שאלה
כבד אווז שלא הוכשר בצלייה כדת וכדין – ונצלה במחבת רגיל שאינו רשת – מה דין המחבת ומה דין הכבד?
תשובה
אם הכבד התבשל על המחבת בלי מים – לכו"ע הכלי צריך ליבון.
לגבי הכבד – לספרדים לכבוד שבת או במקום הפסד מרובה יש להתיר את הכבד באכילה, אפי' שלא מלחו.
לאשכנזים אין לאכול את הכבד – רק בשעת הדחק – או אם הורה כן מורה הוראה והייתה חתוכה שתי וערב ומלחה.
מקורות
איתא בגמ' בחולין (קי:) אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה כי סליק אשכחיה לר' זריקא אמר ליה אנא שלקי לרבי אמי ואכל כי אתא לגביה אמר ליה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי למיסר חבירתה אמר ליה מאי שנא דלמיסר נפשה לא קא מיבעיא לך דתנן אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך דתנן (תרומות פ"י מי"א) הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת ודילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא משום דמא מאי". ופירש רש"י כבדא מה אתון ביה נוהגים בו היתר לבשל בקדרה או אסור מפני שפולט דם ואף על פי שכולו דם אפילו הכי לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור:
וכתב הב"י ביו"ד סי' ע"ג "וכתב הרא"ש (סי' כז) מתוך פירוש רש"י משמע דלבשלו בקדרה אחר מליחה קאמר ומספקא ליה משום דיש בו ריבוי דם ושמא אין כח במלח להפליט כל הדם וכשהוא מבשלו חוזר הדם ונבלע בתוכו ורבינו תם (תוס' ד"ה כבדא) פירש דלא מספקא ליה אם מותר לבשלו אחר מליחה דמילתא דפשיטא היא שמותר כמו שנהגו לבשל אחר צלייה דמליחה מפלטת כמו צלייה אלא כי קא מיבעיא ליה אי שרי לבשלו עם הבשר בלא מליחה דכוליה דם הוא ושרייה רחמנא. ובעיין לא איפשיטא. ואמרינן בגמרא (קיא.) דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי ליה ברותחין. ופירש רש"י חלטי ליה מעיקרא. ונתבשל דמו בתוכו כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלהו עם האחר ודמו המובלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא: חלטי ליה בחלא. צמתו בחומץ שהחומץ צומתו ושוב אינו פולט עולמית והדר מבשלי ליה עם בשר אחר, וכתב הרי"ף (לט:) וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי אלא מיהו שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסור לחומרא ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכין אבל אי שלקי ליה [מעיקרא] אסור וכן המנהג בכל ישראל ע"כ וכתב הרא"ש (שם) מה שכתב הרי"ף זה הלשון דלא שרי למיכל כבדא שליקא לא שבא לאסרו אם נעשה כך דמסתמא הלכה כמתניתין דתרומות וכר' יוחנן בן נורי דכבד אוסרת ואינה נאסרת ולא מפליג בין שלוקה למבושלת וכן רבי אמי שלקו ליה ואכל אלא אמנהגא דשדרו ממתיבתא קאי ולא שרי לכתחלה למיעבד הכי". עיי"ש מה שהביא מלוקת ראשונים לעניין חליטה ומליחה וקריעת שתי וערב ואין המקום להאריך בזה.
וכתב עוד "ומ"ש ומיהו בדיעבד שרי. כבר כתבתי כן בשם הרמב"ן ז"ל וכן פסק הרשב"א ז"ל (תוה"ק ב"ג ש"ג עד:, ארוך עח:) ולטעמייהו אזלי דס"ל כפירוש רבינו תם דבקריעה ומליחה וחיתוכיה לתחת שרי לבשלו אלא שלא נהגו כן לחוש לדברי האוסרים והיינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מיהא שרי בין הוא בין בשר המתבשל עמו דכיון שקרעו שתי וערב ומלחו וחיתוכיה לתחת שוב אין נפלט ממנו דם שיאסור את המתבשל עמו בדיעבד וז"ל הרשב"א בתורת הבית (שם) הכבד מרובה בדמים הוא ולפיכך אסור לבשלו בקדרה אף על פי שמלחו אלא קורעו שתי וערב ומולחו וחיתוכו למטה כדי שיזוב דמו היטב ויש מן הגאונים ז"ל שאסרוהו לקדרה עד שיחתכנו ויצלנו וראוי לחוש לדבריהם לכתחלה אבל אם קרעו שתי וערב וחיתוכו למטה ומלחו ובשלו עם בשר אף על פי שלא צלאו מותר שזה שהצריכוהו צלייה חששת האחרונים היא שמא לא יחתכנו יפה או לא ישים חיתוכו למטה ובחששת האחרונים כזו אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל שהתורה חסה על ממונן של ישראל וכן הורו רבותי עכ"ל. ומתוך דבריו אלה נתיישבה תמיהת הר"ן (לט: ד"ה גרסי' תו) והרב המגיד (פ"ו ה"ז) על שיטת הראשונים למה אסרו הכבד בקריעה ומליחה ומיהו לדברי המפרשים דכי בעי כבדא מה אתון ביה לבשלו בקדרה אחר מליחה בעי וההיא דאמר ליה קרעיה ומלחיה וחיתוכיה לתחת לא לענין קדרה היא דהא ספוקי מספקא לן ולחומרא וכמ"ש רבינו בתחלה שאין לו תקנה לבשלו אלא אם כן צולהו תחלה נראה דבדיעבד נמי אסור בשר המתבשל עמו כל שאין בו ששים כנגדו".
כתב השו"ע ביו"ד סי' ע"ג סעי' א' "הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו (שיהא ראוי לאכילה) (או"ה נתיב ט"ו), ואחר כך יכול לבשלו. ובדיעבד מותר אם נתבשל לבדו בקדירה (בלא צלייה), אבל הקדירה אסורה, שפולטת ואינה בולעת. ויש מי שאוסר".
וכתב הש"ך בס"ק ו' "ובדיעבד מותר כו'. כלומר בדיעבד מותר אם נתבשל אפילו בלא מליחה לבדה בלא בשר שאם נתבשל עם בשר אז הבשר אסור כמו הקדרה לפי שהכבד פולטת דם שבה ואינה בולעת אפילו ע"י הבישול מחמת שהיא טרודה לפלוט דם הרבה".
וביאר הפמ"ג בשפתי דעת "ובדיעבד. עש"ך עשה כלומר דלישנא דהמחבר משמע דיעבד מותר ע"י מליחה ואינו דלבדה אף בלא מליחה שרי להמחבר דפולטת ואינה בולעת כסתם מתני' בתרומות וע"י מליחה יתבאר לקמן". וכ"כ הכה"ח בס"ק ט"ו, וראה בס"ק ל"ח.
והמקור לדברי השו"ע כתב הט"ז בס"ק ג' "ובדיעבר מותר אם נתבשל לבדו. אבל לא לכתחלה הטעם בסמ"ק דבגמרא ס"ל לחד תנא דאסור כשמבושלת הרבה ואנן אין בקיאין בזה". וכ"כ הגר"א בס"ק ט' "ובדיעבד כו'. עבה"ג ודוקא דיעבד אבל לכתחלה כנ"ל לפיכך לכתחילה כו' דשדרוהו ממתיבתא דלא שרו למיכל כבדא שליקא כו'. ת"ה וכמ"ש הרי"ף".
ב
ודברי היש מי שאוסר כתב הט"ז בס"ק ד' "ויש מי שאוסר. הרמב"ם ס"ל כן דפוסק כרבנן דר"י בן נורי דהכבד בולעת ג"כ ורוב הפוסקים לא ס"ל כן אלא כר"י בן נורי דאינה בולעת אלא דנוהגין להחמיר כמ"ש רמ"א אחר כך ורש"ל כתב להקל בזה כיון שאין שם בשר רק שצריך להדיח הכבד כיון שהרוטב נאסר ואין אחר המנהג שהעיד עליו רמ"א כלום לשנות אותו ומ"מ נלמד קולא מזה בסעיף ו' ע"ש",
ובביאור הגר"א בס"ק י"א כתב "ויש מי כו'. עבה"ג וכ"כ בפי' בפ' עשירי דתרומות דכל התנאים דמתני' שם פליגי את"ק במתני' שקדם דלא התיר אלא כבישה והלכה כת"ק וסובר הא דר"ה ור"נ חלטו ליה אפילו לבשלו לבדו וכן עובדא דרב בר שבא אחר חליטה היה ואעפ"כ לא רצה לאכול ומ"ש כתנאי קאי אאביי דמיפשיט ליה דאינה נאסרת כמתני' דתרומות ור"ה ור"נ דחלטו אפי' לבשלו לבדו כמאן דאסר ופסק הרמב"ם כרב הונא ור"נ וכת"ק דתרומות והיה יכול לומר כתנאי ממתנ' דתרומות רק שאינו מפורש בת"ק שם".
וכרתי בס"ק ה' צירף שניהם יחד " ויש מי שאוסר. עיין פלתי (ס"ק א') שהארכתי בשורש הדברים שהוא דעת הרמב"ם. וטעם האוסרים זולת הרמב"ם, דס"ל שלוקה אוסרת [ונאסרת], ואנן אין בקיאין בין כבוש לשלוק. ואם נכבשה במים מעת לעת, עיין פלתי (שם) שהארכתי בכח דהיתרא, אבל הכלי שנכבשה בו הכבד נאסרת. וגם נהיגי לכבוש עם הכבד, הלב ושומן. גם אלו אסורים, זולת הכבד מותרת. כבד ששהה ג' ימים בלי מליחה, נראה דאין להחמיר אחר צלייתו, דבלא"ה דין בשר ששהה ג' ימים הוא רק חומרת הגאונים".
ויהיה נפק"מ לפי מה דס"ל דסתם ויש מחמירים כמו היש אם לא במקום הפסד מרובה או לכבוד שבת ראה כה"ח בס"ק כ', מהי דעת השו"ע ולמעשה מחמירים כשני הטעמים ולא כחשש אלא כרמב"ם שכן עיקר הדין.
ג
וכתב הרמ"א " הגה: וכן נוהגין לאסור הכל (הגהת סמ"ק ומהרא"י בהגהת ש"ד), אפילו נמלחה הכבד קודם בשולה (דעת רש"י לאפוקי ר"ת)". כלומר כדעת היש מי שאוסר.
וכתב הש"ך בס"ק ח בביאור דברי הרמ"א "וכן נוהגין כו'. הטעם מבואר בהג"ה סמ"ק סימן ר"ה ובהגהת מהרא"י ובאו"ה כלל ט"ו ד"ב ובת"ח שם ד"ב ובשאר אחרונים משום דאיכא מ"ד בש"ס דשלוקה נאסרה ואנן לא בקיאינן מהו שלוק ומהו מבושל וכתוב בת"ח שם בשם או"ה אבל הקערה שאכלו בה הכבד כשרה ע"כ".
וכתב בביאורה גר"א ס"ק י"ב "וכן נוהגין כו'. לא לחוש לדברי רמב"ם שפסק כת"ק דמתני' דאסר בכ"ע אלא לחוש לדברי ר"י בנו של ריב"ב ואנן לא בקיאינן בין שלוק למבושל וכפי' המפרשים דכתנאי קאי על ר"נ ורב בר שבא".
וכתב הש"ך בס"ק ט' "אפילו נמלחה הכבד כו'. כלומר אפילו נמלחה כשיעור מליחה לקדרה והודחה כדין קודם הבישול לפי שהיא מרובה בדמים ואין מועיל לה מליחה אפי' על ידי קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת כדמוכח בת"ח שם ד"ג ע"ש ונתבאר שם בת"ח דאם אירע שהורה המורה להתיר אחר שנמלחה הכבד ע"י קריעה שתי וערב וחתוכה לתחת ונתבשלה וכר"ת דס"ל דלאחר מליחה הרי היא כשאר בשר לא מהדרינן עובדא ושרי הכל בין הכבד בין הבשר שנתבשל עמה ומוכח שם דאם לא היתה חתוכה שתי וערב וחתוכה לתחת בשעת מליח' מהדרינן עובדא ואסו' אפילו הכבד ע"ש ודו"ק, ומסקנת מהרש"ל באיסור והיתר שלו סוף סימן כ"ז וזה לשונו כבד שנתבשל בלא מליחה שרי בדיעבד דפולטת ואינה בולעת אבל אם אין בתבשיל ששים כנגד הכבד אף הכבד אסורה אפילו נמלחה וכמו שחלקתי בספרי דכיון שנאסר התבשיל מדם הכבד אז נעשית נבילה ונאסרה הכבד משמנונית התבשיל עד כאן לשונו וכן כתב בסימנים בספרו פרק כל הבשר סימן נ"ד ותימה דהא קיימא לן בכל דוכתא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וגם הוא בעצמו כ' בספרו שם בפנים דאין הכבד נאסר מהאי טעמא ע"ש".
וכתב החוות דעת בס"ק ז' "לאסור הכל. דמחמת שהיא מרובה בדמים, אינו מועיל לה מליחה. ואם הורה המורה כבר להתיר על ידי קריעת שתי וערב ומליחה ונתבשלה, לא מהדרינן עובדא ושרי הכל, אפילו הבשר שנתבשל עמו, אבל בלא חתיכת שתי וערב אסור אפילו הכבד. והטעם דנוהגין לאסור הוא משום דאיכא מאן דאמר בש"ס דשלוקה נאסרת, ואנן לא בקיאין מהו שלוק. והקערה שאכלו בה הכבד מותר. ואם עירה אותה עם רוטב לקערה, אז אם נפסק הקילוח כשירה הקערה, ובלא נפסק הקילוח טרפה הקערה. ועיין ביאורים [ס"ק ג]".
אמנם הפר"ח בס"ק ח' כתב "וכן נוהגים כו'. כתבו האחרונים הטעם משום דאיכא מאן דאמר בש"ס [חולין קיא, א] דשלוקה נאסרת, ואנן לא בקיאינן מהו שלוק ומהו מבושל. ואין זה מספיק לאסור, שהעיקר דאף שלוקה אינה נאסרת, וכמו שהוכיח הרשב"א בתורת הבית דף ע"ה [בית ג שער ג עח, א] ע"ש".
ועיי"ש עוד בחוות דעת ובפלתי על דברי התורת חטאת מה שהאריכו ולמעשה כתב הכה"ח בס"ק כ"ב שאם הורה המורה וחתכו שתי וערב מותר גם הבשר שנתבשל עמו וגם הכבד.
העולה
אם הכבד התבשל על המחבת בלי מים – לכו"ע הכלי צריך ליבון.
לגבי הכבד – לספרדים לכבוד שבת או במקום הפסד מרובה יש להתיר את הכבד באכילה, אפי' שלא מלחו.
לאשכנזים אין לאכול את הכבד – רק בשעת הדחק – או אם הורה כן מורה הוראה והייתה חתוכה שתי וערב ומלחה.