שאלה
האם מפרישים חלה על בצק שיעשו על מחבת?
תשובה
עיסה שבלילתה רכה – שלשו על דעת לטגן וטיגנו לכו"ע פטור מחלה.
עיסה שבלילתה עבה – שלשו על דעת לאפות ובסוף טיגנו- נחלקו הראשונים למעשה יפריש ממנה בלי ברכה או שיאפה ממנה מעט אפי' שאין בו כשיעור חלה ויברך.
מקורות
כתוב במשנה חלה פרק א משנה ה' "עיסה שתחלתה סופגנין (בלילה רכה) וסופה סופגנין (בטיגון) פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה".
ובפירוש המשנה באנו למחלוקת הר"ש ור"ת והביאם הטור בסי' שכ"ט וז"ל: "עיסה שבלילתה עבה שבשלה במים או טגנה בשמן כתב ר"ת שחייבת דכבר נתחייב בשעת גילגול ור"ש כתב דאפי' העושה עיסה גמורה אם דעתו לבשלה או לטגנה פטורה אבל אם בשלה ולא היה בדעתו לבשלה אלא לשה סתם ואח"כ נמלך לבשל חייבת וכ"כ הרמב"ם שהכל הולך אחר דעת האדם כיצד העושה עיסה ותחלתו וסופו על דעת סופגנין פטורה גלגלה על דעת עיסה ונמלך לעשותה סופגנין חייבת שכבר נתחייבה משעת גילגול גלגלה על דעת סופגנין ונמלך שלא לעשות סופגנין אלא עיסה סתם חייבת וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ומיהו כתב הר"ש אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה אם דעתו לאפות ממנו מעט אפי' אין באותו המעט שיעור חלה כולה מתחייבת ע"י".
כלומר דנחלקו ר"ת ור"ש אם עושה עסה עבה ובסוף טיגנה שלר"ת חייבת בחלה ולרמב"ם ר"ש ורא"ש פטורה מחלה. [וראה לקמן בביאור המשנה לר"ש].
וכתב עוד הטור "וכן היה מנהג הר"מ מרוטנבורג בביתו כשהיו עושין עיסה כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן לאפות מעט ממנה ועי"כ נתחייב כולה בחלה ומ"מ לא היה מברך עליה ברכת המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה אוכל אותה בלא המוציא אלא היה מברך על לחם אחר המוציא ואח"כ היה אוכל".
ובאמת יסוד המחלוקת בין ר"ת לר"ש זה בפסוק שכתוב "ראשית עריסותיכם" כלומר שבשעת גלגול מתחייב בחלה ולכן אומר ר"ת אפי' אם סבסופו טיגנה חייבת בחלה כיון שמשעת הגלגול נתחייבה, ור"ש סובר נכון שמשעת גלגול מתחייבת אבל בעינן שיהיה כן בדעתו לאפותה אבל אם בדעתו לטגנה אינה חייבת.
נפק"מ כתב המרדכי לדברי ר"ת הלוקשין וקרפאלך ופשטידה חייבים בחלה ולדברי ר"ש פטור [ועיין בדרכי משה שם וברינו יונה פ"ו ברכות ופת"ש ס"ק א].
המוציא תלוי בחלה
לדעת ר"ת כיון שעיסה חייבת בחלה א"כ מברכים עליה המוציא ולכן המהר"ם מרוטנברג שחשש לדעת ר"ת היה אוכל רק בתוך סעודה. [וראה בב"י בסי' שכ"ט ובר"ש ובתוס' שם באריכות].
ופסק בשו"ע סי' שכ"ט סעי' ג' "עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה. גלגלה לעשות ממנה לחם, ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם, חייבת". כלומר שפסק את הר"ש.
וכתב בסעי' ד' "אפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה וכיוצא בו, אם דעתו לאפות ממנה מעט, ואפאו, אפילו אין באותו מעט שיעור חלה, כולה מתחייבת על ידו".
וכתב הט"ז ס"ק ה "וכ"כ מהרי"ל בהלכות פסח בהדיא בב' עיסות שהיו נילושים לעשות מהן טיגון בלא הפרשת חלה כו' שציוה להפריש מהם מעט לאפות ולהפריש אחר כך חלה בברכה וכן מסיק מו"ח ז"ל דודאי בעינן ברכה והביא ראיה לדבר מתשובת הרשב"א". וכן פסק הבא"ח (ש"ש שמיני הל' חלה סעי' ד').
וכתב הש"ך בס"ק ד' "דכיון דגלגלה ע"ד לבשלה לא חל עליה חובת חלה דבתר דעתו אזלינן מיהו הרבה פוסקים חולקים דהיכא דבלילתה עבה אפי' גלגלה ע"ד לבשלה חייבת בחלה דמיד נתחייבה משעת גלגול כדאיתא בב"י לכן יש להחמיר להפריש חלה בלא ברכה או לאפות מעט ממנה שע"י כן תתחייב כולה בחלה וכדבסעיף שאחר זה וכמו שכתב הרא"ש וטור ופוסקים בשם מהר"ם ע"ש" וכן נראה שמצדד הט"ז בס"ק ב' כלומר להחמיר כמהר"ם מרוטנברג.
וכתב בביאור הגר"א "מתני' ה' פ"ק דחלה וכפי' הר"ש שם ואינו כן דעת ר"ת [ועבא"ח סי' קס"ח סי"ג] וער"ש שם והרא"ש ס"ב ובתוס' הנ"ל דפסחים והרא"ש שם ובתוס' דברכות ל"ז ב' ד"ה לחם כו'".
וראה שם באריכות בדברי הר"ש שהביא שם ראיות מהירושלמי ומר"י הגלילי וז"ל "ועוד ראיה דאין מברכין המוציא על דבר שנתבשל במשקין דההיא דסוף פ' כל שעה דא"ר יוסי דאין יוצאין ברקיק המבושל אף על פי שלא נמחה שהבישול מבטלו מתורת לחם כדמוכח התם אף על גב דר"מ פליג עליה קיי"ל כר' יוסי וכיון דלאו לחם הוא אין מברכין עליו המוציא וחביצה דכיצד מברכין שלא נתבשל והא דתניא התם הכוסס חטה מברך עליו בפה"א טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף מברך עליו ג' ברכות". א"כ מצינו שבישול עוקר אפיה ולכן אע"פ שנתחייבה בחלה כיון שבשלתי אותה אין לה חיוב חלה נמצינו למדים שהשו"וע שפסק את הר"ש להלכה למד את ר"י כגמ' בפסחים.
וצריך עוד לעיין בהלכה זו בדברי הטור והשו"ע בסי' קס"ח שמשמע שחששו שם לדברי ר"ת כתב הטור בסי' קס"ח "כל דבר שבלילתו עבה אפילו בישלו במים או טיגנו בשמן לחם גמור הוא וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ובלבד שיש בו תואר לחם" כלומר שפסק את ר"ת וראה בב"י בדרישה מה שכתב בזה.
וכתב השו"ע בסי' קס"ח סעי' י"ג "אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה; ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא (ונהגו להקל), וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה". כלומר שדעתו בסתם כר"ש וי"א כר"ת וסיים שירא שמים יאכלם בתוך סעודת פת כלומר שחושש לר"ת ובהלכות חלה לא חשש לו כלל.
וביאר המגן אברהם ס"ק לב "ואפילו נתחייבה. פירוש אפילו למאן דאמר דמחייב בחלה אבל אנן קי"ל דפטורה כמ"ש בי"ד סי' שכ"ט". ובט"ז ס"ק ט"ז כתב "י"ל הא כ' בי"ד סי' שכ"ט דכה"ג אין חייב בחל' ונ"ל דהכא מיירי בהיה דעתו תחלה לאפותה ונמלך לטגנה דבכה"ג חייב בחלה וא"ל א"כ למה כ' הב"י שיש לתמוה על הטור שכ' כאן כר"ת כו' אמאי לא נימ' דכ"ע מודי' בזה כיון שמיירי בנמלך דמ"מ צ"ל דדבריו הם אליבי' דר"ת מדתל' דין המוצי' בדין חלה ולר"ש יש חילוק כמ"ש כאן בשם יש חולקים". וכן כתב בביאור הגר"א ובמשנ"ב ס"ק ע"א. [ועיין במג"א בס"ק ל"ב וכן בגר"א שעיקר ראיית ר"ש היא מר"י דפסחים ועיין בלבושי שרד מה שהסביר את דין חביצא ובביאור הלכה מה שישבו].
העולה
עיסה שבלילתה רכה – שלשו על דעת לטגן וטיגנו לכו"ע פטור מחלה.
עיסה שבלילתה עבה – שלשו על דעת לאפות ובסוף טיגנו- נחלקו הראשונים למעשה יפריש ממנה בלי ברכה או שיאפה ממנה מעט אפי' שאין בו כשיעור חלה ויברך.