שאלה:
האם מותר לפתוח בשבת שקית של דבר מאכל אע"פ שעל ידי כך יחתכו אותיות, כי הרי זהו "פסיק רישא דלא ניחא ליה", או שמא יש בכך איסור?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
לכתחילה צריך להזהר שלא לחתוך שקית של דברי אוכל במקום האותיות[1].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' שי"ד סעי' ז'): "חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל – יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו; ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו; אבל פותחת של עץ ושל מתכת – אסור להפקיע ולשבר, דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"א) לגבי פסיקת החבל: "ולא מקרי סותר, משום דלאו סתירה גמורה היא זו, ואינו אסור בכלים לכו"ע, משא"כ בשבירת פותחת של עץ ומתכת דהוי סתירה גמורה, ושייך אף בכלים".
וכתב השו"ע (סי' שי"ד סעי' ח'): "חותלות (פי' מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל – מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ'): "ודוקא הני דלאו כלים גמורים הן, דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכן, אבל כלי גמור כבר סתם המחבר בריש ס"ז לאיסור".
וכתב בשו"ע שם (סעי' א'): "אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה בזפת – יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק א'): "אבל בנין גמור וסתירה גמורה שייך גם בכלים, ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה". וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ו הערה ו').
כתוב בתוספתא ביצה (פרק ג' ה"ט): "קורע אדם את העור שעל פי חבית של יין ושל מורייס, ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק", והביאו הב"י (סי' שי"ד) ומשנ"ב שם (ס"ק כ"ה).
וא"כ כל סוגי אריזות מזון למיניהן הינם לשמוש חד פעמי, וע"כ מותר לקרוע אותם ולפותחם כמו החותלות, משום שאין להם חשיבות כלי דהם עומדים לשימוש חד פעמי.
ומכל מקום כל זה הוא במקום הצורך, אבל במקום שניתן להוציא את המאכל בלי קריעת האריזה – וודאי יש להיזהר בכך, וכמו שכתב הפמ"ג (משב"ז סי' שי"ד ס"ק א'): "ומ"מ [מה שמותר לשבור מוסתקי] דווקא לצורך שבת, הא בחינם – וודאי אסור". ובכה"ח שם (ס"ק נ"א): "ומכל מקום אם אפשר לפותחו על ידי התרת חבל – אין להפקיע ולא לחתכו, כיון דאין צריך לסתירה זו. ב"ח".
ומ"מ ראה במשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק מ"א) שכתב, וז"ל: "ולקרוע אגרת המחותם, אפילו אם יזהר שלא ישבור אותיות החתימה רק יקרע הנייר שסביבה – גם כן אסור לכו"ע. ואפילו לומר לאינו יהודי יש ליזהר אם לא לצורך גדול. ובאגודה כתוב שיאמר לאינו יהודי: איני יכול לקרותו כל זמן שאין פתוח, ואם יבין האינו יהודי מעצמו ויפתחנו – לית לן בה". ובביאור הלכה שם (ד"ה "הנייר") כתב: "הפרי חדש ביו"ד סי' קי"ח כתב דישראל הפותחו – יש בזה חיוב חטאת לכו"ע, דקריעת הנייר הוא מקלקל ע"מ לתקן ותיקונו הוא מה שצריך לפתוח אותו, וכן דעת ספר הזכרונות דהוא מקלקל ע"מ לתקן, ובתשובת חכם צבי סימן ל"ט פליג על זה והתיר על ידי עובד גילולים ולא ביאר טעמו. ונראה דהוא סובר דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהא אין מתקן בגוף הנייר מידי, והתוס' בדף צ"ד כתבו דלהכי קורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי ביתיה פטור לר"ש, משום דלית תיקון לגוף הדבר הנקרע, אך לפ"ז להרמב"ם שפוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, יש בזה איסור דאורייתא ואסור ע"י עובד גילולים. ובנשמת אדם כלל כ"ט ראיתי שכתב דלכולי עלמא פטור, ותוכן כונתו דשאני ההיא דקורע על מתו ובחמתו, דהקריעה גופא היא התיקון [דבהקריעה משכך חמתו או מרמי אימתא אאינשי ביתיה], משא"כ בזה דלהנייר הוא מקלקל גמור והתיקון הוא מצד אחר. ובאמת לא ברירא סברתו וסברת החכם צבי בזה, דידוע דעיקר תיקון אגרת שעומד לקרותו ותיקונו הוא שיוכל לקראנו, וא"כ כשקורעו כדי לקרותו הוי מלאכה הצריכה לגופה, אכן היכא דסגורה האגרת בתוך נייר אחר כנהוג, בודאי הקורע הנייר העליון הוא בכלל מקלקל ופטור אפילו לר"י, וכדאמרינן שבת ע"ג ע"ב דמקלקל פטור אפילו לר"י דסבירא ליה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, וע"כ מותר על ידי עובד גילולים במקום צורך דהוי שבות דשבות. אולם לפי מה שהבאנו לעיל דלשיטת רש"י היכא דהוא סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהוא מקלקל במקום זה ומתקן במקום אחר – חייב לר"י, א"כ ה"נ בזה בכל גווני הוא מלאכה דאורייתא לר"י דהוא בכלל קורע ע"מ לתקן, ואפילו ע"י עובד גילולים יש ליזהר, וכן המג"א בסימן ש"ז סק"כ מצדד לאיסור כדעת ספר הזכרונות, ומ"מ נראה דלצורך גדול יש להקל לפתחו ע"י עובד גילולים, ובפרט אם האגרת מונחת בתוך נייר אחר, ולכתחלה טוב יותר לעשות כמו שכתבתי במשנ"ב בשם האגודה". וראה בחזו"א (סי' ס"א ס"ק ב') מה שכתב בזה.