממילא אף בראיה בעלמא יש לאסור, ואולי יש לדחות כי אולי גם הטומאה שנאסרה בע"ז הוא דוקא בהסתכלות ולא בראיה בעלמא כמו שהבאנו קודם בשם הבה"ל).
אולם שהובא לעיל בשם ספר תורת ההסתכלות עיקר האיסור אף אם הוא מדרבנן הוא משום חשש הרהור שיכול להביא לידי טומאה ממילא כל דבר שיכול להביא לידי טומאה נאסר, ובספר הסתכלות בהלכה (פ"ב ס"ט) כתב דאף לדעת המתירין בראיה בעלמא מעיקר הדין, צריך להזהר שלא להאריך בהסתכלות שאז יבוא לידי הרהור האסור.
הדרך להימנע מהסתכלות
והנה בשו"ע (שם) נגע בשאלה כיצד להימנע מהסתכלות באישה וכותב על כך שאם פגע אישה בשוק 'לא יהלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו'. משמע מדבריו שהבטה בקרקע אינה אפשרות להימנע מראיה אלא 'יסלקנה לצדדין או לאחריו'. ועיין בפתחי תשובה (שם סק"א) שכתב בשם שו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשע) ז"ל, אלא ימהר לעבור לפניה אפי' שיעבור תוך ד' אמותיה או יסתלק לצדדין או יאנוס עצמו ויתעכב עד שתלך מלפניו וכו' ואם אי אפשר באחד מכל אלה והוא ממהר לדבר מצוה ואם יתעכב יעבור זמן המצוה יתקע עיניו בקרקע וילך ולא יגביהם מן הקרקע, עכ"ל. מדברי הרדב"ז נראה שדרך זו של הבטה בקרקע אינה אלא במקום שאי אפשר כגון בממהר לדבר מצווה שיש חשש אמיתי שכל הדרכים האחרות מלבד הבטה בקרקע יגרמו לעיכוב והפסד המצווה, אולם בסתמא כשאפשר להשתמש בדרכים האחרות להמנע מהסתכלות באישה כגון שיסלקנה לצדדין וכדומה עדיף כחובה להשתמש בהן בפרט במקומות עבודה או מוסדות אקדמיה שיש חשש לפגיעה בכבודן של הנשים שאינן שומרות תורה ומצוות והבטה לקרקע יכולה לפגוע בהם קשות, אין להשתמש בדרך זו כלל, ויש לאמץ את הדרכים האחרות המוזכרות בשו"ע, וכן כתב בפתחי תשובה (שם) שתקנה זו של תקיעת עיניו בקרקע אינה אלא בממהר לדבר מצוה ולא בסתם אדם, עכ"ד. עצה רעיונית להימנע ממחשבות אסורות מובאת ברמב"ם (איסו"ב פכ"ב הי"ט) זה לשונו: יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר "איילת אהבים, ויעלת חן דדיה, ירווך בכל עת באהבתה, תשגה תמיד" (משלי ה, יט), עכ"ל. מבואר מדבריו שהעיסוק בחוכמת התורה מונעת הרהורים אסורים.
העולה למסקנה
הסתכלות באישה שלא במקום הצורך אסורה אף שלא מתכוון להנאתו. עצה נכונה להימנע מהסתכלות אסורה היא על ידי סילוק העיניים לצדדים או הסחת דעת, הסתכלות כלפי מטה אינה ראויה.
יש להתיר הסתכלות באישה באופנים הבאים:
במקום הצורך בראיה בעלמא ללא התבוננות.
ב. בהסתכלות יש להתיר כגון לצרכי פרנסה או צרכים הכרחיים אחרים.
ג. בהסתכלות יש להתיר כשאינו מתכוון לשם הנאה.
ד. באופנים הנ"ל אם בטוח בעצמו שלא יכשל.