שאלה:
אנו בונים מוצר המיועד לקישוט הבית.
רוב לקוחותינו משתמשים במוצר זה כקישוט לקיר, אך חלקם תולים אותו על צידה הפנימי של דלת הבית, כך שכאשר חברים ואורחים נכנסים לבית נשמע צליל יפה.
על פי עצתך בפגישה הקודמת, הוספנו מתלה בצידו של המוצר, כדי שלפני שבת יהיה ניתן לתלות את החרוזים על המתלה, ובכך למנוע השמעת כל צליל בשבת. כמו כן, הדבקנו על המוצר מדבקה מיוחדת, המיידעת על קיום המתלה.
אנו כותבים אליך, ומבקשים לדעת מהי דעתך על תוספת המדבקה והמתלה לשבת, וכן – האם לדעתך מוצר זה מתאים לשימוש הציבור הדתי שומר השבת?
בהסכמתך, נבקש מכתב הכשר למוצר המדובר.
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל)
ראיתי את המוצר אותו אתם חושבים לייצר, והמיועד לקישוט הבית, אשר בנוי בצורה של קישוט יפה.
תוך התבוננות במוצר, ראיתי שיש בו מיתרים ומעל למיתרים חוטים שבראשם חרוזים, ובעת פתיחת הדלת נשמע צליל יפה.
כשהראת לי מוצר זה הערתי לך שקיימת בעיה בשבת אם מותר לפתוח את הדלת עליה תלוי המוצר הנ"ל, מכיון שעם פתיחת הדלת נשמע צליל[1].
כתוצאה מהמעשה עשית מתלה מיוחד ועליו כתוב: "מתלה לשבת", כך שבערב שבת אפשר לקחת את החוטים ולתלות על המתלה, וממילא לא ישמע הצליל בעת פתיחת הדלת.
עד כאן הכל טוב ושפיר, הבעיה היא אם יש לחשוש שאדם הקונה מוצר זה ישכח בע"ש לתלות את החוטים על המתלה המיוחד או שבכלל הוא אינו חושש לכך, ואם בכך אינך גורמת למכשלה.
ההיגיון אומר שכיון שעשית את כל המאמצים שלא יגרם עי"ז חלול שבת, והדברים שעשית יעילים וטובים, את יכולה להשתמש במוצר זה, וה' יצליח מעשה ידיך[2].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (או"ח סי' של"ח סעי' א'), וז"ל: "השמעת קול בכלי שיר – אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר – מותר. הגה: ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אף על פי שאינו מכוין לשיר, מ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך, אסור. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת ע"י הכלי המיוחד לכך – אלא מכה בידו על הדלת". ובמשנ"ב שם (ס"ק ו'): "כתב הט"ז כאן וביו"ד סימן רפ"ב דמזה מוכח דאסור לתלות בשבת אותן הפרוכות שיש בהן פעמונים להשמיע קול כשפותחין הארון, וכן לתלות הפעמונים על העצי חיים של הס"ת, כיון דעיקר עבידתיה לקלא. והש"ך שם חולק עליו מטעם דהא קי"ל דלצורך מצוה– שרי, כמ"ש סימן של"ט דמותר לרקד בשמחת תורה לכבוד התורה, והכא נמי צורך מצוה הוא כדי שישמעו העם ויקומו, ולא דמי לקריאת בית הכנסת דאסור, דהתם אפשר בענין אחר. ותו דאותו הפותח הפרוכת אין מכוין להשמיע הקול כלל כ"א ליטול הס"ת [מג"א]. ועיין בשער אפרים שער יו"ד ס"ג שדעתו שם דלכתחלה אין לעשות כן בשבת, ובמקומות שנהגו היתר בזה כדעת המג"א – אין למחות בידם, עכ"ל. וכן לענין אם מותר לפתוח הדלת כשיודע שיש בה עינבל, תלוי ג"כ בסברת הט"ז והמ"א הנ"ל, דלהט"ז – אסור, ולהמג"א [כאן וכן בסימן ש"א סקל"ה ע"ש] – שרי, דהרי כשפותח הדלת בשבת אין מכוין להשמיע קול. ומדברי הגר"א שם בסימן ש"א סוף סכ"ג מוכח דהוא סובר ג"כ כהט"ז, דכיון דהעינבל מיוחד להשמיע קול, אין נ"מ במה שהוא אינו מכוין לזה. וגם בא"ר מצדד דאין להקל מטעם זה לחוד אלא גבי פרוכת דהוא מילתא דמצוה. וע"כ בודאי מהנכון שיסיר מע"ש העינבל מע"ג הפתח או שיפקקנו בצמר או במוכין שלא ישמע קולו, אך במקום הדחק [כגון ששכח ולא הסירו מע"ש וכל כי האי גוונא] – נראה דיכול לסמוך על הסברא הנ"ל להקל, כיון שאינו מכוין להשמיע קול", וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "הואיל והכלי מיוחד לכך"), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י')ומאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קט"ו סעי' ט').
[2] מובא במשנה מעשר שני (פ"ה משנה א') ומובא בגמ' ב"ק (ס"ט ע"א) שהיו מציינים ערלה בשנת השמיטה כדי שאנשים לא יקחו ממנה, ולא מחייבים את הבעלים להמנע מנטיעה במשך שלושת השנים לפני שמיטה או לעשות פעולה אחרת מחשש שאנשים לא ישימו לב או ישכחו או יעברו במזיד (שבשאר שנים נאמר על המזידים שם: "הלעיטהו לרשע וימות", ב"ק שם), ומוכח שמספיק מודעה ברורה כדי להמנע מאיסור.