שאלה
האם מברכים בתוך הסעודה (לאחר ברכת המוציא) על קינוחים כגון: עוגה, פירות וכדו'?
תשובה
עוגה – ברכה ראשונה – פת הבאה בכיסנין אם אוכל בתוך הסעודה לכה"ח לא יברך וכן למשנ"ב ויכון בברכת המוציא עליהם ואם לא ילפת בהם את הפת או שיאכלם בסוך הסעודה, פת הבאה בכיסנין לכו"ע (לפי ג' שיטות) לא יברך.
אם בא בסוף סעודה או עוגה שאינה בכלל פת הבאה בכיסנין לט"ז אם אוכל הרבה לא מברך ואם מעט מברך למג"א תלוי אם בא להשביע או לקינוח משנ"ב פסק כמג"א וכן דעת מרן הרב. מכל מקום לא מברכים לאחריהם.
פירות – אם באים לעיקר סעודה ולא ליפת יש מחלוקת בין הב"י לטור אם מברך עליהם לכן יאכל אותם בתחילת סעודה עם לחם ואז לא צריך גם בסופה לאוכלם עם לחם, אמנם אם באים בסוף סעודה לא לצורך קביעות סעודה מברכים עליהם בתחילה.
מקורות
כתב השו"ע בסי' קע"ז סעי' א' "ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות, אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה בהמ"ז פוטרתם".
ובסעי' ב' "ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא ובהמ"ז אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה; ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד בה"מ".
וכתב הביאור הלכה ד"ה שאין אנו "ובסעודות גדולות שרגילין למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן במיני פירות וגם לשתות יש אומרים דאף בזמננו שייך דין זה וצריך לברך עליהם [והוא דעת הטור והלבוש] וי"א דוקא בימיהם שהיו מסלקין השלחנות קודם בהמ"ז וע"כ נראה כסעודה אחרת אבל אנו שאין אנו מסלקין השלחן אף על פי שסיימו מלאכול ואין דעתן לאכול פת כ"ז שלא ברכו כבתוך הסעודה דמיא [והוא דעת הב"ח והמ"א והא"ר] וכן המנהג כ"כ הח"א. ועיין בא"ר שהביא דבכלבו ורשב"א ותר"י הזכירו סילוק השלחן. אמנם משארי פוסקים נראה כהטור דבר"ח המובא באור זרוע וערוך וברמב"ם ותוס' רבינו יהודה ורא"ש ובהגה"מ ושארי הקדמונים לא הזכירו כלל ענין סילוק השלחן ורק שמשכו ידיהם מן הפת".
וכתב הכה"ח בס"ק י"ד "משמע מדבריו הא אם מסלקין גם השלחן ומביאין שלחן אחר עם הפירות מברכין גם לאחריהם. וכן כתב הברכי יוסף אות ב' בשם מהר"ש אלגאזי ז"ל דבמצרים שמסלקין השלחן ומביאין שלחן אחר מלא פירות ופרוסה קטנה מפת על כלי המלח דדינא הוא שיברכו ברכה אחרונה על הפירות יעו"ש. אמנם לע"ד נראה דמסתמיות דברי השלחן ערוך משמע דדין זה לא שייך אצלנו כלל, לא שנא סעודות גדולות ולא שנא קטנות ולא שנא אם מסירין הפת או השלחן, דגם אם מביאין שלחן אחר אין לברך אחריהם. והטעם נראה לי בס"ד משום דבימי חכמי הגמרא רוח אחרת היתה בם דהטבע שלהם היה כיון שמשכו ידיהם מן הפת אין אוכלין עוד כלל ולכך מברכין לאחריהן, לא כן הטבע שלנו דאין מושכין דבכל עת אם מביאין פת אוכלין ולכך לא חשיב סילוק ואפילו אם מסירין השלחן ומביאים אחר אין לברך לאחריהם. ועל כן נראה כיון דיש פלוגתא בזה בזמן הזה אין לברך אחריהם כלל, וליכא בזה חששא דנהנה מעולם הזה בלא ברכה כיון דבדיעבד ברכת המזון פוטרת כל מיני פירות כמו שכתבנו לעיל אות ז' יעו"ש. מיהו נראה דלכתחלה יש ליזהר ולצאת אליבא דכולי עלמא דהיינו אף אם מסירין השלחן ומביאין אחר יש להביא עמו פת ולכוין המסובין בדעתם בהדיא דאין מושכין ידיהם מן הפת ובכל עת שירצו אוכלין עד ברכת המזון". ובס"ק ט"ו כתב דה"ה לענין ברכה ראשונה.
עוגות
כתב השו"ע סי' קס"ח סעי' ח' "לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז; ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון; ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן".
וכתב המשנ"ב ס"ק מ' "שלא מחמת הסעודה – פי' שלא אכלם להשביע רעבונו רק לקינוח ומתיקה [דאלו אכלם למלא רעבונו אפילו לא אכלם רק מעט הם בכלל סעודה וא"צ ברכה]", וכן כתב בסי' קע"ג ס"ק א' שאם בא להשביע לא מברכים.
וכתב בס"ק מ"ב "טעונים ברכה – דכיון דאינו אוכל זה לשם סעודה לא נפטר בברכת המוציא ואם אוכל הרבה כשיעור קביעת סעודה המבואר בס"ו אפילו אכלם למתיקה בעלמא נפטר בברכת המוציא דכיון דאי אכלם שלא בתוך הסעודה צריך לברך המוציא ממילא בתוך הסעודה נפטר בברכת המוציא". ובס"ק מ"ג "לפניהם – וכ"ז בעניני פת אבל בעניני מעשה קדרה שבאין למזון ולתבשיל תמיד מחמת הסעודה הם באים כמבואר בסימן קע"ז ואפילו הם ממולאים בפירות כאותן שקורין עפי"ל פלאדי"ן וכדומה הפירי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר והפירי בטל לגבייהו ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מתוכם ולברך בפה"ע דהוי ברכה לבטלה [אחרונים]".
וכתב הבה"ל ד"ה "טעונים ברכה לפניהם – עיין במ"ב שכתב בשם המ"א דה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבואר בס"ז והנה באמת כדבריו מבואר בכמה ראשונים והנה כ"ז לעיקר הדין אבל לדידן דמספקינן בפת הבא בכיסנין מאי הוא אף דהמחבר פסק להקל בכולם היינו משום דספק דרבנן להקל ואין מצריכין לו לברך המוציא ובהמ"ז כשאר פת משא"כ בעניננו להצריכו ברכה תוך הסעודה משום דנחזיקו לפת כיסנין אין סברא דאדרבה ספק דרבנן להקל ושמא מין זה פת גמור הוא ונפטר בברכת המוציא ע"כ אין לברך על פת כיסנין בתוך הסעודה אא"כ הוא פת כיסנין לכו"ע [דהיינו שממולא וגם נילוש בדבש וכה"ג והוא דק ויבש] כ"כ דגמ"ר והגר"ז וכעין זה כתב ג"כ בחידושי רע"א וח"א ולפי מה שכתבנו לעיל בשם המאמר מרדכי דאפשר דמודו זה לזה אין קושיא כ"כ ולדינא נראה דבאוכל דבר הנילוש בדבש ומי ביצים וכה"ג בתוך הסעודה כגון לעק"ך וקיכלי"ך או שאוכל כעבי"ן יבשים לא יברך בתוך הסעודה אפילו אם אוכלן לקינוח ואם אוכל מדברים הממולאים בפירות [וכמה שצייר המחבר באופן הראשון] המברך עלייהו בתוך הסעודה לא הפסיד דמשמע דרוב הפוסקים סוברין כן דזהו פת כיסנין. ובח"א משמע דאף על לעק"ך וקיכלי"ך לכתחלה ראוי שיכוין בשעת ברכת המוציא לפטור אותן".
כתב הכה"ח בס"ק ע' "ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה וכו'. פירוש שאינו קובע עליהם לאוכלם לשם סעודה למלא כריסו אלא לתענוג ולקנוח בעלמא אז דינם כפירות שצריכים ברכה לפניהם. של"ה דף צ"א ע"א. וכן כתב מגן אברהם ס"ק כ"א. אבל הט"ז ס"ק יו"ד חולק וכתב דאינו תלוי בדעתו אלא תליא בשיעור אכילתו אי אכל דבר מועט ודאי לקינוח וצריך ברכה ואם אכל הרבה הוי מחמת סעודה יעו"ש. והביאו מחצית השקל ס"ק כ"א. ועיין באות שאחר זה", ובס"ק ע"א כתב "דין זה הוא גם בפת הבא בכסנין דנקט בסעיף שלפני זה. ט"ז ס"ק יו"ד, מגן אברהם ס"ק כ"ב. ועיין שם בשל"ה שכתב דאם באו בתוך הסעודה כסנין הממולאים בפירות או במיני מרקחת כגון אותן שרגילין לעשות בפורים וקורין אותן פורים קרעפלי"ך, או באו בתוך הסעודה מיני מתיקה שקורין לעקו"ך, או אותן שנאפין בתנור על העלין ונקראין בלשון רוסיא נאליסנק"י, או אותן רקיקין שעושין בברזלים הנקראים וואפלטקי"ש, כל אלו והדומה להם אי אכיל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם, אבל שאר מיני מאכלי עיסה הבאים בתוך הסעודה זולת אלו ארבעה מינים הנזכרים פה, ואפילו אותן עוגות הדקין שקורין הויזי"ן בלאזי"ן שהם דקים ביותר ומטוגנים בשמן או בשאר משקין, ולעולם אין מברכין עליהם כי אם בורא מיני מזונות כי אין בהם צורתא דנהמא, הואיל ובלילתם עבה בתחלה ואינם ממולאים בשום דבר פת פוטרתן יעו"ש. והט"ז שם חולק וכתב דגם באלו שקורין הויזי"ן בלאזי"ן יש לברך בורא מיני מזונות בתוך הסעודה כדין שאר כסנין יעו"ש. וכן נראה דעת המגן אברהם שם. אבל הדגול מרבבה כתב דעל אותן שהוזכרו בסעיף ז' אין לברך תוך הסעודה דהרי בכל חד מנייהו איכא פלוגתא אי זו היא פת הבאה בכסנין, אלא משום דספק דרבנן לקולא דהיינו באוכל מנייהו שלא בתוך הסעודה אזלינן לקולא שאין צריך לברך המוציא וברכת המזון, אבל בתוך הסעודה אזלינן להיפך לקולא שזה לא מיקרי פת כסנין אלא פת גמור ויוצא בברכת המוציא שבירך על הפת ואין לברך בתוך הסעודה אלא על דבר שהוא כסנין לדברי הכל עכ"ל. וכן כתב הרשב"א דאין לברך על פת הבאה בכסנין בתוך הסעודה משום דפת פוטרתו והביאו בית יוסף סימן קע"ז יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל מ"ג אות ט' דאם יברך על פת הבאה בכסנין בתוך הסעודה יש ספק ברכה אלא ראוי לאדם שיכוין בברכת המוציא לפטור אותו יעו"ש. וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן מ"ג אות ו'. ועל כן ירא שמים יצא ידי כולם, דהיינו אם יש בדעתו קודם סעודה לאכול פת כסנין בתוך הסעודה אז יכוין בברכת המוציא לפטור אותו דהא אם בירך המוציא על פת כסנין יצא כמו שכתבנו לעיל אות מ"ג, ואם לא היה בדעתו קודם סעודה לאכול כדי לפטור אותו בהמוציא אלא אחר כך בא לדעתו לאכול, אם הוא מיני מתיקה או מטוגן בשמן שיכול לאכול ממנו עם הפת אז יעשה כן כדי שיהא מדברים הבאים מחמת הסעודה שאין צריכין ברכה, ואם לאו לא יאכל עד אחר ברכת המזון כדי לצאת אליבא דכולי עלמא:
כללא דמילתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כמעשה קדרה שקורין עפי"ל פלאד"ן ופאוידל"י פלאד"ן, תמיד מחמת סעודה הם באים ואין צריך לברך עליהם תוך הסעודה, כי הפרי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר, ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליה בורא פרי העץ דהוי ברכה לבטלה דקימחא עיקר. מגן אברהם שם בשם של"ה. וכן כתבו האחרונים. ועיין לקמן סימן קע"ז אות ה'".
כתב מרן הרב בשו"ת הרב הראשי ח"א פט"ו שא' כ"ח "עוגות (שבאות בסוף הסעודה) אם אוכלן לשובעה – אינו מברך, אם אוכלן לקינוח – מברך מזונות".
פירות
כתב השו"ע סי' קע"ז סעי' ג' "ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות, הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה; ואפילו אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, ויש חולקין, ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת, ואז אפי' אם אח"כ יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל. הגה: ואף על פי שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת, מאחר שעיקר קביעות היה עלייהו".
וביאר המשנ"ב בס"ק ט"ו "ואם קובע וכו' – ר"ל שקביעת סעודתו ללפת הפת היה רק אלו הפירות וע"כ נחשבים הם כשאר דברים הנזכרים לעיל בס"א", [וראה בבה"ל דהיינו אפי' אכל מעט מהם]. ובס"ק ט"ז ביאר דעת החולקים "ויש חולקין – ס"ל דמ"מ אם אכל מהם בתחלה בלא פת אינם נעשים טפל להסעודה וצריך לברך עליהם בתחלה".
ועל דברי הרמ"א כתב "ואף על פי וכו' מאחר וכו' – ר"ל דאף דבס"א אמרינן שיאכל פת דוקא גם לבסוף בזה שעיקר קביעת סעודתו מתחלה היה רק על אלו הפירות יוכל לאכול אח"כ לכו"ע בלא ברכה אף שאין דעתו לאכול עמהם עוד פת".
וכתב הבה"ל בד"ה "טוב שיאכל בתחלה מהפירות וכו' – אין ר"ל שיטעום מעט עם פת דהלא עיקר הטעם שיוכל לאכול הפירות בלי ברכה אף כשלא אכל עוד עם פת כמ"ש הרמ"א הוא משום דקבע סעודתו עליהן ובטעימה בעלמא לא מקרי קביעת סעודה וכן מוכח בתר"י שממנו מקור הדין הזה וז"ל דמכיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו מתחלה והתחיל לאכול ממנו עם הפת פטור הוא אח"כ כשאוכל ממנו בלא פת בכל ענין בין שיחזור לבסוף ויאכל ממנו עם הפת בין וכו' ולשון עיקר לפתן שכתב מוכח כדברינו וכן משמע לשון רמ"א. ואפשר לומר עוד דהמחבר שכתב דטוב שיאכל בתחלה מהפירות דמשמע לכאורה אפילו מעט היינו דיאכל מתחלה מעט עכ"פ אבל יאכל גם אח"כ דהא עיקר סעודתו היה אלו הפירות אבל למה שסיים הרמ"א כלשון רבינו יונה דאף אם לא יאכל לבסוף שפיר דמי היינו בע"כ לא בטעימה קצת וכנ"ל".
אמנם בכה"ח ס"ק ח' ביאר אחרת וז"ל "בכאן מיירי שבהתחלת קביעות סעודתו היתה בבשר וכיוצא בו ובאמצע סעודתו הביאו לו פירות כדי ללפת בהם הפת ולכך צריך שיאכל מן הפירות בתחלת אכילתן ובסוף עם הפת, ומה שכתב כאן בשלחן ערוך בתחלת אכילתו ר"ל בתחלת אכילת הפירות כמו שכתבו הט"ז ס"ק א' ומגן אברהם ס"ק ג' יעו"ש. אבל בסעיף ג' מיירי דבהתחלת קביעות סעודתו היתה על הפירות ולכך אף ליש חולקין שם אין צריך לאכול הפירות לבסוף עם פת כמו שכתב מור"ם ז"ל שם בהגה, וכן הוא בבית יוסף ובמגן אברהם שם יעו"ש. ומשמע הא אם הפירות אין באים ללפת בהם הפת לא בהתחלת קביעות סעודה ולא באמצע אף אם מלפת בהם פת בתחלת אכילת הפירות ובסוף כשאוכל באמצע בלא פת צריך לברך עליהם. וכן כתב בית יוסף בשם ה"ר יונה ומגן אברהם שם. מיהו על שם הטור כתב בית יוסף דכל שאוכל התחלת אכילת הפירות עם פת הוי ליה מדברים הבאים מחמת סעודה ואין לברך עליהם יעו"ש. ועל כן יש ליזהר כשמביאין פירות בתוך הסעודה שלא ללפת בהם הפת אלא דוקא לקינוח שלא לאכול תחלת אכילתן עם פת אלא דוקא לבדם כדי שיוכל לברך עליהם אליבא דכולי עלמא, אבל אם אחר כך אוכל מעט פת מחמת מתיקותן נראה דלא אכפת ודוק". ובס"ק ט"ז כתב שהם עצמם היעוד שלהם זה ללפת את הפת".
ואם לא באים לעיקר הסעודה כתב מרן הרב בשו"ת הרב הראשי ח"א פט"ו שא' כ"ח "לקינוח סעודה נחשב כל דבר שאינו נאכל עם לחם. אם ניקו את השולחן או החליפו מפה ואח"כ הביאו פירות – צריך לברך לפני ואחרי".
ואם באים לעיקר סעודה ולא ללפת יש מחלוקת בין הב"י לטור אם מברך עליהם לכן יאכל אותם בתחילת סעודה עם לחם ואז לא צריך גם בסופה לאוכלם עם לחם, אמנם אם באים בסוף סעודה לא לצורך קביעות סעודה מברכים עליהם בתחילה.
העולה
עוגה – ברכה ראשונה – פת הבאה בכיסנין אם אוכל בתוך הסעודה לכה"ח לא יברך וכן למשנ"ב ויכון בברכת המוציא עליהם ואם לא ילפת בהם את הפת או שיאכלם בסוך הסעודה, פת הבאה בכיסנין לכו"ע (לפי ג' שיטות) לא יברך.
אם בא בסוף סעודה או עוגה שאינה בכלל פת הבאה בכיסנין לט"ז אם אוכל הרבה לא מברך ואם מעט מברך למג"א תלוי אם בא להשביע או לקינוח משנ"ב פסק כמג"א וכן דעת מרן הרב. מכל מקום לא מברכים לאחריהם.
פירות – אם באים לעיקר סעודה ולא ליפת יש מחלוקת בין הב"י לטור אם מברך עליהם לכן יאכל אותם בתחילת סעודה עם לחם ואז לא צריך גם בסופה לאוכלם עם לחם, אמנם אם באים בסוף סעודה לא לצורך קביעות סעודה מברכים עליהם בתחילה.