שאלה
מאיזה גיל יש לחנך להמתין בין בשר לחלב? ולכמה זמן?
תשובה
קטן שהגיע לגיל חינוך – צריך להמתין כמנהג עדתו בשיעור זמן ההפסקה.
קטן שפחות מגיל חינוך – די שישטפו לו את הפה לאחר אכילת בשר כמו לאחר אכילת חלב, ולא צריך המתנת שעות.
מקורות
אומרת הגמרא (חולין דף ק"ה ע"א): "אכל בשר אסור לאכול גבינה. אמר מר עוקבא: אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה למחר עד השתא. ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא". דנו הפוסקים האם דבריו של מר עוקבא הם חסידות או הלכה. וכתב הרי"ף (דף ל"ז ע"ב בדפי הרי"ף) שמדברי מר עוקבא משמע שאע"פ שהוא שהה שעור מסעודה לסעודה קרי אנפשיה חלא בר חמרא, דהיינו דבריו הם הלכה ולא חומרא. ועיין בר"ן (שם) שהביא את דעת בעל הלכות (עמ' ע"ו) ור"ת (בתוס' דף ק"ד ע"ב ד"ה עוף וגבינה) והר"ז הלוי (שם ד"ה והיכא) שדברי מר עוקבא הם מידת חסידות. ואולם פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הכ"ח), וכן פסק הרא"ש (פ"ח סי' ה'), שדברי מר עוקבא הם להלכה.
והשאלה היא מהו הזמן שיש בין סעודה לסעודה. התוס' שם (בד"ה לסעודתא) כתבו שאם סילק השולחן ובירך – הוי מסעודה לסעודה. אולם הרמב"ם שם כתב: "מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות… ". והרא"ש (שם) כתב שרגיל אדם לסעוד סעודת בקר וסעודה שניה סועד בערב, וכתב ע"ז בדברי חמודות (אות כ"ה) שהוא שש שעות.
כתב השו"ע בסי' פ"ט סעי' א' "אכל בשר, אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו. והלועס לתינוק, צריך להמתין".
וכתב הרמ"א "ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר, דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון, או אחר כך. ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו. ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה, אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות".
וכתב הט"ז בס"ק ב' "ז"ל מהרא"י בזה רבים עושים פשרה מדעתן להמתין שעה אחת אחר הסעודת בשר וסילקו ובירכו ואוכלין גבינה אף על גב דלא אשכחן רמז לשיעור זה מ"מ מי ימחה בידם הואיל והתו' וראבי"ה מתירין (פי' זהו דעת הי"א דא"צ להמתין ו' שעות שהביאו רמ"א בסמוך) אבל הצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לערבית גם נוהגים העולם דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה ורש"ל פ' כ"ה סי' ט' תמה על זה למה נהגו להקל בזה נגד הרי"ף ורמב"ם שהצריכו לכל הפחות ו' שעות וכ' ש"ד שנוהגים כרמב"ם ולא כתו' דמתירים וכו' ואם אי אפשר למחות ביד בני אדם שאינן בני תורה אבל בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות ע"כ והוא האריך ובלבוש כ' דהך המתנת שעה שזכר רמ"א הוא מדברי סמ"ג והוא ט"ס שלא כתב שום פוסק כן רק מהרא"י ואו"ה כתבו שהעולם נוהגים כן אבל לא דדינא הכי ודבר פשוט הוא דמי שנוהג בקולא זו להמתין שעה אחת שצריך ג"כ לקינוח והדחה כמו שהוזכר בדברי י"א של רמ"א שמזה נמשכה הקולא הזאת".
וראה בש"ך ס"ק ה' ובס"ק ח' כתב על דברי הרמ"א "וכן נכון לעשות – וכ"כ מהרש"ל דכן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה ע"ש"
וכתב בכרתי ס"ק ו' "שעה אחת. פרי חדש (ס"ק ו') כתב דיש להם סמך מדברי זהר (סוף פרשת משפטים דף קכ"ה ע"ב), ועיין פלתי (ס"ק ג') שכתבתי דמזהר לא משמע כלל, רק שעה וששה שעות תליא במחלוקת באו"ח סימן קפ"ד (מג"א ס"ק ט'). ופרי חדש (שם) דעתו בימי חורף ימים קצרים סגי בארבע שעות מחצות היום עד ערב, ועיין פלתי (שם) דכתבתי דליתא, ואם באים לדקדק ירבה יותר מששה שעות, לכן העיקר שש שעות, ואין להוסיף ולגרוע". וראה בפלתי ס"ק ג'. וכן כתב היד אפרים וכן כתב בגליון מהרש"א ס"ק ג'.
וכתב בשיורי ברכה ס"ק ג' "ולענין דינא לא מיבעיא לדידן דפשטה הוראה כהרמב"ם ומרן להמתין שיעור מסעודה לסעודה, והכל ממתינים ו' שעות, דודאי יש להחמיר, ושיעור זה בקיץ ובחורף יהיה, כדעת כמה אחרונים שפסקו דלא כהרב פר"ח. אפלא אפילו בערי אשכנז דההמון נהגו להמתין שעה אחת, והמדקדקים הם ממתינים ששה שעות, נראה דאין להקל כמ"ש הרב (שמן) סלת למנחה וכהוראת הרב פר"ח, דכיון דהמדקדקים קבילו עליהו להמתין ששה שעות, ראוי להשוות מדותיהם בכל זמן, להמתין ששה שעות כדעת האחרונים וכאמור" ובס"ק ד' "שעות אלו אינם זמניות אלא הם שעות הנהוגות כל שעה חלק מכ"ד, והשש שעות הם רביע יום ולילה, כ"כ הרב כנה"ג והרב פרח שושן ושאר האחרונים. וכן המנהג פשוט".
כתב הפת"ש בס"ק א' "אלא דמ"מ כתב הפמ"ג דיש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר" ובס"ק ג' "שש שעות. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל אם הם שעות זמניות. ועיין כו"פ ופמ"ג ובחכמת אדם שהסכימו לדעת הכנה"ג דאינם זמניות ע"ש וכן המנהג". וכתב ערוך השולחן בסעי' ז' "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'", וכן כתב בכה"ח ס"ק ה' וראה בביאור הגר"א.
וכתב מרן הרב בשו"ת מאמר מרדכי כרך ב יורה דעה סימן ג "כתב הפר"ח (שם אות ו') שבחורף יש להקל בארבע שעות, אולם אין פוסקים כך. עיין לכנה"ג (הג' הטור אות ו') מובא בזבחי צדק (אות ב') ובדרכי תשובה (אות ו'), שכתבו שהשש שעות אינן זמניות אלא רבע יום בין בקיץ ובין בחורף, וכן פסק ערך השולחן (שם אות א') והחכמת אדם (שם אות י"ב). ועיין לגאון (שם ס"ק ב') שהמקור לשש שעות הוא שאכילת ת"ח בבקר הוא בשעה הששית והסעודה השניה בלילה. ועיין לחמודי דניאל (הלכות תערובות ח"ב סי' ט"ו) שאין להקל, אלא יש להמתין שש שעות שלמות דווקא. ועיין לב"י (או"ח סי' קע"ג) שמדבריו משמע שגם בדעת הרמב"ם שמסעודה לסעודה הכוונה מסעודה של בקר עד גמר סעודת הערב היינו שש שעות, ולא כמו שרצו לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב "כמו שש שעות" ולהקל פחות משש שעות – זה אינו. ועיין לבא"ח (ש"ב פרשת שלח – לך אות ח') שגם בחורף יש להמתין שש שעות. לפיכך, יש להמתין ו' שעות בין בקיץ ובין בחורף ובפרט לבני תורה". וכן כתב בסי' ד'.
ב
והנה יש לדון האם נגדיר מנהג זה כדין דרבנן וא"כ האב מצווה להפריש את בנו גם אם לא הגיע לגיל חינוך או שזה לא אסור וא"כ האב לא מצווה להפרישו וכשיגיע לגיל חינוך יצטרך להרגילו לשמור.
והנה מצינו שכתב המג"א (סי' רס"ט ס"ק א'): "ולפמ"ש הרב"י בסי' שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק כגון אכילה ושתיה – מותר להאכילו בידים, דלא גזרו בו חכמים, דהא אפי' ביה"כ מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו אפי' לשעות, כמ"ש סי' תרי"ו, וכ"ש כאן, ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילה היתר בזמן האסור, וכמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב, וכ"ש דמותר להאכילן בשבת בשחרית לפני קידוש, דהא י"א אפי' גדול מותר לאכול, כמ"ש הראב"ד ע"ש, ונ"ל דאסור לענות הקטנים וכמ"ש סי' תרי"ו, ולא חיישינן דדלמא אתי למיסרך, דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו". וכ"כ משנ"ב שם (ס"ק א') וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ב'). וא"כ אפשר לומר לדעת המג"א שאין בזה מצוות להפרישו כיון שאין הדבר אסור אלא דמי לזמן שאסור, ומה דחיישנן לנמצא בין השיניים לזה די בשטיפה.
אמנם לדעת הבית יוסף (סימן רס"ט) כתב: "וכתבו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (אות מ) שיכולין להשקותו לקטנים, דהא דאמרינן בפרק חרש (יבמות קיד.) דבידים לא ספינן להו איסורא, היינו נבלות וטרפות ובהאי גוונא דנפקא לן מלא תאכלום (ויקרא יא מב), אבל קידוש היום מצות עשה הוא ולא נפקא לן מהתם, עכ"ל. ולדברי האומרים דאפילו איסורי דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים כמו שאכתוב בסוף סימן שמ"ג, אפשר דכיון שיש מתירין לשתות בבית הכנסת אפילו לגדולים אף על פי שהגדולים נוהגים כדברי האוסרים, מכל מקום לא חשיב איסור כולי האי שיאסר להשקותו לקטנים, אי נמי דכיון דאי לא הוו שתו קטנים הויא ברכה לבטלה שרינן איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה".
יוצא לפי דברי השו"ע שאסור לספות איסור דרבנן בידים, וממילא יהיה אסור לתת לתינוק לשתות לפני הקידוש משום שזה להאכילו בידים, אמנם למעשה כתב מרן הרב להקל כיון שמצינו ביוה"כ שלא מענים את התינוקות ונותנים להם לאכול.
ואפשר עוד ליישב גם על פי השו"ע בדרך אחרת, שכיון שאינם חייבים במצוות עשה של קידוש ממילא לא שייך האיסור של רבנן שלא לשתות קודם הקידוש, וכמו כן יכולים לאכול לפני התפילה, דאינם בכלל תפילה. אמנם אם הקטן הגיע לגיל חינוך א"כ יש איסור דרבנן לאכול קודם קידוש ולכן אין לתת לו לאכול קודם, וכעין זה ניתן לדייק ממה שכתב כה"ח שם: "ויש להעמיד הקטן שהגיע לחינוך אצל המקדש ולאמר לו שיכוין לברכת המקדש לצאת ידי קידוש ולשתות אחר כך שיעור רביעית כדי שיהיה קידוש במקום סעודה".
וא"כ לדעת השו"ע יהיה אסור להאכיל.
בביאור הגר"א (סימן שמ"ג) כתב טעם אחר: "ובפ"ב דעירובין אבל לא בטבל ואוקמינן בטבל דרבנן ואם איתא הרי יחזי לקטנים וכמש"ש דמשום האי טעמא מערבין לגדול ביוה"כ וכ"ד תוס' בר"ה לג א' סד"ה תניא כו'. אבל הרשב"א כ' דבדרבנן מותר כיון דלא קיימא תי' דיבמות שם ובזה אתי שפיר ההיא דר"ה כאן בקטן כו' וכפי' תוס', וראיה מדאמרי' בפ' תולין וליתן לתינוק ישראל ואף על גב דמשנינן שם דאתי למסרך זה לא שייך אלא בדבר שלצורך הגדול ממ"ש בסוף פ"ג דעירובין דאתי למסרך, ולכאורה קשה הא מאכילין אותו ביה"כ כמ"ש בפ"ח דיומא וגזרו עליו להאכיל כו' אלא כנ"ל ומ"ש מטבל לא דמי דשם איסורו מצד עצמו משא"כ ביוה"כ". כלומר שמאכל שאסור – לא ספינן ליה בידים, אבל מאכל מותר וזמן אסור – מאכילים אותו אפי' בידים. אמנם הב"י לא הביא דברי התוס' הנ"ל. וא"כ לדעת הגר"א יהיה מותר להאכילו.
למעשה כתב מרן הרב במאמר מרדכי פרק קכ"א סעי' ל"ח "קטן שלא הגיע לחינוך – אינו צריך להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב אלא די שישטפו לו את הפה לאחר אכילת בשר כמו לאחר אכילת חלב, אמנם קטן שהגיע לגיל חינוך שמבין שעושים הפסקה בין בשר לחלב – צריך להמתין כמנהג עדתו בשיעור זמן ההפסקה", וביאר בהערה הטעם כיון שעיקר החשש משום בשר שבין השיניים, ניתן לסמוך על המקילים, ויקנח את פה של התינוק ויכול לתת לו חלב כיון שלא הגיע לגיל חינוך, ונראה שכתב זה גם לדעת השו"ע שפוסק כמותו בסעי' ל"ו ובהערות, וכיון שהדבר הזה אינו מעיקר הדין אלא הרחקה עשו ומה שיש לחוש מעיקר הדין זה הבשר שבין השיניים, שיש לזה תקנה בשטיפת הפה, וממילא על הרחקה לא מצינו חובת הפרשה על האב או איסור להאכילו.
והוסיף שם לגבי קטן שהגיע לחינוך "אך אם הוא חולה שאין בו סכנה – מותר לו ובלבד שיקנח את פיו ותעבור שעה אחת", והטעם הוא ע"פ הבא"ח (ש"ש פרשת שלח לך סעיף י"א) שכתב: "לצורך חולה אף על פי שאין בו סכנה, יש להקל להמתין שעה אחת, אך צריך סילוק שלחן ובהמ"ז, ועיין חכ"א כלל מ' סוף אות י"ג".
העולה
קטן שהגיע לגיל חינוך – צריך להמתין כמנהג עדתו בשיעור זמן ההפסקה.
קטן שפחות מגיל חינוך – די שישטפו לו את הפה לאחר אכילת בשר כמו לאחר אכילת חלב, ולא צריך המתנת שעות.