שאלה:
האם מותר להשתמש בשבת במים חמים שהתחממו על ידי דוד שמש?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
מים שהוחמו בדוד שמש בערב שבת – מותר להשתמש בהם בליל שבת. ורצוי להחמיר וכך אנו מורים לתלמידי חכמים[1]. אבל אסור להשתמש במים שהוחמו[בדוד שמש] ביום שבת[2].
מקורות:
[1]עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ב). והנה, בעניין שמוש במים חמים מדוד שמש, רבו הדיעות בדבר – יש מי שאומר שמותר להשתמש ביום שבת במים חמים בדוד שמש, וזה נקרא "עונג שבת". ויש מי שאומר שאסור גם בליל שבת, ומי שנוגע במים חמים בליל שבת זה לא "עונג" אלא "נגע". ויש המחלקים בין לילה ובין יום. לכן נבוא לבאר בצורה יותר רחבה, ונקדים כמה כללים בקצרה.
דבר שאינו מתכוין– הגמרא בשבת (כ"ט ע"ב, מ"א ע"ב) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בדין דבר שאינו מתכוון, אם מותר בשבת או אסור. דעת רבי יהודה שאסור, ודעת רבי שמעון שמותר, ונפסקה ההלכה (שם כ"ב ע"א) כר' שמעון.
וכך הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ה) כותב: "דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה – אם לא נתכוין לאותה מלאכה – הרי זה מותר, כיצד? גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון", עכ"ל.
כלומר, ההגדרה של דבר שאינו מתכוון, היא עשיית פעולה מותרת ונעשית גם פעולה אחרת שיש בה מלאכה, והוא לא התכוון לה, והיכא שאינו ודאי שתעשה – מותר. וכלשון הרמב"ם: "אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה", כלומר "ולא ודאי", כי כאשר בודאי תעשה המלאכה כמו "מושך את הספסל", והספסל הוא כבד, בהכרח שהקרקע תחפר, ואז גם הרמב"ם מודה שאליבא דרבי שמעון – אסור (דהוי פסיק רישא – ראה שו"ע סי' של"ז סעי' א').
וכך מצאנו מחלוקת (שבת מ"א ע"ב) גם כן בין רבי יהודה לרבי שמעון לענין מי שיש לו מיחם על האש וכיו"ב, ונגמרו המים, ומוציא את המיחם, ורוצה להוסיף בתוך המיחם הרבה מים כדי להפשירן, שלדעת רבי יהודה – אסור, מפני ששפיכת מים בתוך המיחם מצרף אותו והופך אותו לקשה יותר. ולדעת רבי שמעון – מותר, שהוא לא מתכוון לצרף אותו, אלא מתכוון שיהיה לו מים פושרים, אף שהתוצאה תצא שהכלי הזה יהיה מצורף. ובהלכה נפסק כרבי שמעון גם בדבר הזה. וז"ל השו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ב): "מיחם שפינה ממנו מים חמים – מותר ליתן לתוכו מים צונן [מרובים] כדי להפשירן", עכ"ל. והטעם שמותר לתת מים מרובים, אומר המגן אברהם (שם ס"ק ל"ו): "ולא אמרינן דמצרף הכלי, דדבר שאינו מתכוון הוא ולא פסיק רישיה", וכן כתבו כל הפוסקים.
[ויש לדון לדעת ר' יהודה שדבר שאינו מתכוון – אסור, האם אסור מהתורה, או רק אסור מדרבנן (ראה בתוספות יומא ל"ד ע"ב ד"ה "הני מילי באיסורא דאוריתא")? והנה מבואר מהתוספות (שבת מ"א ע"ב ד"ה "מיחם", ושם צ"ה ע"א ד"ה "המכבד והמרבץ") וגם ברש"י (שם קכ"א ע"ב ד"ה "דלמא לפי תומו") שרבי יהודה האומר שדבר שאינו מתכוון – אסור, זה רק מדרבנן ומהתורה – מותר, ורק מדרבנן החמירו בדבר הזה.
ובשיטה מקובצת בכתובות (ה' ע"ב ד"ה "ובשיטה ישנה") נוקט, וז"ל: "ונראה למורי… שאסור מדאורייתא, אבל ודאי חיוב חטאת – ליכא".
כלומר, לדעת רבי יהודה שאמר: "אסור" היינו, או מהתורה ואין בו חיוב חטאת, או רק מדרבנן, ולדעת רבי שמעון – מותר.
עוד יש לדון אם יעשה פעולה מסוימת, וכתוצאה ממנה אפשר שיצא איסור דרבנן. האם גם בזה חולק רבי יהודה ואומר שאסור, או רק כאשר יכול לצאת איסור דאורייתא אז אומר שאסור, אבל אם כתוצאה מהפעולה יצא איסור דרבנן אז נאמר שמותר (וראה בתוספות מ"א ע"ב ד"ה "מיחם"), והמשנה למלך (על הרמב"ם הל' שבת פ"א ה"ה) האריך בזה].
והנה בפסיק רישיה באיסור דאורייתא – ודאי אסור אף דלא מתכוון, כמו באדם שלוקח עוף, מנתק את הראש שלו מהגוף, וזה אי אפשר שיחיה, שאם פסיק רישיה – בודאי ימות, ובזה גם רבי שמעון מודה שזה אסור, גם אם לא מתכוון לכך.
ונחלקו הפוסקים בפסיק רישיה ולא מתכוון באיסור דרבנן, האם אסור או לא. והובא בשו"ע (סי' שי"ד סעי' א'), וז"ל: "ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית – מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכון להוסיף", וברמ"א שם מוסיף: "ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבעוד יום, אבל אם לא הוציאו מבעוד יום – אסור, דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית". ונתבאר באחרונים (ראה כה"ח שם ס"ק י"ד) שהמחלוקת בין השו"ע והרמ"א: אם אומרים פסיק רישיה באיסור דרבנן. וראה בהרחבה במג"א (ס"ק ה') ובגר"א (שם), והובאו במשנ"ב שם (ס"ק י"א). וראה עוד בשער המלך (שבת פכ"ה הכ"ה).
בעלמא יש לנו כלל, שאדם שעושה מעשה – הוא מתחייב, אך אם רק גורם – לא חייב, וכגון: אם לוקח חפץ ושובר אותו – חייב לשלם, אך אם נתן מכה על השולחן והחפץ התנענע, ואחר כך נפל, לא מיד כשדפק על השולחן, אף שהוא בודאי הגורם לכך שהחפץ נפל בסופו של דבר – הוי דין גרמא בנזיקין. או הרואה דלת נעולה, שבר ופתח אותה, ובא גנב ונכנס וגנב, ונמצא שהוא גרם לכך שהגנב ייכנס – הוי דין גרמא בנזיקין.
וכן בגמרא מובא: "דינאדגרמי", כגון: אדם שלקח שטר של חברו ושרף אותו, ששם עשה מעשה בידיים. והרמב"ן (בקונטרס דינאדגרמי) יש לו בזה הגדרות ארוכות, מתי חייב בדיני אדם ומתי חייב בדיני שמים (וראה שו"עחו"מ סי' שפ"ו, וש"ךוסמ"ע שם באורך), אך במלאכות שבת גרמא – חייב אם עושה מעשה של מלאכה האסורה בשבת.
ונמצינו למדים מכל האמור שבדבר שאינו מתכוון – הלכה כר' שמעון ומותר אף במלאכה דאורייתא, אך אם פסיק רישיה במלאכה דאורייתא – פשוט שאסור לכו"ע, ובמלאכה דרבנן – נחלקו הפוסקים.
ונתבאר שמלאכת הבישול אסורה אף כשנעשה ע"י גרמא כי כך דרך המלאכה.
עוד נתבאר שתולדות האש הוי איסור תורה, והמבשל בחמה – מותר לכתחילה, ובתולדות חמה – הוי איסור דרבנן.
ועתה נבוא לפרט את הבעיה בהגדרה ההלכתית של דוד שמש:
ויש להסתפק בדעת רש"י (שבת ל"ט ע"א ד"ה שרי) שכתב בטעם למה מה שנתבשל בחמה מותר "דשרי – דאין דרך בישולו בכך", אם התכוון לומר שכיום אין דרך האנשים להשתמש בחמה ממש, ולפיכך לא אסרו, וממילא אם יהא דרכו – יהא אסור, או כוונתו שבעת עשיית המשכן לא היה דרך בישול הסממנים בכך, ולפיכך אין לאסור בכל גוונא בחמה.
לגבי דוד שמש, הרב צבי נריה זצ"ל שאל פעם את הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים, ואמר לו שדוקא היום נאסור דוד שמש (אף אם חשיב בישול בחמה), מכיון שרש"י אמר בטעם ההיתר בבישול בחמה שאין דרך לחמם בזה, והיום שכולם רגילים לחמם – אז יש לאסור כמו תולדות האור.
יש מי שאומר, שכל מה שגזרו אטו תולדות האור זה בזמנם שלא היו דודי שמש, וכן בדורות שלפני הדור שלנו, אך היום שאין לך בית שאין לו דוד שמש, וזה כבר נפוץ הדבר הזה, שיש דודי שמש בכל מקום ומקום – לא גזרו אטו תולדות האור, שכולם יודעים את זה.
וגם אם נאמר שכיון שלא היה בישול בחמה במשכן, אז גם היום זה גזירת חכמים, וכאן שייך הגזירה, כיון שמים חמים שיוצאים בתוך הבית מברז ולא רואים ממה התחמם, נבוא לחשוש שזה מתולדות אור של חשמל ממש, או נאמר מאחר ושכיח כיום להשתמש במים מדוד שמש, הוי כיודעים, ואכמ"ל.
אמנם לכאורה אנחנו לא יכולים לגזור מדעתנו, ומה שאמרו חכמים מותר – מותר, ומה שאסור – אסור, ולא ממציאים גזרות חדשות (ראה בספר ידי חיים לבא"ח עמ' קצ"ט). וממילא אם דוד שמש מוגדר בישול בחמה – אז זה מותר.
ובעיקר הנידון אם נחשב חמה או תולדות חמה – יש מי שאומר, שדוד שמש זה חשוב חמה, ולא תולדות חמה, שהשמש מכה, ומחממת את המים, ואף שיש שם זכוכית, היא רק שומרת שלא יבוא רוח, וכן מה שיש שם צינורות ובאה עליהם שמש, אין בכך כלום, שבאה לחמם את המים, וזה כמו כלי המרכז את החום, ולכן זה נקרא חמה ומותר. ויש שאומרים, שאדרבה כיון שצובע את הצינורות האלה בצבע שחור מיוחד, בכדי שישמור את החום, ושם שם זכוכית מיוחדת, בכדי שתרכז את קרני החום, ורק אז הצינורות מתחממים, ומחממים את המים, אז זה נקרא תולדות חמה, ולא חמה ישירה. אלו היסודות העיקריים של המחלוקת (ראה בהרחבה בשו"תצי"אח"ז סי' י"ט, שו"ת מנח"י ח"ד סי' מ"ד).
אולם הדעת נוטה שהשמש מחממת את הצינורות והם מחממים את המים, וא"כ זהו בישול-חמום בתולדות חמה ואסור מדרבנן. ועוד יש לחוש שמא כיום בישול מים בדוד שמש הוא מדאורייתא, שהרי הזכרנו שבישול בחמה – מותר משום שאין דרך בישול בכך, אך כיום שדרך לחמם מים בעזרת השמש, דרך בישול בכך, וא"כ אין הבדל בין חמה לתולדותיה. ונראה לדון זאת כתולדות חמה, אך מ"מ אין זה איסור דאורייתא אלא דרבנן, וכמבואר לעיל בגמרא וברמב"ם שחכמים גזרו אטו תולדות האור. ועל כן בליל שבת, אם מוציא מים חמים מהדוד שמש, הרי אין שמש בליל שבת, ובודאינתחממומער"ש ואין לנו לדון רק מצד מה שנכנסים מים קרים לתוך הדוד שמש ע"י הוצאת מים חמים שהתחממו מתולדות השמש בערב שבת, ואז הנדון הוא איסור דרבנן, וכיון שכן – אפשר להקל, כדין פסיק רישיה, והוא לא מתכוון, שלא אכפת ליה אם יכנסו מים היום או מחר.
ולמעשה – אנו לא מורים במפורש לאסור לבעלי בתים או למוסדות שיקשה עליהם להמנע משימוש במים חמים בשבת ולהמעיט בתענוג בשבת מבחול.
ואף שלכאורה היה צריך לחשוש כיום שיש רק דוד אחד (ומתחממים המים או ע"י הדוד שמש או ע"י הבויילר), ואם יפתח את הברז בבית או במקום אחר, ויוצא לו מים חמים, כיון שלא ידוע אם באו מהבויילר או מהדוד שמש, יש לכאורה לגזור ולאסור, שמא יבוא אחר ויראה אותו מוציא מים חמים מהברז, ויחשוב שזה מהבויילר ויאמר: גם אני אעשה כן.
אמנם אילו מההתחלה היו מייצרים דודי חשמל ודודי שמש כמו היום, היינו אוסרים להשתמש גם בדודי חשמל וגם בדודי שמש גם ביום וגם בלילה. אך כיון שבתחילה היה בויילר חשמלי ודוד שמש, היינו שני דודים נפרדים, ולא התחילו כך בגזירה, על כן אנחנו לא יכולים להוסיף גזירה חדשה, ומה שגזרו – גזרו.
ומ"מ בני תורה יחמירו על עצמם כדי שלא יכנסו למחלוקת בדין פסיק רישא בדרבנן, שאף שתרומת הדשן (סי' ס"ד והובא בב"י בסוף סי' שי"ד) סבירא ליה שבאיסורי דרבנן לא אמרינן פסיק רישיה דלא ניחא ליה – אסור, מ"מ המגן אברהם (סי' שי"ד ס"ק ה') חולק עליו. ותלמידי חכמים אין ראוי שיכנסו למחלוקת עצומה זו אלא לא ישתמשו, ותבוא עליהם ברכה. אבל ל"עמך" אנחנו לא יכולים לומר להם כדבר הזה, ופעם מישהו מ"עמך" אמר לי, שאם הרב יאמר לי שאסור להשתמש במים חמים של דוד שמש אז אני ידליק את הבוילר מערב שבת, ובוילר זה פשיטא שיותר גרוע, דהוי איסור דאורייתא. ועדיף שיעבור ספק איסור קטן ואל יעבור איסור חמור.
[2]שמעבר לבישול יש בהם גזירת הטמנה ואסורים. וכך נמצא מבואר בתוס' (שבת ל"ח ע"ב ד"ה "מעשה", ול"ט ע"ב ד"ה "ממעשה שעשו"), בהבנת דברי רש"י (שם ל"ח ע"ב ד"ה "של צונן" וד"ה "לתוך האמה") לענין סילון המים שהניחו אותו מבעוד יום בתוך חמי טבריה ואסרום חכמים אף לשתייה מדין הטמנה, ומבואר שחכמים אסרו כל מה שהתחמם אף שבאו ממילא בשבת, ונמצא הוא הדין והוא הטעם בדוד שמש, שאם מתחילים להתחמם ביום שבת – זהו דין גזרת הטמנה.
ואף שנעשית ההטמנה מאליה – יש לאסור בכל גוונא, כן דעת החזו"א (או"ח סי' ל"ח ס"ק ב') שאסור. וראה בשו"עהגר"ז (סי' רנ"ג קו"אס"ק י"א). ולא מהני מה שבזמן שהניח לא עשה איסור.