שאלה
אם מישהו נשבע שלא ידבר עם חבר, בחיי ראשו, ובחיי אשתו, ובחיי התורה, ובחיי ה', ולאחר שנה כעת, הוא רוצה להפר את השבועה. מה עליו לעשות?
תשובה
כהאי גוונא שבועה תופסת ונדר לא.
אם נשבע בנקיטת חפץ כעקרון לדעת השו"ע מתירים לרמ"א לא מתירים אבל כיון שיש להגדיר כשעת הדחק ניתן להתיר ויש להתיר בשלושה וכו' ושאר דיני התרה.
לא היה נקיטת חפץ צריך התרה בפני שלושה ובפרט שהזכיר שם השם.
בשני המצבים יש להסביר לו את חומר שבועה ולא להתיר מיד.
מקורות
דין נדר
כתב השו"ע ביו"ד סי' רי"ג סעי' א' "נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש. כיצד, אמר: קונם שאני מדבר עמך, שאני עושה לך, שאני מהלך לך, שאני ישן עמך אינו נדר; וכן אם אמר: דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי, אינו נדר; ומיהו מדרבנן צריך שאלה (פי' לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו). לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפלת שמעון, צריך שאלה מדרבנן; אבל אם אמר: קונם פי מדבר עמך, קונם ידי עושות לך, קונם רגלי מהלכות לך, קונם עיני בשינה, הוי נדר גמור מן התורה. וכל שכן אם אמר: יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי. הגה: האומר: דבור פי עליך או נטילת אבן עלי, י"א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן".
וביאר הט"ז בס"ק א' "שאני מדבר כו'. הא דאמרינן לעיל סי' ר"ו מודרני ממך שאיני אוכל לך כו' לא דמי לכאן דכאן אין ממש לא בדיבור ולא בשינה אבל התם מ"מ המאכל עצמו יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו בענין זה שאיני אוכל לך עכ"ל התוספות ריש נדרים ולא קשה נמי ממ"ש כאן שאני עושה לך אף על פי דיש כאן מעשה שהוא ממש דבשעה שנודר אין כאן ממשות לפנינו שיחול הנדר משא"כ במאכל שישנו בשעה שנודר ועליו חל הנדר".
אמנם אם מזכיר את פיו הוי נדר כיון שיש לנדר על מה לחול (ש"ך ס"ק ד').
ומה שכתב השו"ע שאע"פ שלא חל צריך שאלה ביאר הש"ך ס"ק ג' הטעם "צריך שאלה. אפי' בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו, רמב"ם וע"ל סי' ר"ח ס"ק ט'". כלומר ששם כתב השו"ע סימן רח סעי' ב' "ואם הוא עם הארץ, צריך שאלה, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ומיהו בחרטה סגי, וא"צ לפתוח לו פתח", וכתב הש"ך בס"ק ט' "ומיהו בחרטה סגי. והב"ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי' ר"ה סעיף א'", כלומר שלדעת הב"ח צריך פתח, ולדעת השו"ע מספיק חרטה.
דין שבועה
כתב השו"ע ביו"ד סימן רלט סעי' ג' "שבועה חלה על דבר שאין בו ממש, כגון שנשבע שלא יישן או שלא ידבר"
וכתב הש"ך יורה דעה סימן רלט ס"ק טו "שבועה חלה כו'. אף על גב דנדרים אין חלין על דברים שאין בהם ממש אלא מדרבנן כדלעיל סימן רי"ג שבועה חלה מדאורייתא מפני שהשבועה חלה על גוף האדם ומטעם זה אינה חלה על דבר מצוה אף על גב דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט"ו שא"א לו לישבע שלא יעשה המצוה כגון שלא ישב בסוכה וכה"ג שהרי הוא חייב לישב בה".
וכתב הט"ז ס"ק ג' "שבועה חלה כו'. שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש אבל הנדר חל על החפץ וזה הטעם נמי בחילוק לענין דבר מצוה בסעיף ד' דאין על החפץ חיוב לקיים המצות".
נקיטת חפץ
איתא בגמ' שבועות דף לח עמוד ב "היכי משבעינן ליה? אמר רב יהודה אמר רב: משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, דכתיב: ואשביעך בה' אלהי השמים. אמר ליה רבינא לרב אשי: כמאן? כרבי חנינא בר אידי, דאמר: בעינן שם המיוחד! אמר ליה: אפי' תימא רבנן, דאמרי: בכינוי, ונפקא מינה – צריך לאתפושי חפצא בידיה, וכדרבא, דאמר רבא: האי דיינא דאשבע בה' אלהי השמים, נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ואמר רב פפא: האי דיינא דאשבע בתפלין, נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. והלכתא כוותיה דרבא, ולית הלכתא כוותיה דרב פפא. הלכתא כוותיה דרבא, דהא לא נקיט חפצא בידיה; ולית הלכתא כוותיה דרב פפא, דהא נקיט חפצא בידיה".
ופסקה הרמב"ם הלכות שבועות פרק יא הלכה ח "ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים בין על טענת ודאי בין על טענת ספק כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין, והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש", ובשו"ע חו"מ סימן פז סעיף יג "ועוד יש ביניהם, דבשל תורה צריך נקיטת חפץ, והוא הדין לכל שבועה של דבריהם (רשב"ם ומהרא"י סימן ל"ב), חוץ משבועת היסת שאין צריך נקיטת חפץ. הגה: ואם השביעוהו בשבועה שצריכה נקיטת חפץ, בלא חפץ, (ר"ן פ' השולח ומרדכי ותשובת רשב"א סימן תתקס"ד) או שפסקו לו בשבועת היסת לישבע בנקיטת חפץ, ולא רצה לישבע ושלם, הוי טעות בדבר משנה, וחוזר (ד"ע בפי' מהרי"ק שורש י')". ומכל מקום אף בנשבע בלא נקיטת חפץ צריך התרה כדי שלא יזלזל בשבועה.
דין התרת שבועה
כתב הטור בסי' ר"ל בשם הרי"ף "דלא מזדקקי רבנן להתיר שבועה אלא כדמתרמי מילתא דאית בית תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דציבורא ודכנסתא ובדומים להם מזדקקינא במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי אבל בחרטה ופתח בעלמא לא עבדינן וכתב א"א ז"ל וחומרא בעלמא כתב משום דביומיה קיל נדרי אבל ודאי הלכה שמתירין בין נדרים בין שבועות בפתח וחרטה כתב רב האי הנשבע בספר תפלות ותחנונים ושאר ספרי הקדש שבידו אין לו התרה וכתב שבדורו' האחרונים אין כח באדם לעולם להתיר שבועה ולהפר כלל לא בא"י ולא בבבל וכתב עוד וששאלתם מי שכעוס ונשבע על פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון אם יש רשות לחכם להתיר שבועה זו או לא כך ראינו מי שהזכיר השם או התורה המונחת בארון אין רשות לשום אדם לבטלה או להתיר בין חכם גדול או סופר אין להם רשות להתיר לא שבועת הנשבעים בתורה המונחת בארון ולא בשם הבורא וא"א הרא"ש ז"ל כתב וכל אלו חומרו' הן דהא אמרינן לעיל הנשבע בתורה ולא נקיט לה בידיה לא אמר כלום וקי"ל נזקקין לאלהי ישראל אלא כל שבועות יש להן התרה מן התורה אלא שהחרימו בימי הגאונים ואמרו שלא להתיר שבועו' ומתוך כך היו העולם נמנעין מלישבע ובעברי באלו הארצות ראיתי שהיו מקילין מאד בנדרים ובשבועות ורגילין הרבה לידור ולישבע ופריצי טפי ואם לא יתירו להם לא יבאו עוד לבקש התרה אלא יעברו במזיד כי נשבעין על דבר שא"א להם לקיימו ואמרתי להתיר להם נדרים ושבועות וכ"כ הרמב"ם שדין שבועה כדין נדר לכל דבר".
וכתב הבית יוסף "כתב רב אלפס אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן וכו' עד סוף הסימן. הכל בפסקי הרא"ש פרק ארבעה נדרים (פ"ג סי' א – ב): והר"ן כתב שם (כב: ד"ה אמר רבא) נזקקין לאלהי ישראל ואפילו נקט חפצא בידיה ואף על גב דאמר גאון מאן דאשתבע בספר תורה או בעשרת הדברות אין לו הפרה עולמית ליתא למילתיה כלל הדין הוא דינא דגמרא דאפילו לשבועות נזקקין ופותחין בחרטה ואין צריך לומר לנדרים אבל רבינו האי גאון החמיר בנדרים שלא לפתוח בחרטה ואמר דאנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים כלומר בפתח אבל בחרטה לא והחמיר עוד בשבועות ואמר דלא מזדקקינן להו כלל אלא כד מתרמיא מילתא דאית בה תקנתא וכו' אבל פתחי כי ההוא דאתא לקמיה דרב לא אבל הנשיא אלברגילונ"י כתב בשם מר יהודאי שהחמיר בנדרים והשוה אותם לשבועות שלא להתירם אלא לדבר מצוה ודוקא בפתח אבל בחרטה אפילו לדבר מצוה לא ע"כ וכתב הכל בו (סי' פח נז.) דבכהן שנדר לגרש את אשתו מודה רבינו האי שיש לו התרה: והמרדכי בפרק ג' דשבועות (סי' תשנח) הביא תשובת מהר"ם (ד' קרימונא סי' יח, ד' פראג סי' קכ – קכב) וכתוב בה כל דברי רבינו האי ז"ל וכתב עליהם דנראה לו דחומרא בעלמא הוא שהחמירו אבל מדינא לכל מתירין אפילו לאלהי ישראל, וכתב עוד נראה לי דדוקא בשבועה החמירו מפני שענשה מרובה וכבר בא מעשה לידי והתרתי נדר דלא שייך האי חומרא אלא בשבועה ולא בנדר, וכתב עוד ונראה דאם הנשבע בשם אין לו התרה הני מילי בשם המיוחד ובכינוייו שאינם נמחקים אבל ברחום וחנון וכו' או באחת מכל הלשונות חוץ מלשון הקודש מותר ומעשה היה בימי ריב"א באחד שנשבע בשם דיא"ו והתיר ע"כ והרשב"א כתב בתשובה (ח"ד סי' קכ, ח"ה סי' קכג) שאף על פי שמקצת הגאונים כתבו שלא להתיר נדרים ושבועות כבר נהגו כל הגדולים ליזקק להתיר נדרים ושבועות ע"כ והכי נהגו האידנא להתיר הכל כדינא דתלמודא ולא כחומרת הגאונים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל וכדעת הרמב"ם שפסק בפרק ו' מהלכות שבועות (ה"ח) דבין שבועות בין נדרים מתירים ואפילו נשבע בה' אלהי ישראל: ומכל מקום כתב הריב"ש בתשובה בח"א סימן פ"ה הזהרו בהיתר השבועות והנדרים שאין ראוי להתירם בזמן הזה כי אם לדבר מצוה כי כן כתבו הגאונים כגון מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דציבורא והרמב"ם (הל' שבועות פי"ב הי"ב) כתב וז"ל אף על פי שמותר לישאל על השבועה ואין בזה דופי ומי שלבו נוקפו לדבר זה שמץ מינות נמצא בו אעפ"כ ראוי להזהר בו ואין נזקקין להיתר אלא לדבר מצוה או שהוא צורך גדול עכ"ל".
כתב השו"ע סי' רל סעי' א' "מתירין שבועות ונדרים, אפילו נשבע בהזכרת השם. (כן נהגו על פי ש"ס ופוסקים עיין בית יוסף). הגה: ומ"מ לא ישאל עליו לכתחלה, אלא מדוחק. ועיין לעיל סימן ר"ג (הגאונים וע"פ)".
וכתב הש"ך ס"ק א "מתירין כו'. כתב בתשובת מהר"מ מינץ סימן ע"ג ומ"מ מתי שיבא לידי כה"ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים אני משים עליהם להתענות בה"ב וכה"ג לפי האדם ולפי הנדר וכן ליתן מעות לדבר מצוה זהוב או כהאי גוונא לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים שאומר מאי אכפת לי אם אשבע כל מה שארצה אלך אצל חכם ויתיר לי וכן שמעתי מרבותי עד כאן לשונו וכן נכון לעשות".
וכתב בס"ק ב' על דברי הרמ"א "אלא מדוחק. או לצורך מצוה כן הוא בריב"ש בשם הרמב"ן שמביא בית יוסף ס"ס זה והוא פשוט".
ב
כתב השו"ע בסי' ר"ג סעי' ג' "הנודר, כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות; והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן, שטוב יותר שישאל על נדרו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן. ולא ישאל עליהם אלא מדוחק ( וכן אם נשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא מדוחק)".
וכתב הש"ך בס"ק ג' "וכן אם נשבע. פי' דבשבועה כתיב לא ינקה ולכך יש מחמירין בשבועה דאין לה התרה כדאיתא בטור וב"י לקמן סי' ר"ל וע"ש". וכ"כ הט"ז ס"ק ג'.
העולה
כהאי גוונא שבועה תופסת ונדר לא.
אם נשבע בנקיטת חפץ כעקרון לדעת השו"ע מתירים לרמ"א לא מתירים אבל כיון שיש להגדיר כשעת הדחק ניתן להתיר ויש להתיר בשלושה וכו' ושאר דיני התרה.
לא היה נקיטת חפץ צריך התרה בפני שלושה ובפרט שהזכיר שם השם.
בשני המצבים יש להסביר לו את חומר שבועה ולא להתיר מיד.