שאלה
הפרשתי חלה ונתערבה בין העיסות. (עומדת לעצמה בין כל שאר החתיכות אך לא ידוע איזה חתיכה זה החלה) מה הדין?
תשובה
בצק שהופרש לחלה, שנתערב עם הבצק הרגיל המיועד לאפייה, כל העיסה נאסרת כיון שחלה אסורה בהנאה. אולם, יכולה האישה או הבעל "להישאל" על כך, כלומר: להתחרט על הקביעה שחתיכה זו היא חלה באותו דרך שעושים בהתרת נדרים, שמפקיעים את האמירה של הנדר למפרע.
השאלה תעשה בפני שלושה כדין נדר.
ולאחר מכן תפריש שוב בלי ברכה.
מקורות
הנה בדין זה שנתערב חתיכת חלה המשנה במסכת פסחים (מ"ו ע"א) דנה בהפרשת חלה שנטמאה בפסח, שאינה ניתנת לכהן ואינו יכול לאפותה בתנור עד שתישרף כיון שאינה אוכל נפש והיא מוקצה, ואינו יכול להשאירה עד מוצאי יו"ט שיחמיץ הבצק, וגם לשורפה או להאכילה לכלבים אסור שאין שורפין קדשים ביו"ט (ובתויו"ט מביא שאסור להאכילה לכלבים גם לא ביו"ט). וז"ל המשנה: "כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט"? רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם עד שתאפה. בן בתירא אומר תטיל בצונן. אמר רבי יהושע: לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה".
ומבארת הגמרא שמחלוקת ר"א ור"י תלויה בשאלה האם טובת הנאה ממון או לא. כגון: אם בת ישראל נשואה לכהן ויש לה בן והוא כהן מאביו, ורוצה סבו ישראל לעזור לנכדו בן בתו, אומר לישראל אחר שהפריש חלה, מאחר ואתה יכול לתת את החלה לכל כהן שאתה רוצה, אני אתן לך סכום מועט כדי שתתן את החלה שהפרשת לבן בתי.
לדעת ר"א: אותו הנאת ממון מועטת חשובה ממון, ומאחר וזה עדיין ברשותו אע"פ שהפריש אותה לחלה ואסורה עליו, הנאה מועטת נקראת בעלות ועובר על 'בל יראה' וכו'.
לדעת ר' יהושע: הנאה זו לא חשובה ממון ולהחיל עליו חובת ביעור כאילו שזה שלו, התורה אמרה תרומה לה' זה שייך לה' ולא לבעל החלה, ואע"פ שהחלה בידו זה כאילו פיקדון שיתן לכהן, כל עוד לא מסר לכהן אין שייכות לכהן ולא נקרא כאילו הכהן הפקידו בידו.
אח"כ אומרת הגמרא: "לא דכולי עלמא סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי דרבי אליעזר סבר אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא ורבי יהושע סבר לא אמרינן הואיל". היינו לדעת ר"א מאחר ויכול אדם להתיר נדר ואפי' של הקדש אם יש לו טעם מיוחד, כי מאחר והאדם במאמר פיו קבע שזו חלה (וכן בעניין הקדש) יכול להתיר את מאמר פיו (עיין רש"י שם ד"ה "לא") ולפיכך תיהפך חלה זו לממונו כי תהיה חולין הואיל ויכול להתיר.
ולדעת ר"י לא אומרים הואיל, כי עתה בפועל היא חלה ולא שייכת לו אלא לגבוה (עיין שם בתוס' ד"ה "הואיל") וכתבו התוס' שם (דיבור המתחיל "הואיל" השני) שכל עוד החלה בידו או כסף הצדקה בידו וטרם מסר לכהן או לגזבר, יכול לעשות התרה ואם מסר אינו יכול.
ומכאן למד הגמ"י ומובא ברמ"א (סי' שכ"ג סעי' א'): "ואם חזרה ונתערבה בעיסה ואין מאה ואחד לבטל, אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר דנשאלין על ההקדשות, ויחזור ויטול חלה אחרת".
ומי נשאל עליה מצינו מחלוקת הפוסקים בדור האחרון ונביא את דברי מרן הרב בשו"ת מאמר מרדכי כרך ב יורה דעה סימן כח וז"ל:
"אשה שהפרישה חלה וחזרה ונתערבה מי ישאל על החלה
שאלה: נשאלתי מאברך אחד יצ"ו שנסתפק באשה שהפרישה חלה וחזרה ונתערבה בעיסה בטעות, דפסק הרמ"א (בסי' שכ"ג סעי' א') דאפשר בשאלה, מי ישאל, הבעל שהוא מריה דהאי פיתא או האשה שהיא הפרישה והיא המקדישה. ועוד שאל איך התירו בשאלה, הלא תהיה ברכתו לבטלה. וגם שאל אם צריך לברך שוב בהפרשה שניה או לא, ע"כ תו"ד שאלתו.
תשובת הראשל"צ הגאון הרב יצחק ניסים זצ"ל
במשנה פ"ב דשבת תנן: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר", ורש"י שם בגמרא (דף ל"ב) כתב הטעם שנצטוו הנשים במצוות אלו כדאמרינן בב"ר היא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה"ר שנתרם כחלה, וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו, ועוד שצרכי הבית תלויין בה. וכ"ה בירושלמי: "אדה"ר חלה טהורה לעולם היה, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה וכו' ע"כ" ע"ש. וז"ל האור זרוע (הל' חלה סי' רכ"ה): "ברוב מקומות מזכיר ושונה נשים אצל מצות חלה, במסכת חלה תנן נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור, האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה, שתי נשים שעשו שני קבין, ובפ' תינוקת תנן בראשונה היו אומרים היושבת על דם טהור קוצה לה חלה, ובפ' עד כמה, אמר רב הונא נדה קוצה לה חלה, ובפ' ב"מ ובשוחר טוב במזמור אלי אלי ובתנחומא בילמדנו (ריש פ' נח) וכו', מכל אלה שמעינן דמצות חלה על נשים הוטלה לתקן עיסה מטבלה ולהפריש חלה, ומצוה שלה היא, אף על פי שעיסה משגלגלה נעשית טבל ואסורה בין לנשים בין אנשים, מיהו מצות הפרשת חלה על האשה רמיא, הלכך אף על פי שהעיסה היא של בעלה, היא משוויא שליח להפריש חלה אפי' שלא מדעת בעלה, דהא מצוה דידה היא, וחוששני לומר שלכתחילה לא משוי שליח להפריש חלה הואיל ומצות אשתו היא", עכ"ל.
ונראה דהבעל עצמו נמי אינו יכול להפריש לכתחילה שלא מדעת אשתו. וכן נראה מדברי הטוש"ע באו"ח (סי' רס"ג) גבי נר שכתבו דהנשים מוזהרות בו יותר, וכתב שם הב"ח דר"ל אם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, אין בידו לעשות כן ולדחות אשתו ממצוה דהיא מוזהרת בה יותר, וכן נראה מסתמות דברי שאר הפוסקים. וכ"כ כמה אחרונים דמצוות אלו מוטלות על האשה והיא קודמת לבעלה בהן. והא דאמרינן בשבת (דף קי"ט) דרב הונא מדליק שרגא, ע"ש במהרש"א ומהרש"ל מ"ש משם התוספות, ומהרש"ל עצמו כתב דהיינו שהיה מדליק נר כדי שאשתו תדליק בו נרות של מצוה ע"ש. ועיין בן יהוידע שם.
ולכן נראה דהאשה צריכה להתחרט ולשאול, כיון דמה שהפרישה אין זה מטעם שליחות גרידא, אלא זכות נמי יש לאשה על בעלה במצוות אלו כמו שנתבאר דמשמיא זכו אותה בהן, ואין הבעל יכול לדחותה לעשותם בעצמו, וכ"ש אחרי שהפרישה דאינו יכול לשאול כדי להפריש הוא, דהיא צריכה להתחרט, וה"נ בנתערבה החלה היא צריכה להתחרט מכח התערובת ולשאול, וי"ל דשאלת הבעל לא מהני אם לא בדרך שליחות, דהבעל נעשה שליח לשאול על נדרי אשתו כמבואר בשו"ע (בסי' רל"ד סעי' נ"ו). וכן י"ל קצת מדברי מרן בב"ה (סי' שכ"ד) בשם האורחות חיים (סי' י"ז אות א' עמ' 22) דשאלת הבעל לא מהני, דכתב: "ובתשובה מצאתי שילמדו לנשים לומר: אם הוצאתי חלה ושכחתי ונתערבה יהיה לי רשות להוציא פעם שניה", ולמה לא יתנה הבעל עצמו ויודיע לאשה דבכל פעם שתתערב החלה יכולה היא להוציא פעם שנית, ועיין הלק"ט (סי' פ"ח) וברכ"י (או"ח סי' רע"ט אות ה'). ונראה דאין תנאי הבעל ושאלתו מהני במקום האשה, שהיא המפרישה והיא המקדישה ומצוה דידה היא.
והנה פשוט וברור דאם הבעל או שלוחו הפריש חלה שלא מדעת אשתו, דחלתו חלה, אלא דלכתחילה אין לו לעשות כן לדחות אשתו ממצוה דרמיא עלה. ויש להסתפק אם קדם והפריש הוא או שלוחו, אם חייב לשלם לה עשרה זהובים שכר מצוה וברכה כדין חוטף מצוה מחבירו, ולכאורה נראה דחייב כיון דמן הדין היא קודמת לו ולה שייכות במצוה יותר, דמשמיא זכו לה לתקן את פגמה בחלתו של עולם. וכן ראיתי להגאון יעב"ץ במשנה לחם (פ"ב דחלה) שכתב דחייב לשלם לה עשרה זהובים, וז"ל: "האשה יושבת – התחיל בדין האשה לפי שעליה הדבר מוטל, שהיא חייבת במלאכת אפיית הפת כדתנן בפ"ה דכתובות, ולכן היא נענשת על עון חלה כדתנן בפ"ב דשבת, ונ"ל דהמצוה שלה היא שהנשים נצטוו עליה ביחוד, דמלבד הטעם שעוסקת היא בתקון הלחם לתת טרף לביתה, כבר אמרו חז"ל שנצטוותה האשה במצות חלה לפי שאיבדה חלתו של עולם. למאי נ"מ לעשרה זהובים דשכר מצוה וברכה, לא מבעיא אחר שקדם ונטל חלה מעיסתה ברשות בעלה, דאע"פ שחלתו חלה, ודאי חייב לשלם לה עשרה זהובים, אלא אפי' בעלה עצמו דהעיסה היא שלו חייב נמי לשלם לה אם קדם והפריש, דמצוה זו היא של האשה דזכי לה רחמנא ועליה רמיא, וכמו שסובלת העונש בגללה, כך בדין שתהא נוטלת השכר לעצמה וכו', ומנה שמעת תו דהיכא דליתא לאשה לא בעי לאהדורי בתר איתתא למיסב חלה, דלא כמו שחושבים ההמון בטעות, אלא מצוה דבעל העיסה היא ויש לו לקיימה בעצמו, אף על גב דמצי משוי שליח מיהת מצוה בו מבשלוחו" ע"כ. וכ"כ בסדורו עמודי שמים (דף של"ו אות כ"ד) לענין הנרות, דאם קדם הבעל והדליק חייב ליתן לאשתו עשרה זהובים שכר מצוה וברכה ע"כ, ע"ש.
אלא דראיתי להגאון חיד"א במחזיק ברכה (סי' רס"ג אות ג') ובחיים שאל (ח"ב סי' ל"ח אות ס"ב) שכתב דאם קדם הבעל והפריש אין לאשתו עליו אלא תרעומת, ואינו חייב לשלם לה עשרה זהובים כדין חוטף מצוה כיון דהמצוה מוטלת עליו נמי וכו', וה"ד היעב"ץ בס' משנה לחם הנ"ל, וכתב דאין דבריו מחוורין יען שהאשה מצויה בבית לכן על הרוב היא מפרשת כי אין האיש בביתו, ולכן נתייחדה לה המצוה, וגם שהוא תיקון לה שפגמה בחלתו של עולם וכן בנר שבת, אבל מהיכא תיתי שהבעל שהכל שלו אם קדם והפריש או הדליק הנרות שחייב לשלם לאשתו שכר מצוה וברכה ע"כ עיין שם. ולע"ד מה שהכל של הבעל אין זה גרעון בזכות האשה, והרי זה דומה למצות כיסוי הדם דקי"ל דאם קדמו אחר לשוחט דחייב לשלם לו עשרה זהובים שכר מצוה ואפי' אם קדמו בעל העוף עצמו, דמצות כיסוי הדם על השוחט רמיא, ולו נתייחדה וה"נ מצות הפרשת חלה על האשה רמיא ולה נתייחדה ואף על פי שהעיסה היא של בעלה, אם קדם והפריש חייב לתת לה עשרה זהובים שכר המצוה. וע"ש במחזיק ברכה באות הקודם דהוא עצמו כתב נמי דהאיש נדחה מקמי אשתו במצוות אלו, דאם ירצה להפריש הוא חלה או להדליק הנרות יכולה האשה לעכב, דמשמיא זכו לה במצוות אלו לתקן את פגמה, ולא ידעתי א"כ למה לא יתחייב לשלם לה שכר מצוה כנגד הפסדה אם קדם והפריש.
והנה ראיתי להרב בית השואבה בדיני נרות יום טוב (אות ו' דף קס"ד ע"ב) שהביא מ"ש המחזיק ברכה ע"ד היעב"ץ הנ"ל, וכתב וז"ל: "ואפשר שיש לחייבו מטעם דגם כשהוא בבית הניח תמיד לאשתו שתפריש החלה ותדליק הנרות של שבת ויו"ט, ואפשר שזכתה האשה במצוות אלו מדין חזקה שהחזיקה היא בהם, כיון דתמיד היא עושה מצוות אלו בפניו ולא מיחה בידה, והו"ל האשה במצוות אלו מוחזקת וזכתה בהם מדין חזקה כדין המחזיק במצוה, ולכן אם עתה הקדים הבעל ועשה אחת ממצוות אלו שהחזיקה בהם אשתו בפניו, חייב לשלם כדין חוטף מצוה מחבירו", ע"כ ע"ש. וה"ד נמי היפה ללב (ח"ג בקונ"א סי' רס"ג) והוסיף: ויש בזה גם משום שלום בית שלא תתקוטט ותעשה כמעשה ילתא בכדי השמן וכו' ע"ש. ולע"ד לא הבינותי היאך היה יכול הבעל למחות ביד אשתו ומשום שלא מיחה בה בעשותה מצוות אלו הו"ל חזקה בהם, דהרי מבואר בדברי הפוסקים הנ"ל דאין הבעל יכול לדחות את אשתו לעשות מצוות אלו בעצמו, ואפי' אם היה כן דהבעל יכול למחות הלא ע"כ צ"ל דמה שהאשה היא מפרישה הוא מטעם שליחות בעלמא ולא שייך בזה חזקה, דאין חזקה לשליח נגד משלחו. אלא דעתה אין מגבין שכר מצוה, עיין שו"ע חו"מ (סי' שפ"ב סוף סעי' א') ועיין נשמת כל חי (ח"ב ח"מ סי' מ"ז) ולכן לא ראיתי להאריך יותר. [שוב ראיתי בס' נחמד למראה ח"ב דף ח' ע"ד שהרבה להשיב ע"ד המשנה לחם הנ"ל. ולא אסתייעא בידי לשוב לדון בזה]. ולמאי דאתאן עלה לענין שאלה נראה דלכו"ע האשה צריכה לשאול, דלכו"ע מצוה דידה היא והיא הפרישה והיא המקדישה, ולכן היא צריכה להתחרט ולשאול, ועיין ת"ה (סי' קפ"ח) ולקט יושר לתלמידו (יו"ד עמוד ע"ה) ומשנה למלך (פ"ד מה' תרומות הי"ב).
אלא ראיתי בתשובת זכור לאברהם (בן אביגדור, יו"ד סי' י"ב) שכתב דנ"ד הוא בעיא דגמרא תמורה (דף י.) דגרסינן התם, בעי רמי בר חמא: מקדיש עושה תמורה או מתכפר, ופשיט רבא דמתכפר עושה תמורה ולא מקדיש. וכן פסק הרמב"ם (בפ"א מהל' תמורה ה"ד) דהמתכפר עושה תמורה, אבל לא המקדיש. למדנו מכאן שהמקדיש אינו יכול להחליף ההקדש שהקדיש אלא המתכפר שהוא בעל הקרבן, וה"ה לשאלה שאם בא לשאול על החלה כנ"ד בעל העיסה הוא צריך לשאול ולא האשה שהיא המקדישה, דשאלה ותמורה נראה דענין אחד הוא, לפי הטעם שכתב הרמב"ם בסוף ה"ת (פ"ד הי"ג), דהתמורה הוא כמו חרטה מהנדר, ואין המקדיש יכול להתחרט אלא המתכפר שהוא בעל הדבר, ה"נ בנ"ד שהבעל הוא מריה דהאי פיתא הוא צריך להתחרט ולשאול על החלה ולא האשה, ואין לומר דהא דפסקינן דהמתכפר עושה תמורה היינו כשהפריש בהמה משלו שיתכפר בה חבירו, אבל אם הבהמה היא של המתכפר עצמו ועשה שליח להקדישה לא נאמר דין זה מדנקט הרמב"ם כה"ג דהפריש משלו שיתכפר בה חבירו ולא כשהקדיש ע"י שליח, דמ"ש הרמב"ם הוא מימרא דרבי אבהו דאמר מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה דהיינו שהקדיש משלו על חבירו, ואף על פי דמתחלה היתה הבהמה שלו, כיון דעתה אינה שלו אלא של המתכפר אינו עושה תמורה, כ"ש מקדיש בהמת חבירו בשליחותו דתחלה וסוף אינה שלו, ונפשטא הבעיא במכ"ש. תבנא לדינא דנראה מן הסברא ומן הגמרא שאין שאלת האשה מועלת אלא הבעל הוא ישאל. ועוד דזה דומה לכל נדר שהאשה נודרת שבעלה מפר אותו. ובנ"ד אף על פי דנראה דלא שייך הפרה, מ"מ השאלה תלויה בו, דכל אשה הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי. אלא דעדיין יש מקום לומר דשאני מצות חלה שהיא מצוה מיוחדת לאשה, כדאמרינן בב"ר (פ' י"ז) מפני מה ניתן לה מצות נדה ע"י ששפכה דמו של אדם, ומפני מה ניתן לה מצות חלה ע"י שקלקלה לאדה"ר שהיה גמר חלתו של עולם, משמע דכשם שמצות נדה היא מצוה דרמיא על האשה, ה"נ מצות חלה רמיא עליה דוקא וכו', ואפשר כיון דהמצוה מוטלת עליה מסתמא בעלה מקנה לה הקמח להיות שלה, וכההיא דאמרינן בפ"ב דבכורות (דף י"ח ע"ב) לענין בכור ברועה כהן דאקנויי אקני מקום בחצירו, ה"נ מקני לה הקמח כדי שתקיים המצוה המוטלת עליה. וכיון דיש צדדים לכאן ולכאן נכון הדבר שישאלו שניהם הבעל והאשה עכ"ל בקצור. וכן כתב בשמו בתשובת מהר"י בן צהל שבסו"ס פסקי חלה להרשב"א (סי' א') ונראה דהסכים עמו.
ולע"ד יש להשיב ע"ד, ומלבד דהתוספות שם בתמורה (דף ז: ד"ה שאין זכין) כתבו דלמ"ד בגמרא בתר מתכפר אזלינן ר"ל אף בתר מתכפר ולא לאפוקי בעלים אתא, דלפ"ד צ"ל דמה דבעי רמב"ח מקדיש עושה תמורה וכו' היינו מקדיש דוקא עושה תמורה או אף מתכפר וכמו שכבר האריכו המפרשים בביאור סוגיא זו לפי שיטת התוספות הנ"ל [שוב בא לידי ס' דבר אברהם וראיתי שהאריך בח"א סי' י"ד בביאור הסוגיא לפי דברי התוספות, ואין השעה פנויה לי כעת], ואם יש לדמות שאלה לתמורה, אדרבא יוצא לפ"ז דהאשה יכולה לשאול, אלא אף להרמב"ם דס"ל דמתכפר דוקא עושה תמורה, נראה דה"ד לענין תמורה דאחר שהקדישה אינה עוד שלו אלא של המתכפר והוא מצי להמיר, הילכך עליו תשוב גזרת הכתוב, אבל לענין שאלה להתחרט על עצם ההקדש ולעקור הנדר מעיקרו בודאי במקדיש תליא מלתא, והוא דוקא מצי להתחרט ולשאול על נדרו ולא המתכפר דהוא לא קרא עליה שם קדש. ואם הוא שליח שהקדיש בהמת חבירו בשליחותו, אף דלענין תמורה י"ל דכ"ש הוי, אמנם לענין שאלה גם השליח יכול לשאול. ובנ"ד אף אם נניח דמה שהאשה מפרשת שליחותה דבעל קא עבדא אפ"ה יכולה היא לשאול וכמבואר בתשובת ח"ס (יו"ד סי' ש"כ) דגם השליח וגם המשלח יכולים לשאול אלא דאם השליח שואל ומתחרט מעיקרא על מה דיהיב דעתיה להפריש מצד זה ונעקר הנדר מעיקרו והדרא עיסה לטבלה וכו', משא"כ כשבעה"ב שואל צריך הוא להתחרט על עיקר מה שנתן דעתו ע"ד זה של השליח וממילא בטלה השליחות, ואף על גב דבעלמא אחר שעשה השליח את שליחותו לא מצי לבטל השליחות, מ"מ בעושה שליח לידור עבורו כגון הפרשת תרומה וחלה וקרבן וכדומה שעיקר השליחות הוא שמוסר לו דעתו שכל מה שידור השליח יהיה כאלו הוא נדרו, אם מתחרט על מה שמסר דעתו לזה השליח נתבטל המעשה מעיקרא ולא הוי אחר מעשה וכו' ע"ש. ועיין בתשובת טוב טעם ודעת (מהדורא ג' ח"ב סי' קפ"ג) שכתב נמי כן דגם השליח וגם המשלח יכולים לשאול וע"ש שהביא כמה ראיות לזה. אלא דבנ"ד האשה בעה"ב הפרישה, וכבר כתבתי דלע"ד כהצד השני שכתב הזכ"ל הנ"ל דיפה כח האשה במצוה זו ויש לה בה זכות על בעלה ולכן היא צריכה לשאול, וכן ראיתי בהעתק מכ"י הרב מהר"א מני ז"ל הגאב"ד דחברון ת"ו דהסכים כן. וכתב שבתשובת מעשה אברהם עמד על כל דברי הז"ל הנ"ל והעלה כן דהאשה דוקא צריכה לשאול. ואין הספר מעשה אברהם מצוי אצלנו.
ומ"ש בסמוך דלענין שאלה המקדיש צריך לשאול, היינו עד דלא מטא לידיה של המתכפר, דאי מטא לידיה של המתכפר שוב לא מהני שאלה, וכדאמרינן בנדרים (דף נ"ט) דתרומה ביד כהן לא מצי לשאול עליה, וכ"כ מרן הב"י בב"ה (סוס"י שכ"ד) משם א"ח, וז"ל: "וה"ה לכל הקדש ותרומה שיכול לישאל לחכם ויעקור דבורו, אבל משבא ליד כהן או הקדש או ליד גזבר לא מצי מתשיל עליהו", ע"ש. וכ"ה בשו"ע (סי' רכ"ח סעי' מ"ב וסי' רנ"ח סעי' ו') לעניין צדקה דמשבאה ליד הגבאי א"א עוד בשאלה, ועיין תוספות פסחים (דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל – השני). ובזה י"ל קושית הט"ז אי מהני שאלה מחמת הפסד היכן מצינו כרת בשוחט חוץ ומיתה בידי שמים באוכל תרומה, די"ל הנה מצינו בהקדיש לחבירו ומטא לידו ותרומה ביד כהן, וכמדומה לי דכעין זה כתב הגאון חוות יאיר (סי' ק"ל) לדחות קושית הט"ז. ואין הספר בידי כעת. ועיין ברמב"ם (בפ"ד מה' תרומות הי"ז) ובכ"מ שם.
ומה ששאלת איך התירו ע"י שאלה והלא למפרע תהיה ברכתו לבטלה, הנה כיון שבשעה שבירך כדין בירך ועשה מעשה והפריש, אלא דשוב אירע לו אונס שהוכרח לשאול מכח התערובת, אין בזה משום ברכה לבטלה, וכעין מ"ש הריטב"א וה"ד המחזיק ברכה (או"ח סי' קנ"ח) דאם נטל ידיו ובירך ענט"י ושוב נמלך שלא לאכול לא הוי ברכתו לבטלה. ושו"ר שכבר עמד ע"ז הלק"ט (ח"א סי' מ"ח), וכתב נמי דאין כאן חשש ברכה לבטלה מאחר שחל שם חלה עליה לפי שעה, אח"כ הוי כמו שנשרפה, וכ"כ בשער הזקנים (דף קמ"ט ע"ד) בשם הלק"ט הנ"ל. וגם בחידושי הרש"ש נדרים (דף נ"ט) עמד ע"ז וכתב דלא הוי ברכה לבטלה, וראיה ממ"ש התוספות בתענית (דף י"א ע"ב) וכן הרא"ש שם לענין תפילת עננו דאפי' אכל אח"כ לא מקרי שקרן כיון דאז היה בדעתו להתענות ע"ש. ונשאל בזה גם הגאון חת"ס בסי' הנ"ל, וכתב וז"ל: "ואין מיחוש לברכה ראשונה שככה מברך להפריש תרומה חלה, וענין הפרשת תרומת חלה הוא שישאר לו כוח לשאול עליה, וכה ציוונו להפריש אותם ע"ד זה וכן עשה והפריש", ע"ש. ועיין ספר החיים למהרש"ק (סי' ת"ר) שנשאל גם הוא בזה, וכתב דלא הוי ברכה לבטלה כיון דחל עליה שם חלה עכ"פ לענין דצריך שאלה. ועיין נמי בתשובת טוב טעם ודעת הנ"ל, ושוב אח"ז רב ראיתי שהאריך בזה בשדי חמד (מערכת ברכות סי' א' אות כ"ט ובסוף כרך ו' עמוד 431 סי' ט') עש"ב.
ומה ששאלת עוד אם צריך לברך שוב בהפרשה שניה, היה נראה לע"ד דצריך לברך, אלא דראיתי להגאון חיד"א בברכ"י (סי' שכ"ג אות א') שכתב דעל צד היותר טוב כשמפריש חלה שנית לא יברך דברכות אינן מעכבות, ויש לדון קצת בדבריו, דאם באנו לחוש קצת לדעת הט"ז לענין ברכה לאיסור חלה לזר נמי היה לנו לחוש, וכיון דלא חיישינן לאסור חלה לדעת הט"ז כ"ש לאיסור ברכה אין לחוש. ועיין בחתם סופר הנ"ל דכתב בפשיטות שיחזור לברך בהפרשה שניה. אך הלק"ט שם סיים: "וקרוב אני לומר שתועיל הברכה שברך למה שיפריש". ועיין שער הזקנים הנ"ל שכתב דנראה דהלק"ט מיירי בעסוקין באותו ענין מיד דאז תועיל הברכה שברך למה שיפריש. אלא שבחדושי הרש"ש בנדרים שם כתב נמי דיוצא בברכה שברך בהפרשה ראשונה, ואף שעסק אח"כ בענינים אחרים ואפילו שהה איזה ימים בינתיים ה"ז דומה למפסיק באמצע המצוה דאינו חוזר ומברך, וי"ל בדבריו. ולכן להלכה אני אומר דצריך לברך שנית כשיחזור ויפריש.
תשובת הגרי"ש אלישיב שליט"א ויבלחט"א על דברי הראשל"צ הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל
מוצאי יום מנוחה אור לי"א ניסן תשט"ו
למע"כ ידידי הרב הראשי לישראל, ראשון לציון הרב הגאון המובהק וכו' מוהר"ר יצחק ניסים שליט"א, שלום וברכה,
השבת קראתי עונג בעברי על פני ספרו הבהיר "יין הטוב" שמעכת"ר כיבדני בו. מצאתי ראיתי בו מיינה של תורה, חמר חדת ועתיק, בדברי פח"ח, מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, להלכה ומורין כן.
בחפזי ראיתי מ"ש כת"ר בחיו"ד סי' ט"ו בד"ה ומ"ש בסמוך דלענין שאלה המקדיש צריך לשאול "היינו עד דלא מטא לידיה של המתכפר דאי מטא לידיה של המתכפר תו לא מהני שאלה, וכדאמרינן בנדרים (דף נ"ט) דתרומה ביד כהן לא מצי לשאול עליה וכ"ה בשו"ע (סי' רכ"ח ורנ"ח) לענין צדקה דמשבאה ליד הגבאי א"א עוד בשאלה. ועיין תוס' פסחים (דף מ"ו) ד"ה הואיל וכו'" עכ"ד.
והנה דין זה דבהקדש כי אתי ליד גזבר תו לא מצי לאיתשולי עליה שכתבו התוס' בפסחים, הרשב"א והנ"י סוף ב"ב, הטעם הוא כמ"ש הש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ו', דאע"ג דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, מ"מ כיון דלא קני אלא מצד האמירה, אתי דבור ומבטל דבור, דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים דלא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. אבל כשמסרו לגזבר אמרי' דל אמירתו מהכא, דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, דהא בהדיוט גופא כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה. וא"כ בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגזבר הרי קנהו ההקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דבור ומבטל משיכה עיין שם.
אמנם בהקדיש קרבן למזבח יש לדון שבזה לא מועיל מה שמסר את הקרבן לגזבר להפקיע ממנו את הזכות לאיתשולי עליה, כי דוקא בקדושת דמים דנפיק מרשותיה לרשות הקדש, בזה אם מסר להגזבר אמרי' לא יהא כח הדיוט חמור כו', משא"כ בקרבן למזבח דמעיקריה תורא דראובן והשתא תורא דראובן, כמבואר בב"ק ע"ו דמה"ט לא שייך בזה לומר מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה ע"ש. וא"כ גם לאחר שהקדישו למזבח ומסרו לגזבר אכתי עומד הקרבן ברשותיה, ולכאורה מצי לאיתשולי עליה. וכ"נ מיבמות (דף פ"ח), הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדוה"ג אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה אלא דאחר ואמר ידענא דאיתשולי מריה עליה היא גופא מנלן, משמע דאם הקרבן הוא דידיה, לעולם הוא נאמן לומר שיצא לחולין, דבידו לאיתשולי.
והתוספות בכריתות (דף י"ג ב' ד"ה ארבע חטאות כו') כ' ונ"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני, ומוקדשין דתני אף על גב דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהילכתא ליתא בשאלה. עכ"ל. הרי דלא מצי לאשכוחי גוונא דליתא בשאלה אלא כשנשחט ונזרק דמן כהילכתא, אף על גב דסתמא דמילתא נמסר הקרבן לכהנים לשחיטה ולקבלת הדם, מ"מ לא סגי בזה לאפקועי מיניה זכות שאלה.
וראיתי בקצות החשן (סי' ר') שהוכיח מהא דיש אוכל אכילה אחת דפריך הגמ' בשבועות כ"ד וליחשיב נמי שבועה שלא אוכל ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני, ופריך והא מוקדשין דאיתא בשאלה וקתני ומסיק בבכור, ואי נימא דיש חצר להקדש א"כ במוקדשין נמי כיון דכבר נשחט בעזרה קני לה הקדש, דעזרה הוי חצר דהקדש, ותו לא מהני שאלה בתר דאתי ליד גזבר כיון דכבר קני לה הקדש, ומזה העלה לראיה ברורה דאין חצר להקדש ודלא כשיטת הרמב"ן ע"ש. ולפימ"ש אין מזה הכרח, דקדשי מזבח שאני, וכנ"ל.
והנה בהקדיש קרבן ע"מ שיתכפר בו חבירו, שחידש מעכ"ת שאם הגיע הקרבן לידי המתכפר, תו לא מצי לאיתשולי. לכאורה איכא למידק מתוס' סוטה (דף ו' ע"ב) דמצי לאיתשולי עליה. ע"ש בד"ה כי קדוש, הקשו כיון שהבעל מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת מ"ש מהא דתנן בנזיר האשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה כו' וה"נ לאו אדעתא דהכי הקדיש. עוד הק' לבתר דקדוש אמאי נשרפת כיון דקיי"ל כב"ה דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין. והנה התוס' בסוטה (דף י"ט) הוכיחו מהירושלמי דהאשה מביאה את מנחתה בכפיפה מצרית והכהן היה נוטל מיד האשה את מנחת הקנאות ע"ש. א"כ המנחה שהפריש הבעל עבור האשה כבר הגיע לידה, וא"כ מה הקשו דהבעל ישאל על הקדשו. והגם שהמתכפרת כאן היא אשתו, מ"מ יש לה קנין בכדי להתכפר בהמנחה, ועיקר כפרה משום דידה היא כמ"ש התוס' סוטה (כ"ג ע"א) ד"ה כל הנשואות, ובעל שנתן מתנה לאשתו קנתה עיין תוס' ב"ב (נ"א ע"ב) וביחוד אם נותן לה למטרה מיוחדת. וע"כ דאין זה דומה לנמסר ליד הגזבר.
ולכאורה הכי נמי מסתברא. דהנה במפריש קרבן ע"מ שיתכפר בו חבירו, לא מצינו שהמתכפר יצטרך לעשות קנין בבהמה. וע' ערכין כ"א דמשמע דלא בעי רק להודיעו אם ניח"ל להמתכפר בהפרשתו, ובמה נקנה גוף הקרבן להמתכפר. ועיין תוס' סוטה (כ"ג ד"ה הקומץ) שכ' וז"ל התם (כלומר מתכפר בעלמא) מקני למתכפר כולי זבח ואין לו למקדיש חלק בו עכ"ל. הרי בעצם הקרבן נקנה להמתכפר, וכן בק"פ א"א לצאת י"ח אם לאו שיש לו קנין מהקרבן ואדם מפריש פסח על חבירו מדעתו.
[והלום ראיתי בס' קהלת יעקב פסחים להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל שהק' לרב אסי דס"ל דנתמעט מע"ש בחלה ומצה ואתרוג מדכתיב לכם, א"כ ל"ל למילף במנחות דף פ"ב דפסח אינו בא מן המעשר מפסח מצרים שלא היה אז מעשר ור"ע סבר דנין אפשר משאי אפשר תיפוק ליה דהאי קרא גלי בפסח דבעינן לכם דכתיב משכו וקחו לכם, וה"נ נימא דמע"ש לא חשיב לכם ומשו"ה אין פסח בא מן המעשר ע"ש. ולכאורה יתכן עפימ"ש בירושלמי פ"ג דמע"ש ה"ב שלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר, וכ"נ מהרמב"ם פ"ז ממע"ש הי"ח: "לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר". וזהו מפני שמצות התורה להביא מכסף מע"ש שלמים. ובזבחים דף נ' מרבינן מוזאת תורת זבח השלמים אם על תודה, למדנו לתודה שבאה מן המעשר, ואילולא מיעוטא דאין דבר שבחובה באה מן החולין י"ל דהיינו מרבינן גם לפסח שיביא מן המעשר דג"כ הוקש לשלמים "כשב לרבות את הפסח לאליה" ע' פסחים צו ב' (וגם פסח שלא עיברה לא זמנו ולא שנתו ג"כ קרב שלמים ע' זבחים ט' ב') ואז היה מופקעת קדושת מע"ש ושפיר מיקרי לכם].
נחזור לקמייתא, איך נקנה הקרבן למתכפר, וצ"ל דשני הדברים באין בב"א, מכיון שהפריש קרבן ע"מ שיתכפר בו חבירו, ממילא מיקני' לי' לכפרה, וא"כ נראה דלא ישתנה דינו גם אם נמסר להמתכפר, דאחרי שכבר הוקדש הבהמה לא שייך בו קנין. ואין זה דומה לקדושת דמים, שאחרי שנמסר להגזבר לא מועיל שאלה, שנקנה הדבר להקדש לגמרי במשיכת הגזבר ולא אתי דבור ומבטל מעשה.
וע' רשב"א נדרים (דף פ"ה) שכתב: ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בע"כ ואינו יכול לעכב, ואעפ"י דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל, ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו אי חייבים לשלם למפרע. ובשמ"ק שם הוסיף: "או דילמא כיון דלא איתשיל עלה אלא לבתר דאתא לידיה דגזלן, תו לא הדרא ליה, כדאמרינן בסו"פ הנודר גבי תרומה ביד כהן, או"ד התם כהן וגזבר מדינא הוו קא זכו בההוא הקדש או בההיא תרומה ומכי אתו לידייהו תו לא מצי בעליו לאיתשולי עליה, אבל גזלן זה לאו מדינא זכה ביה בהאי ככר דגזל מהאי גברא, וכל זמן שהוא בעין גזלה הדרא בעינא, הלכך מכי איתשיל מאריה דככר אנדריה הרי הככר ביה זה בתורת גזלה ומחייב לאהדורי", עכ"ל (וע' בר"ן שם). ולכאורה אכתי צ"ב, דאימת נעשה הככר לגזילה ביד הנוטלה, הרי רק אחרי ששאל זה על נדרו, שהרי כ"ז שהוא עומד בנדרו הרי הככר הפקר ובהיתרא אתי לידי', וא"כ נימא להיפך, דלא מצי לאיתשולי משום שכבר נקנה הככר להזוכה בו ולא אתי דבור ומבטל מעשה. וצ"ל דכוונתו דדוקא בתרומה דהנתינה לכהן הוא גמר מצות ההפרשה וכן בהקדש הנתינה לגזבר השלמת דיבורו הוא, וכדאיתא בר"ה (דף ד' ודף ו') דבמעשרות ובהקדשות עובר בבל תאחר באפריש ולא אקריב, היינו כל זמן שלא מסר להכהן ולהגזבר, ומשו"ה כד מטי לידם תו לא מצי לאיתשולי עלייהו, דלא יהא כח הדיוט חמור כו', משא"כ באסר עליו פירותיו דעיקר נדרו בא לאסור עליו את הפירות, וממילא נובע מזה דין הפקר על הפירות, בזה ל"ש לומר דאחרי שזכה בהו אחריני שלא יהא עוד בכחו לאיתשולי, דאנחנו לא דנין על מעשה הזכיה שהיא רק תוצאה מעצם נדור.
אף אנו נאמר בענין מתכפר, השאלה באה על עצם ההקדש והא דמטי ליד המתכפר י"ל דזה לא מעלה ולא מוריד, כי אחרי שהוקדשה הבהמה ל"ש בה קנין, וגם כי זכותו של המתכפר בהקרבן נובע ממילא מהקדשתו.
העליתי על הכתב מהרהורי הלב שעלו ע"ד לפום רהיטא מידי עיוני בספרו הנכבד. אי"ה כשאפנה אשנה פרק זה כאשר עם לבבי.
והנני בזה ידידוש"ת חותם ברב תודה למעכת"ר עבור תשורתו, ספרו היקר שכיבדני בחג כשר ושמח.
יוסף ש' אלישיב
תשובת מרן הרב זצ"ל
תשובתו של הראשל"צ הרה"ג יצחק ניסים על דבריו של הגרי"ש אלישיב אבדה, וחע"ד. וזה אשר כתבתי להשיב על דבריו.
ב"ה. לכבוד מרן הראשון לציון הגאון נזר ישראל ותפארתו וכו' כמוהר"ר יצחק נסים יצ"ו.
על מה שעיין כת"ר וכתב על דברי הגרי"ש אלישיב שליט"א: "תשובתי זו אבדה בענין אם האשה יכולה לישאל על חלתה או הבעל יישאל" וכת"ר כבר האריך והרחיב את הדיבור על זה בספרו יין הטוב (חלק יו"ד סי' ט"ו). הנה כת"ר הביא בספרו דברי הזכו"ל (בן אביגדור סי' י"ב) שהוכיח ממס' תמורה (דף יו"ד ע"א) שהבעל צריך להשאל ולא האשה, שלמד שהמקדיש אינו יכול להחליף ההקדש שהקדיש אלא המתכפר שהוא בעל הקרבן, דתמורה ושאלה ענין אחד הם כמ"ש הרמב"ם סוף הל' תמורה (פ"ד הל' י"ג) דהתמורה היא כמו חרטה מהנדר ואין המקדיש יכול להתחרט אלא המתכפר שהוא בעל דבר, ה"נ בנ"ד שהבעל הוא מריה דהאי פיתא הוא צריך להתחרט ולשאול על החלה ולא האשה. וכת"ר הקשה שם על דבריו וחילק בין תמורה לשאלה, ואף להרמב"ם (שם פ"א ה"ד) דס"ל דמתכפר דוקא עושה תמורה, נראה דהיינו דוקא לענין תמורה, דאחר שהקדישה אינה עוד שלו אלא של המתכפר והוא מצי להמיר, הלכך עליו תשוב גזירת הכתוב. אבל לענין שאלה להתחרט על עצם ההקדש ולעקור הנדר מעיקרו בודאי במקדיש תליא מלתא, והוא דוקא מצי להתחרט ולשאול על נדרו ולא המתכפר דהוא לא קרא עליה שם קודש, ואח"כ הוסיף וכתב: "ומ"ש בסמוך דלענין שאלה המקדיש צריך לשאול היינו עד דלא מטא לידיה של המתכפר, דאי מטא לידיה של המתכפר שוב לא מהני שאלה, וכדאמרינן בנדרים (דף נ"ט ע"א) דתרומה ביד כהן לא מצי לשאול עליה, וכ"ה בשו"ע (סי' רכ"ח סעי' מ"ב וסי' רנ"ח סעי' ו') לענין צדקה דמשבאה לידי גבאי א"א עוד בשאלה, ועיין תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל – השני) ", עכ"ד.
וע"ז כתב לכת"ר הגרי"ש הנ"ל: והנה בהקדיש קרבן ע"מ שיתכפר בו חבירו, שחידש מעכ"ת שאם הגיע הקרבן לידי המתכפר תו לא מצי לאיתשולי, וע"ז מקשה הרי מצאנו שסוטה מביאה מנחה ואם הביאה מנחה ואמרה טמאה אני או באו עדים שהיא טמאה, מנחתה נשרפת (סוטה דף ו' ע"ב) והגמרא דנה שם מתי באו עדים, והקשו שם בתוס' (ד"ה כי קדוש) הרי הבעל יכול לישאל על המנחה ותצא לחולין כי קי"ל כב"ה עיין שם. והקשה הגרי"ש, הרי האשה היא המביאה את המנחה ומוסרת לכהן, וא"כ הרי באה המנחה לידי האשה ואיך וכיצד יכול הבעל לישאל. ורוצה להוכיח מכאן שהמקדיש קרבן עבור אחר יכול המקדיש לישאל אפי' בא ליד המתכפר. וכן שקרבן שאני שהוא קדושת מזבח, ומסירת הקרבן לכהן לא הוי כמוסר לגזבר או לגבאי בענין צדקה ויכול לישאל.
בריש מילין אומר שכבר קדמו בזה החוות יאיר (סי' ק"ל), וכתב: ועוד צ"ע אם יועיל התרה גבי קרבן באומר הרי זו, שתיכף הוי בבי גיזא דרחמנא וכתרומה המסורה לכהן, וא"כ ספיקו הוא מדין אחר שלא כדברי הגרי"ש שלדעתו מצי מתשיל.
אולם לע"ד אין אנו צריכים לכל זה, והטעם שיש הבדל עצום בין המפריש קרבן שיתכפר בו חבירו, ובין המפריש מנחת אשתו סוטה, הכא הבעל הוא חייב בהפרשה, אין הוא מתנדב ועושה טובה, או שהוא עושה חסד עם אשתו, כי כבר נפסקה ההלכה אדם מביא על אשתו כל הקורבנות שהיא חייבת (נדרים ל"ה ע"ב), וכאן הרי החיוב מוטל עליו וכלשון הרמב"ם (פ"ג מהל' סוטה הלכה י"ב): "ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעל". וכתב שם הכ"מ משם הירושלמי מדכתיב והביא את קרבנה עליה, בעלה. וא"כ אם הוא מפריש ונותן את המנחה לאשתו עדיין זה לא נקרא שיצא מרשותו לרשות אשתו ואינו יכול לישאל, משא"כ במפריש קרבן לחבירו שחבירו הוא שחייב בקרבן, ואילו המפריש מזכה לו ופוטרו מחיובו, ורק צריך שהמתכפר יסכים ותהא ההפרשה מדעתו (עיין ערכין כ"א), וא"כ אחר שהגיע הקרבן לידי המתכפר אז המפריש לא יכול לישאל כדין צדקה שבאה לידי הגבאי. ואפי' באשתו סוטה, שלפי דברי התוס' בסוטה כ"ג ד"ה כל הנשואות שכתבו שעיקר הכפרה משום דידה, נכון, הכפרה של האשה, אולם החיוב להביא את הקרבן על הבעל, וא"כ עצם המסירה לאשה לא מקרי יצא מרשותו כי האשה עושה המשך פעולת חיוב הבעל.
ואפרש את דברי ביתר הרחבה: הטעם שאם התרומה או הצדקה באה לידי גבאי או כהן שלא יכול לאתשולי עליה כתבו הש"ך (בחו"מ סי' רנ"ה ס"ק ו'). אמנם טעמו של הש"ך לא ניחא ליה להנוב"י (תניינא יו"ד סי' קנ"ד) שהביא סברת הרשב"א אם באה הצדקה לידי עני או גבאי אינו יכול לישאל וכתב ע"ז שדברי הרשב"א צריכים ביאור, ולאחר שהאריך בדעת הרמב"ם והביא חולקים על הרשב"א, וממילא על מה שנפסק בשו"ע (סי' רכ"ח סעי' מ"ב וסי' רנ"ח סעי' ו') שאם באה לידי גזבר אין מועיל הפרה, ולדעתו אפשר להפר, כתב הנוב"י (והביאו הפ"ת שם), וז"ל: "עד כאן הארכתי להוכיח שדבר זה המציא הרשב"א שצדקה שבא לידי גבאי שוב לא מצי לאתשולי עלה, אינו מוסכם וחולקים עליו גדולי הראשונים, ואעפ"כ קשה עלינו לעשות מעשה נגד דעת הרשב"א, ולכן חתרתי אל היבשה למצוא בנדון דידן מקום להקל אפילו לדעת הרשב"א. ואומר אני ליתן טעם לדינו של הרשב"א, דהנה הרשב"א מדמה זה לתרומה ביד כהן שאמרו דלא מצי לאתשולי עלה. ואומר אני, הא מלתא גופא טעמא בעי, והלא מה שיש שאלה להקדש הוא משום דזה דומה להקדיש בטעות דקי"ל שאינו הקדש וכמו שהעתקתי לעיל דברי הטור. וא"כ מה בכך שהוא ביד כהן, ואטו אם טעה ונטל חולין וסבר שהיא תרומה ומסרה ליד כהן בתורת תרומה הלא אם אח"כ נודע שהיא חולין אטו מי יחזיקנה הכהן ויאמר כבר זכיתי בה, הא ודאי ליתא. אומר אני שטעם הדבר הוא משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר, ואמנם אם אין הדבר אמת והוא משקר אבל באמת אף אם היה יודע שיהיה כך היה נודר, אין לו התרה. אלא שאין אנו צריכין לחשדו בזה, והחכם המתיר שומע דבריו ומתיר לו. אבל הכהן אינו מחויב להאמינו, ויכול הכהן לומר שאולי אתה משקר לפי שאתה רוצה ליקח ממני התרומה אתה אומר כך, ואין הכהן מחויב להאמינו ולהחזיר לו. ואפילו אם רוצה לשאול על קריאת שם תרומה שלא על ידי פתח כי אם בחרטה, ג"כ אין הכהן מחויב להחזיר לו, כי הלא השואל על נדרו על ידי חרטה מבואר ביו"ד סימן רכ"ח סעיף ה' צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם, אבל אם אומר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ לא הוי חרטה, שצריך שיעקור הנדר מעיקרו, ויזהר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא א"כ הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם, שאל"כ אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו עכ"ל השו"ע. וא"כ לענין איסור החכם מאמינו ומתיר לו, אבל הכהן אינו מחויב להאמינו ולהחזיר התרומה, ולכך תרומה ביד הכהן לא מצי מיתשל. ומהך טעמא עצמו ממילא צדקו דברי הרשב"א, שגם צדקה שמסר ביד אחר לצורך עניים לא מצי מיתשל, כי זה שנמסר לידו לצורך העניים אינו מחויב להאמינו ולהפסיד להעניים", עכ"ל.
וא"כ נמצינו למדין שהטעם הוא שיכול הגבאי לומר: אני זכיתי בזה ואין לך אתי עסק וענין, אם התורה האמינה אותך להפר את הנדר אינו ענין לי, כי זה רק לענין איסורא אבל לענין ממונא אני איני מאמינך ולא מקבל את האתשיל שלך. וע"כ במפריש קרבן עבור חבירו, אם בא הקרבן לידי המתכפר אז אין המפריש יכול לישאל עליו ויפסיד את הממון של המתכפר שיהא חייב להביא קרבן אחר במקום החטאת או העולה. אולם אם הבעל מפריש מנחת סוטה ומסרו לאשה ואח"כ הוא נשאל עליו, מה איכפת לה לאשה, הרי היא לא היתה מעולם חייבת להביא קרבן, והבעל לא פטרה מחיוב ולא זכתה מעולם במנחה, כי חיוב הבאת המנחה על הבעל, והכהנים אוכלים ולה אין לא קנין ולא הנאה, וע"כ יכול הבעל לישאל.
בר מן דין, מתוך קושית התוס' סוטה (דף ו' ע"ב ד"ה כי קדוש) שנשארו בקושיא נראה, שבסופו של דבר המנחה נשרפת, או משום שבפועל הבעל לא נשאל או משום שכיון שנמסרה המנחה לידי האשה ואח"כ לכהן הוי מסירה שקונה כהדיוט וכהסבר הש"ך (חו"מ סי' רנ"ב סק"ו) ועל כן היא נשרפת ולא נשאלים עליה. עם כל זה, אין מכאן קושיא על החידוש שחידש כת"ר שהמתכפר יכול למנוע את השאלה של מפריש הקרבן אי אתא לידיה, וכמו שכתב בספרו, ואין זה דומה לאדם שמפריש קרבן ומוסרו לידי כהן אם יכול לחזור בו או לאו, כי לפי טעם הנודע ביהודה, גם בקרבן יאמר לו הכהן איני מאמינך, אם יש לכהן בזה ריוח מסויים, אבל בקרבן שאין בו לכהן שום הנאה ויש כאן רק ענין של איסור, כמו שהתורה האמינה אותו לענין נדר כן תאמינו לענין הקרבן, שזה הוי מדין נדר, אולם אם על ידי זה יגרם הפסד לגזבר או לכהן, יכול לומר לו: התורה האמינה לך ולא אני. דבר זה ניתן להאמר בענין של ממון גרידא, אבל בקרבן שאם הוא ישאל אז הוי הקרבן כמי שאינו, יתכן שגם אם יש הפסד לכהן, האיתשיל שלו לענין איסורא הוי, ואין לכהן ענין בזה. ולפי ספיקו של החו"י הנ"ל אי אפשר כלל לאיתשיל על קרבן ואיכמ"ל".
העולה
בצק שהופרש לחלה, שנתערב עם הבצק הרגיל המיועד לאפייה, כל העיסה נאסרת כיון שחלה אסורה בהנאה. אולם, יכולה האישה או הבעל "להישאל" על כך, כלומר: להתחרט על הקביעה שחתיכה זו היא חלה באותו דרך שעושים בהתרת נדרים, שמפקיעים את האמירה של הנדר למפרע.
השאלה תעשה בפני שלושה כדין נדר.
ולאחר מכן תפריש שוב בלי ברכה.