שאלה
מהי התפילה שאומרים בסגולה לאישה בהריון לאכול את האתרוג וכולי.. וגם מה המקור לסגולה הזו? ומה בכלל עושים?
תשובה
סגולה זו נזכרת לראשונה בספר הזכירה (הוציאו מחדש הר' שלמה אבא שאול) עמ' רמ"א המבורג שנה תס"ט, וראה שם בהערות תרומת שלמה עמ' 466, לגבי נוסח התפילה, והביאו בספר סגולת ישראל ערך מעוברת מע' מ' אות ס"ז.
וכן הזכירו הנזיר שמשון פיסא תקע"ג סוכה פ"ג מ"ו וז"ל "ראיתי בכתיבה שנוהגים הנשים עוברות ליטול פיטם של האתרוג ביום הושענא רבה והטעם הוא משום דאיכא מ"ד דעץ הדעת אתרוג הוה ואח"כ נותנים מעות לעניים שתציל אותה ועוברה ממות, ואומרת כך "רבנו של עולם בשביל חוה שהיתה אוכל מעץ הדעת גרם אותו חטא מיתה בעולם, ואם הייתי באותו זמן לא הייתי אוכלת ולא הייתי נהינת ממנו, כמו שלא רציתי לפסול אתרוג זה בשבעת ימי החג שעברו, והיום שפסלתי אין בו מצוה וכשם שיש לי הנאה בפיטם זה כך הייתי נהנה לראות העץ הדעת שאמר הקב"ה לאדם וחוה לא תאכל ולא הייתי עוברת על ציוויו ותקבל ברצון תפילתי ואת תחינתי שלא אמות מלידה זו, ותושעיני לילד בנחת ובלי צער, ולא יהיה לי ולא לולדי שום נזק כי אתה האל המושיע". ע"כ
והביאו הגר"ח פלאג'י' בספרו מועד לכל חי סי' כ"ד אות כ"ה ובנוסח התפילה שינה קצת וז"ל "ריבנו של עולם גלוי וידוע לפניך דבשביל שחוה אכלה מעץ הדעת גרמה בחטאה להביא מיתה לעולם וחבלי יולדה, ואם אני הייתי שם באותו הזמן לא הייתי אוכלת ממנו ולא הייתי נהינת ממנו מכל וכל כשם שלא רציתי לפסול אתרוג זה בכל ימי החג שעברו ועתה שפסלתי אותו בשביל שנגמרה מצוותו ואני לא הייתי עוברת על מצוותיך, ותקבל ברצון את תפילתי ואת תחינתי שלא אמות מסיבת העיבור ומסיבת הלידה והושיעני שתהא הלידה בנקל ובנחת ולא בצער ולא בקושי ולא תהיה לי ולולד שום נזק כי אתה האל המושיע". ועיי"ש שהביא שבנו הרב אברהם פלאג'י תירגם זה לשפתם, והוסיף ומי שאשתו מעוברת בימים אלה יתן דעתו ליקח אתרוג ןליתן ביד אשתו שתעשה כנזכרלעיל ויאמר בפניה נוסח התפילה תיבה בתיבה כדי שתאמר היא אחריו ותזכה שתלד בריוח ולא בצער ויצא הולד לחיים טובים ולשלום".
ובליקוטי מהרי"ח קי"ג ע"א כתב "והנה מנהג הנשים מעוברות נושכין הפיטם של אתרוג בהושענא רבה, ואומרת תפילת הבקשות מוזכרת בספר הזכירה". ובס' חיים וברכה מע' ע' אות רכ"ח ובטעמי המנהגים ליקוטים בסוהו"ס אות ס"ח.
כתב באלף המגן סי' תר"ס סעי' ו' "ביום הושענא רבה נוהגות הנשים המעוברות לנשוך את הפיטם של האתרוג, לתת צדקה ולשאת תפילה שתלדנה בקלות".
וכתר שם טוב גאגין ח"ז מנהגי הושענא רבה עמ' קס"ו כתב נהגו נשי המזרח ומערב ביום הושענא רבה אחר גמר הנענועיםאם הן קורות נושכת הפטמת ואוכלות אותו ובזה מאמינות כי סגולה להריון הוא". ושרשי השמות בהוספות הרב המגיה אות ה' ס"ק נ"ג, כתב שתאכל את זה אחר הטבילה לפני המצווה.
אולם במקור חיים לחו"י סי' תרס"ד כתב "מנהג נשים מעוברות נושכין עוקץ מן האתרוג, נזכר בס' צאינה וראינה, אשרינו שנשתקעו מנהגים כאלו", וראה לקמן בטעם הדבר כיון שהוקצה למצוותו.
ובכה"ח סי' תרס"ד ס"ק ס' הביא מנהג אחר בשם היפה ללב סי' תרס"ד אות ט"ו "והאתרוג עושין אותו מרקחת בסוק"ר אחר החג להעלותו על השלחן בליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות בכלל הפירות שיברכו עליו מאנשי הבית איש או אשה ומה גם אם היא הרה ללדת, וגם ליתן ממנו למקשה לילד שאומרים שהיא סגולה שתלד בריוח ולא בצער ויצא הולד בר קיימא לחיים טובים ולשלום כשאוכלת ממנו באותה שעה". וכן היה נוהג מרן הרב שהיה נוטל בכל אחד מיימי החג כמה אתרוגים כדי שיהיה הן לעקרות והן למעוברות כדי שיילדו בריווח והרבה נושעו מהם.
ב
והנה מה שיש לדון אם מותר לעשות כן ביום הושענא רבה עצמו שהרי כתב השו"ע סימן תרנג סעי' א' "הדס של מצוה אסור להריח בו, אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו מן הדין, אלא שלפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו יש למנוע מלהריח בו."
וביאר המשנה ברורה סימן תרנג ס"ק א "לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ומזה הוקצה כל שבעה כמו בעצי סוכה אבל אתרוג עיקרו עומד לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח אלא שנחלקו בברכה של הנותן ריח טוב בפירות די"א דכיון דלא עבידא לריחא מפני שהוא של מצוה אין לברך עליו ועיין בב"י בשם הרשב"א לענין תנאי אם מהני בהדס ועיין בסימן תרס"ד ס"ט"
כתב השו"ע סימן תרסה סעי' ב' "הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר; אבל ביומו אסור, שהוקצה לכל אותו היום". וכתב המשנ"ב ס"ק ג "ואם הפרישו ליום אחד אינו אסור אלא ליום א' בלבד עד הלילה".
וכתב אליה רבה סימן תרסה ס"ק ב' "והגהות מנהגים [הל' שמ"ע אות ט] כתב נהגו להוציא זנב אתרוג בשביעי ותו לא שייך הכנה". ואע"פ שלהלכה כתב השו"ע בסעי' א' הכה"ח בס"ק ז' שאף אתרוג שנפסל אסור באכילה מ"מ משמע מא"ר שלפסולו לא נאסר וכל מה שנאסר עליו זה באכילה והוי דומיא דאתרוג להריח בו דלא נאסר, וא"כ די להם שיטלו את העוקץ ותפסול בזה את אתרוג או תנשוך שם ולא תאכל. ואחרי החג תאכל.