שאלה
רציתי לשאול לגבי הלכות נטילת ידיים לסעודה- מתי שאין כלי. לא הבנתי כיצד ברז מהווה כלי? ומה המקור של הרב?
תשובה
בברז שמחובר לצנור שלוקח מים מדוד לכתחילה אין ליטול בו, אבל אם אין כלי אחר בדיעבד גם בזה יפתח ויסגור.
מקורות
נטילת ידים לסעודה
כתב השו"ע סי' קנ"ט סעי' ז' "צריך שיבואו המים מכח נותן, לפיכך צנור שדולה מים מן היאור ושופך בו ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול ליתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח השופך; ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים אותה תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באים. ואם הטביל ידיו לתוך הצנור הזה, אינם טהורות מכח טבילה, מפני שהם שאובים; וה"מ בדולה, ששופך ונותן לתוך הצנור עצמו, אבל אם נותן אותם חוץ לצנור וממשיך אותם לצנור והטביל בו ידיו, טהורות, דשאובים שהמשיכוה, כשרה; ואפילו דולה ונותן לתוך החריץ עצמו, אם הדלי נקוב מאחוריו בכונס משקה, ובעוד ששופך דרך פיו לצנור מקלח מאחוריו ליאור, מטביל בו את הידים, וטהורות, דחשיבי כאילו הטביל ביאור, דנצוק זה מחבר הכלי ליאור וחשיבי מים שבצנור מחוברים למימי היאור, אף על גב דנצוק כזה לא חשיב חבור לענין טבילה. ויש חולקין בזה ואומרים דגם לנט"י לא חשיב חיבור".
וכתב הרמ"א "אין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל ועשה להם בית קבול וברזא, אבל אם היו כלי תחלה וחברם לכותל, נוטלין ממנו".
וכתב המשנ"ב ס"ק מ"ח "הקבועים – דלנט"י כלי בעינן וכיון שהם קבועים בכותל הרי הן ככותל ואין שם כלי עליהן אף על פי שעשה להן בית קבול. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא ליטול מן הברזא דרך נטילה אבל לטבול בתוכן אם יש בהן ארבעים סאה יש להכשיר מטעם טבילה דמותר במ' סאה כדלקמן בסי"ד ולא הוי כטובל בכלי דכמחובר חשבינן ליה ומ"מ נראה פשוט דאין להקל בזה אלא בשהמים לא נשאבו ע"י כלי [עיין לקמן בסט"ז בבה"ל שם]", ובס"ק נ' כתב "נוטלין ממנו – ר"ל דרך ברזא שמסירה בכל שפיכה ושפיכה דחשיב עי"ז כח גברא וכמו שיתבאר בסוף ס"ט". כלומר שכדי שיהיה לזה דין כלי צריך שלא יהיה מחובר לקרקע, וכן שבזרם הראשון יהיה מספיק כדי לכסות את היד וכמו שיבואר, ואם מחובר צריך שיהיה בו ארבעים סאה כדי שיהיה ניתן לטבול את הידים.
ובכה"ח ס"ק נ"ז הוסיף "ואפילו מחזיקים ארבעים סאה דמשום טבילה ליכא דמים שאובים הם ומשום נטילה נמי ליתא דלאו כלי הוא. עולת תמיד אות י"א. ומשמע הא אם באו לשם הארבעים סאה על ידי המשכה מהני לטבילה וכדלקמן סעיף ט"ז ולא חשיב מטביל בכלי דלא מהני טבילה. וכן כתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות ח' ואשל אברהם אות י"ב להקל אם יש שם ארבעים סאה. ונראה דמיירי נמי בכהאי גוונא שבאו לשם המים על ידי המשכה ודו"ק". כלומר שמה שמועיל טבילה היינו רק אם המים כשרים לטבילה, ולא אם הם שאובים.
ב
כתב השו"ע או"ח סי' קנ"ט סעי' ט' לגבי נטילת ידים בחבית "ואם היתה ברזא (פי' דבר סותם הנקב ספינ"ה בלע"ז) בנקב והסירה וקבל המים על ידיו, חשיב שפיר כח גברא; וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה". וכתב הט"ז בס"ק י"ג "וצריך להחזירה כו'. לדעת הרא"ש והטור הטעם בזה משום דבעינן כח גברא בכל שפיכה וכר' יוסי דפוסל במוטה חבית ששופכת ומדמה לה הרא"ש למ"ש בי"ד סי' ז' לענין שחט בגלגל אלא לדעת הרמב"ם וש"ע שפסקו כת"ק קשה מ"ש כאן דבעי' בכל שפיכה ולא סגי בהתחלה לחוד מההיא דמטה חבית בס"י ונ"ל דס"ל לש"ע דבמטה חבית בשעת ההטיה מנענע כל המים שבחבית אף על פי שאינם נשפכים בפעם א' משא"כ בברזא המים שבכלי אינו מנענע אלא המים הסמוכים להנקב כנלע"ד". כלומר שהפעולה בכל המים שבחבית.
כתב המשנ"ב בס"ק ס"ד "בכל שפיכה ושפיכה – פי' בכל קלוח וקלוח דלא חשבינן בזה בא מכחו אלא קלוח ראשון וע"כ צריך לחזור ולהסיר בכל שפיכה ושפיכה וכתבו האחרונים דהנוטל ע"י כלי שמתוקן ע"י ברזל (שקורין תרנגול או מה שקורין קראן) צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד דהוא דק ואינו מספיק בקילוח ראשון ליטול יד כראוי".
וכן כתב הבא"ח ש"ר פרשת תזריע סעיף יד "המים צריכין לבא מכח גברא, ואם באו מאליהם לא חשובה נטילה, ולכן כלי שקורין בערבי מזנבל"א שיש לו ברזא עשויה כראש תרנגול נחשת שמסבבין אותו לצד אחד ויוצאים המים צריך הנוטל ידיו ממנו להיות פותח וסותם כמה פעמים תכופים בזא"ז, שאם לא יעשה כן נמצא קלוח הראשון בלבד יוצא מכח גברא, ובזה הקלוח הראשון אין בו מים שיעור המספיק לכסות כל היד".
וכתב הכה"ח ס"ק ס"ח "וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה וכו'. פירוש בכל קלוח וקלוח דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא. אגודה ומרדכי, מגן אברהם ס"ק ך'. וכן כתב העולת תמיד אות י"ד. ומה שכתב רש"ל פרק כל הבשר סימן כ"ג להתיר בלי החזרה והסרה בכל שפיכה זולת אם בא אחר ליטול צריך להחזיר הברזא והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ב', כתב עליו המגן אברהם שם אפשר דלא ראה באותו הפעם באגודה ומרדכי והדין עמם יעו"ש. וכן כתב אליה רבה אות ט"ו על דברי רש"ל הנז' שאין לשמוע אליו כלל בזה נגד גדולי הראשונים והם מרדכי וסמ"ג וסמ"ק והגהות אשירי ורא"ה והרא"ש והטור ורבינו ירוחם, וסיים אלא דאם כבר נטל בלא חזרה יחזור ויטול ולא יברך שנית יעו"ש. וכן כתבו האחרונים דצריך להחזיר הברזא ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה היוצאת מהנקב, רבינו זלמן אות ח"י, חיי אדם כלל ל"ח אות א', בית מנוחה אות ה', חסד לאלפים אות ד', דרך החיים אות ד'. וכתב שם האליה רבה ולא הוי נטילה לחצאין דלקמן סימן קס"ב סעיף ג', דהא עדיין טופח מהמים שכבר יצק על ידו, ועוד כיון דהכלי לפנינו ודעתו לשפוך עוד אין זה בכלל נטילה לחצאין יעו"ש. מיהו הרב קיצור השלחן ערוך סימן מ' אות י"ג כתב דמי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא צריך לידע שבקלוח ראשון נתכסה כל היד ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה, ומי שאינו יודע לשער אין לו ליטול ידיו בדרך זה, ומכל שכן שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן והקלוח הוא דק עכ"ל. ועיין לקמן סימן קס"ב אות ך'". כלומר כדי שלא יהיה עליו מים אחרים ויחצצו צריך שבשפיכה הראשונה יתכסה כל היד.
ובס"ק ס"ט "והוא הדין כשנוטלין מן הכיור שיש בו תרנגול של נחושת שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה, וכן בכיור שיש בו תרנגול של נחושת מחובר שאינו יכול לצאת מסבבו לפתחו בכל שפיכה ושפיכה. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות כ"ו, עולת תמיד אות י"ד, רבינו זלמן שם, אשל אברהם אות י"ט, בית מנוחה אות ו'. מיהו המחצית השקל בס"ק ד' כתב דדוקא כשנוטל ידיו מוציא הברזא לגמרי ויוצאין המים על ידו דרך מקום שהיתה הברזא תחובה דגם כן באים מכלי, אבל אותן שהברזא תחובה באמצע השפופרת ויש גם בברזא נקב נגד נקב השפופרת אלא שכל היום צד השלם של הברזא נגד נקב השפופרת ואין המים יוצאין ובשעת נטילה מגלגל הברזא ובא נקב הברזא נגד נקב השפופרת ויוצאין המים דרך הברזא נקובה לתוך חתיכת שפופרת שלמעלה מן הברזא ויוצאין המים על ידיו מפי השפופרת, כהאי גוונא אין ליטול ידיו מכלי זה דהא אותה חתיכת שפופרת שלמעלה מן הברזא אין לה בית קיבול ואין המים יוצאין על ידי כלי עכ"ל. ונראה לפי סברת המתירים ליטול מדד של האיברי"ק אף על גב שהוא עודף על צד השני של הפה ואין ראוי לבית קיבול מפני שכן דרכו כמו שכתבנו לעיל אות יו"ד, אם כן גם בזה יש להתיר מפני שכן דרכו. ונראה שזהו גם כן סברת המתירים שזכרנו באות זה שיירי כנסת הגדולה ודעמיה מפני שכן דרכו. אלא שכבר כתבנו לעיל באות יו"ד דיש לחוש לדברי המחמירים, ואם כן גם בענין זה של הכיור יש להחמיר".
והנה בשו"ת מנח"י ח"ד סי' כ"א אות ו' כתב "והנה כי כן ראיתי, שנתן עצה זו בתשו' זקן אהרן שם, לענין נטילת ידים מן הקראנען /ברזים/ של וואסערלייטונג, /מערכת המים/ היכא שהצינורות נמשכין מן הנהר, לעשות כעצת הפמ"ג ודה"ח הנ"ל, ומדין טבילה דוקא, ומטעם שהחליט דאין להצינורות דין כלי עיין שם, ולהנ"ל צ"ע, דלפי מה שכתבנו, דעדיין יש לחוש בכל אלו, דיש להם דין כלי, לפסול משום שאובין, ואף אין לומר, דבצירוף שיסגור ויפתח את הברזא בכל קלוח וקלוח, יש בזה משום ממ"נ, או נטילה או טבילה, – ואולי גם זה כוונתו, דאל"כ אינו מובן, מה שהצריך שם, הסגר ופתיחה בכל פעם עיין שם, – אבל זה אינו, דבנוגע לנטילת ידים, דצריך דוקא שיבואו המים על ידיו מכלי, א"כ שוב עדיין יש לומר, דאולי ישנם כלים באמצע המשך המים, ולא בסופו, ולא מהני, לא משום נטילה, לא משום טבילה, וכעין מש"כ הפמ"ג כנ"ל, והיינו למאן דמחמיר טבילה בשאובין לנטילת ידים, עי' (סעי' י"ד). והנה גם בחיי אדם שם (כלל ז' סי' ז'), אוסר ליטול ידיו מפלומפ עיין שם, ומשמע דגם בכה"ג דמניח ידיו סמוך לארץ אוסר, וי"ל מטעם הפמ"ג הנ"ל, אבל ראיתי בשערי עדן שעל הקש"ע (סי' מ' אות מ"ו) שכתב, הטעם, משום דאין כאן לא נטילה, דאין כאן כלי, וגם טבילה לא הוי, משום דטבילה לא מקרי, אלא אם הכניס ידיו במים, וכעין זה הביא באורחת חיים החדש שם (סי' קנ"ט אות ב'), בשם ספר מאמר מרדכי, שכתב, וז"ל, אין ליטול הידים, מאלו הפרצופות המקלחות מים הבאים מהמעיין, דהא טבילה אין כאן, מאחר שאין מטביל שם ידיו, והוא בדרך נטילה, אמנם נ"ל דיכול להטביל ידיו בשוקת שהפרצופות מקלחות לתוכו, משום דהוי חבור למקוה ע"י הנצוק (ובאותו שעה שהפרצופות מקלחות לשם דוקא), וגם בזה יש לגמגם (לדעת הי"א שבש"ע /או"ח/ (סי' קנ"ט סעי' ז') עיין שם) ע"כ, וממילא ל"מ הטבלת ידים, רק אחר שנתכנסו המים בהכיור ובשעה שהמים יורדים דוקא, ולמ"ד נצוק חבור דוקא, וכדי לצאת ידי שניהם, הי' אפשר לעשות מקודם נטילה, ואח"כ טבילה, אבל להחשש, שמא הוי לי' דין כלי לשאובין, ולא לנטילה כנ"ל, צ"ע, ומ"מ י"ל דבנוגע לנטילת ידים בשעת הדחק יש להקל, דגם לענין חשש שאובין הולכים בזה לקולא, עי' (סעי' ז') ובטו"ז שם ונו"כ, וביותר (בסעי' י"ד), – ושוב ראיתי בספר טהרת המים (סי' נ"ט), במה שכתב שם, להתיר נטילת ידים ע"י טבילה בסינק כנ"ל, וכתב שם במוסגר, דלגבי טבילת ידים, כל החששות האמורות במי העיר, שמא שאובין הן, אין כלל, מכיון שכאן כשר בשאובה שהמשיכוה כולה, וכמ"ש הכ"מ עכ"ד, והצדק עמו, וע"ע בחזון איש (ה' נטילת ידים סי' כ"ג אות י"א), שס"ל, דאם מקיף הקלוח כל היד, מטבילין בקילוח, וא"צ להניח סמוך לארץ, אם לא שלא הגיע הקילוח להמים שבתוכה, משום דאין מטבילין בכיפין, – וכ"ז לדעת המכשירין, אבל להחולקין, גם בפלומפ לא מהני, כיון דהמים נעקרין בכח מכריח, נגד טבעת שטיפתן, בטלו מדין מעיין, לענין נצוק, – ונראה שגם להמכשירין פסול, משום דהמים זוחלין, ואין מועיל חבור למעיין לטהר בזוחלין, והא דמכשירין באריתא דדלאי, י"ל דמיירי באשבורן וכמ"ש במ"ב (ס"ק מ"ט) בהמשכה עכת"ד".
ג
כתב השו"ע בסעי' י' "אם הטה חבית מלאה מים והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנו, עלתה לו נטילה".
וכתב המשנ"ב ס"ק סו "והלך וישב לו וכו' – ולא דמי למה שמבואר בס"ט דכח גברא נחשב רק הקילוח ראשון לבד ומטעם זה צריך להחזירה בכל שפיכה ושפיכה דהתם לא עשה מעשה בגוף המים ורק שהסיר הברזא המונע המים לצאת ולכן לא חשיב בא מכחו רק קילוח ראשון היוצא מיד כשפתוח אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים שהניע אותם ומחמת הטיתו נשפכין כ"ז ששופכין מהחביות בקילוח לעולם חשיב בא מכחו".
וכתב הבה"ל ד"ה "עלתה לו נטילה – המחבר סתם בזה בלי שום חולק וכן הסכימו האחרונים [מ"א וא"ר וש"א ועיין מש"כ בטעם המחבר דס"ל דכו"ע מודים בזה] אבל הגר"א הוכיח דבמחלוקת שנויה דהאוסרין בסי"ב בקוף ה"נ בזה דלדידהו לא חשבינן זאת לכח גברא [דשני אלו הדינין נשנו במסכת ידים במחלוקת רבנן ור"י כמבואר בב"י] וא"כ המחמירין שם ה"נ בכאן והנה ברוקח כתוב בהדיא כמו דמפרש הגר"א וכן הוא ברש"ל וכן נראה מפשטיות לשון המשנה וכן מסמ"ג ושארי הראשונים האוסרין וע"כ נראה דלכתחילה טוב להחמיר בזה".
וכתב הכה"ח בס"ק ע"א "דהכי איתא בפרק קמא דידים, מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים רבי יוסי פוסל בשני אלו, ופירש שם הר"ש כלומר במטה חבית ובקוף וטעמא דתרווייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך הוי כח גברא ע"כ. והביא דבריו בית יוסף וכתב שכן דעת התוספות והרא"ש לפסוק כרבי יוסי, וכן דעת הראב"ד והר"י וסמ"ג וסמ"ק והתרומה, אבל הרמב"ם פוסק כתנא קמא, וכתב ה"ר יונה בפרק אלו דברים שכן נראה שהוא דעת רב יהודאי גאון, וכן דעת הרשב"א בפרק כל הבשר ובתורת הבית, ואף על פי שהרמב"ם פוסק כתנא קמא היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל כח נותן מיהא בעי, ולענין הלכה כיון דנטילת ידים דרבנן נקטינן כהרמב"ם והרשב"א ורב יהודאי דפסקו כתנא קמא עכ"ל בית יוסף בקיצור. אבל מור"ם ז"ל בדרכי משה אות ג' כתב על דברי בית יוסף הנז' דלא נראה כלל לדחות דברי כל הני רבוותא קמאי ובתראי, אלא נקטינן לחומרא אף על גב דלא הוי אלא איסור דרבנן, דאין זו ספק דרבנן לילך לקולא, אלא הואיל ורבים ובתראי מחמירין אנן נעביד כוותייהו עכ"ל. וכן פסק רש"ל פרק כל הבשר סימן כ"ג כרבי יוסי ומכל מקום כתב דוקא להצריכו נטילה אחרת אבל לא לברך שנית יעו"ש, והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות כ"ה. וזהו שכתב מור"ם ז"ל בסעיף י"ב בהגה ויש להחמיר. מיהו הקשו המפרשים ז"ל דלמה בסעיף י"ב כתב דיש להחמיר ובסעיף זה לא דבר כלום. וגם על מרן ז"ל הקשו דלמה בסעיף י"ב כתב יש פוסלין ויש מכשירין ובסעיף זה כתב סתמא כיון דהטה חבית, ונטילת הקוף היא פלוגתא אחת בין תנא קמא ורבי יוסי כנזכר. ויעו"ש בדבריהם שכל אחד לדרכו פנה לתרץ. והדגול מרבבה כתב דמה שכתוב בשלחן ערוך עלתה לו נטילה היינו דיעבד אבל לכתחלה לא יטול משום דפלוגתא היא יעו"ש. ונראה דבזה מתורץ גם כן קושיא שעל מור"ם ז"ל דהא שלא כתב כאן ויש להחמיר כמו שכתב בסעיף י"ב משום דגם מדברי מרן ז"ל משמע כאן דלכתחלה לא יטול. ומכל מקום לענין דינא כיון דדבר זה לא נפיק מפלוגתא, וגם בדעת מרן ז"ל יש לומר דלא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחלה חושש להחמיר, וכן דעת מור"ם ז"ל, נקטינן להחמיר ויש לחזור ולנענע החבית בכל פעם שרוצה לשפוך על ידיו כמו המניח חבית על ברכיו וכמו שכתבנו לעיל אות ס"ד יעו"ש".
וכתב המשנ"ב ס"ק מ"ז: "כתבו האחרונים שאין ליטול ידיו מן הפלומ"פ לפי שאינו כלי וכ"ז דוקא כשמניח ידיו סמוך למקום יציאת המים מן הצנור הבולט אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו השניה ימשוך הפלומ"פ להביא עליו המים ואח"כ יחליף ידיו או שחבירו ימשוך לו ומהני כ"ז משום דניצוק חבור והוי כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה משום דהוי כטובל בכיפין", וכתב בשער הציון ס"ק מה "ואף שבפרי מגדים הניח זה בצריך עיון, זהו משום דמצדד שם שמא אין דבר זה בכלל מקרב לגבי דולא, ויש לחוש לשאובין אם יש שם חשש כלי, אבל לפי הידוע מלאכת הפלומ"פ כעת אין שם כלי כלל למטה בפלומ"פ ומהני לזה ניצוק חבור. ומכל מקום אם יש לו כלי ליטול ידיו אין כדאי להקל נטילה על ידי ניצוק".
ג
עיין בקצוה"ש סי' ל"ה סוסק"ט כתב "ומפלאפמין השואבים מהמעיין מותר ליטול אם נותן ידיו סמוך לארץ דהוי כטובל ידיו במעין משום דנצוק חבור משא"כ אם אין ידיו סמוכות לארץ אינו מועיל משום דהוי כטובל בכיפין וכו' והברזות של מים הנקרא וואסר לייטונג מסופקני אם יועיל דאפשר שלפעמים אין המים מחוברים עם המעין המקורי והברזא עצמה אינה כלי שתהא ראויה ליטול ממנה ובעיר הקודש ירושלים ת"ו התחילו מחדש להמשיך מים אל הבתים מהמעין ומעמידין על גג הבית חבית גדולה הנקרא רעזאוואק (דוד) ולתוכה מתכנסין המים וממנה באים לברזא הרי זו ככיור ואם הרעזאוואר אינו נקוב כשר ליטול מהברזא אם יסגור ויפתח על כל השפיכה". כלומר שדיינין לדוד ככלי וא"כ אם יש בכל זרם הראשון כדי לכסות את היד מועיל לו נטילה (וראה שם במה שכתב למעלה ובהערה למעלה מזה).
אמנם בשו"ת אור לציון חלק א – אורח חיים סימן טז כתב "ידוע שצריך מעיקר הדין ליטול ידים לסעודה בכלי, כמו שפסק הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ו ה"ו) ושו"ע או"ח (סימן קנ"ט ס"א), ונראה לענ"ד שע"י פתיחת וסגירת ברז מים לא מועיל לנט"י דלא נחשב כלי, דלא מבעיא אם אין חבית מים בגג דלא מועיל שאין כאן כלי, אלא אפילו אם יש חבית מים בגג והמים באים מהחבית דרך הצינור לברז, גם כן לא מיקרי שנטל בכלי, שהרי המים שיוצאים מהחבית לא נשפכים על ידיו ישירות, אלא זה עובר דרך הצינור ומהצינור נשפכים על ידיו, והוי כח כחו, והראיה לזה מדברי מרן בש"ע או"ח (שם, ס"ז) שכתב וז"ל: צריך שיבואו המים מכח נותן, לפיכך צינור שדולה מים מן היאור ושופך בו, ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול ליתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהן, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח השופך, ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים אותה תחת השפיכה ממש עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה, עדיין מכחו הם באים, עכ"ל. הרי להדיא שהמרחק שיש מהדלי לידיו זה כבר לא כחו ולא עלתה לו נטילה, הכא נמי בנידון דידן, המרחק שיש מהחבית לברז המים ע"י הצינור, נפסק כח השופך מהחבית והוי כח כוחו ולכן לא עלתה לו נטילה.
ואעפ"י שכשהברז סגור היה מקום לומר שהצינור עצמו יחשב כלי, שהרי יש לו בית קיבול למים שעומדים בתוכו, מכל מקום לא נחשב כלי, שהרי קימ"ל להלכה צינור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, משום דלא נחשב כלי, כמו שפסק הרמב"ם (הלכות מקואות פ"ו ה"ו) ושו"ע יו"ד (סימן ר"א סל"ד), ובזמנינו התקנת הצינור והברז נעשית בצורה כזאת, שקובעים את הצינור תחילה בכותל ורק אחרי כן מרכיבים הברז, ולכן לא נחשב כלי, וכן פסק הרמ"א (או"ח סימן קנ"ט ס"ז) לגבי נטילת ידים".
ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן ז דחה טענה של אור לציון וז"ל "והנה לפענ"ד נראה דאין בהצינור המפסיק בין המיכל להברזא בכדי לבטל שם כלי מגוון הנטילה דרך הברזא, דנראה דזה שמצינו שנחלקו הפוסקים אי צנור שם כלי עליו או לא, ורובא דהפוסקים נוטים לפסוק דלא שם כלי עליו, עיין בדברי הראשונים על הגמ' בחולין ד' ק"ז ע"א בההיא דאמרינן שם האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים וכו', ובטור וב"י סי' קנ"ט ובמג"א סק"ד וסק"ח, ומ"ב סעי' ז' בביאור הלכה ד"ה מפני שהם שאובין, זהו דוקא בסוג צנור כזה הפתוח עכ"פ משני צדדיו באופן שלא יוכלו לקבל ולהחזיק בקרבם את המים, וכדכותב המעדני יום טוב בחולין שם ברא"ש סי' י"ג סק"ע, דזה שכותב הרא"ש שם שהצנור אינו כלי, היינו מפני שהוא חפירה בקרקע או שאינו עשוי ככלי שאינו מקבל מים ע"ש, אבל בצנור של גוונא דידן שמצד אחד הוא קשור אל המיכל ומצד שני אל הברזא שבבית, וכל עוד שהברז סגור המים צבורים ומוחזקים גם בצנור, שפיר נקרא כל כי האי גוונא כיש לו בית קיבול וכעשוי לכך, וממילא שם כלי עליו. וגם יש לומר כדכותב כבו' בדבריו כי הצינור נחשב כחלק מהמיכל, בהיות שהמיכל עשוי מתחילת ברייתו בכוונה ובאופן זה שיחובר אל צינור שיוביל את מימיו לבתים וכדומה.
(ג) ועוד זאת גם אפילו אילו לא היה גם לצינור כזה שם כלי, בכל זאת ג"כ הסברא נותנת שאין הפסקתו שמפסיק בין המיכל להברז בכדי לפגום הנטילה שלא תחשב כנטילה מכלי, והוא בהיות שמיד עם הכח גברא של פתיחת הברז נוצר ניצוק – חיבור עם המים שבכלי, ועיקר הילוך המים בא מכח הכלי, ונחשב על כן זה שפיר כנוטל מכלי, וחילי דידי מההיא דחולין שם ד' ק"ז דאמרינן ואי מיקרב לגבי דולא דקאתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים. ומבאר הרשב"א בד"ה מגופת חבית, דאע"ג דאריתא דדלאי לאו כלי הוא ואין נוטלין ממנו, מ"מ אי מקרב לגבי דולא הרי הוא כאלו נטל מן הדולא ע"ש, וכך מבאר המ"ב בס"ק ל"ז בכוונת דברי השו"ע שם בסעי' ז'. וביותר מסביר הדבר בשו"ע הגרש"ז בסעי' י"ד, דאחרי הביאו הדין דאם משים ידו קרוב למקום השפיכה אף על פי שאינו משים תחת השפיכה ממש עלתה לו נטילה וכו', מוסיף וכותב וז"ל: ואף על פי שהצינור המונע המים מלהתפשט לצדדי נהר אינו כלי אין בכך כלום כיון שעיקר הילוך המים הוא מכח כלי עכ"ל, הרי בהדיא דכל שהמים ממשמשים ובאים מכח הכלי ע"י הכח גברא שישנו בזה אינו מעכב תו מה שביני ביני נמצא ומפסיק צינור שאינו כלי, וא"כ דון מינה בכש"כ שהצינור של גוונא דידן אינו מפסיק כלל ומיחשב שפיר הנטילה דרך הברזא ע"י פתיחה וסגירה כנטילה מכלי ובכח גברא.
(ד) ומצאתי בספר שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חאו"ח סי' כ"ו שכותב ג"כ להמליץ על אלה שאינם נזהרים בנטילת ידים בכלי מיוחד ומסתפקין ע"י סגירה ופתיחה של הברזא, מפני שהברזים שבזמננו זה אינם כזמנים ראשונים, דהחבית שלנו עשויה לשם כלי לכתחלה בתלוש וגם אח"כ שמחברים לה את הצנור אינם מחברים אותה בקרקע ויכולים לטלטל אותה בכל עת ורגע, ופשוט ששם כלי עליה, ואף שהצינור לא מקרי כלי, מ"מ בהיות והמים הנמשכים ע"י הצנור הם מן החבית הרי הצנור כברזא ארוכה והוי כנמשכין מהכלי והו"ל כניצוק חיבור עיין שם, ואם כי שלא מובן מה שכותב שגם אח"כ כשמחברים לה הצנור אינם מחברים אותה בקרקע, דמדוע לא נקרא זה חיבור כשמבריגים אותה אל הצנור המחובר אל הקיר ובתוכו בהברגה חזקה, וגם איך יכולים לטלטל אותה בכל רגע, מבלי שיצטרכו לפרק ולסתור מקודם את החיבור בההברגה החזקה? ובכלל לא מובן מדוע שהוצרך הספר לבוא עלה מכח זה מה שגם אח"כ יכולים לטלטל אותה, הא אפילו אם הוי חיבור ולא יכולים לטלטל אותה, כמו שכן הוא במציאות, ג"כ לא מגרע עי"כ בכאן את השם כלי שעליה בתלוש, וכדפסק בהדיא הרמ"א, שהובא בדברינו לעיל, דאם היה כלי תחלה וחברם לכותל נוטלים ממנו. אבל עכ"פ נגע הספר ג"כ במעין דברינו.
ואשור ראיתי גם בספר הלל אומר חאו"ח סי' ק"ט שנגע בדבריו הקצרים ג"כ להתיר ליטול בשעת הדחק במים הנמשכים דרך הצנורות בלי כלי, אבל בא עלה מכח שהמים עוברים ע"י כלים מכלים שונים המסננים ומצללים את המים, וגם ע"ד כח גברא בא עלה מפני שיום יום עובדים במפעל המים הרבה פועלים ובלי כחם לא יגיעו המים למקומות הגבוהים עיין שם, ודברים מאד דחוקים ונתנים להדחות בנקל, ובפרט דהרי לבסוף נחים המים במיכל בלי כל פעולת אדם ומשם עוברים דרך הצינור, והעיקר בזה מ"ש לעיל.
(ה) ולמרות כל האמור צדק הספר ישכיל עבדי שם בכתבו כי החרדים לדבר ד' לא מסתפקים ע"י סגירה ופתיחה של הברזא בכל שפיכה ושפיכה אלא יש להם כלי מיוחד שממנו נוטלים ידיהם ע"י שממלאים אותו מים מהברזא. כי בנוגע להאופן הראשון שכתבנו לעיל בדברינו לומר דגם לצינור כשלעצמו יש דין כלי, עדיין יש להנדז ע"ז, ובמיוחד לפי אופן סידור צינורות אלה בבתים, שמכניסים ומחברים אותם אל תוך קירות הבית, ולאחר מיכן מכינים על הגג את המיכל ומחברים אותו אל הצינורות, דיוצא איפוא שהצינורות לפני חיבורם אל קירות הבית היו חלולים משני הצדדים באופן שלא היה שם כלי עליהם, ומתי מקבלים השם כלי רק לאחר מיכן בשעה שמחברים המיכל אליהם, וא"כ הוי להו כחוברו קודם ואח"כ עשו להם בית קיבול וברזא, ובזה הרי פוסק הרמ"א שם דאין ליטול ידים מהם. וגם על הטעם שהצינור נחשב כחלק מהמיכל, יש ג"כ מקום של פיקפוק בהיות דהצינור עושים ממקודם ועיקר מטרת עשייתו הוא בכדי לחברו אל הצינור המרכזי כדי שהמים יוזרמו עי"כ אל הבית, וישנם מקומות שאין להם בכלל מיכל לצבירת מים, ולכן קשה קצת לומר שהצינור נעשה טפל וחלק מהמיכל, באופן שנשאר בזה רק הטעם השלישי שכתבנו בזה לומר דגם אם הצינור לא נחשב לכלי מ"מ אין בהפסקתו שמפסיק בין המיכל להברז בכדי לפגום שלא יחשב עי"כ כנוטל מכלי וכנ"ל.
וכו ועל כן, לכתחילה יש להדר להכין כלי מיוחד לנטילת ידים, ולא לשנות ממנהג אבותיו, ומכש"כ בבתים פרטיים, אבל בשעת איזה דחק יש להתיר גם הנטילה מהברז ע"י סגירה ופתיחה, ובמיוחד בבתי – הלימוד שהצינורות מסודרים מבחוץ ונקבעים מתחילה במטרה לחברם אל מיכל המים".
וע"כ כתב מרן הרב "אבל בברז מחובר לצנור שאין שם כלי אי אפשר לטל בו ובדיעבד גם בזה יפתח ויסגור". ונראה שהפקפוק בזה הוא מהטעם הנ"ל שהצינור הוא היה מחובר קודם לשימוש בו, ומכל מקום בדיעבד כשר כמו שכתב הציץ אליעזר.
העולה
בברז שמחובר לצנור שלוקח מים מדוד לכתחילה אין ליטול בו, אבל אם אין כלי אחר בדיעבד גם בזה יפתח ויסגור.