שאלה:
האם מותר בשבת לקרוא בבית הכנסת לפני הציבור, מכתבים או כרזות לגבי תרומות למקום פלוני או אזהרות שלא לנהוג בדרך מסוימת, וכדומה?
האם מותר לתלות בשבת את הכרזות בלוח המודעות לאחר קריאתם לציבור, כדי שכל הרוצה ישוב ויקרא בהן בשבת?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
בעניין מודעות וכרזות בעניין תרומות או אזהרות, עיין בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סעי' י"ב, ט"ו ובסי' ש"ו סעי' ו'), ועיין לכה"ח שם (ס"ק פ"ט) ומשנ"ב שם (סי' ש"ז ס"ק מ"ז)[1].
ולמעשה מתירים מארבע סיבות יסודיות, והן:
- צורכי רבים.
- צורכי מצוה.
- נעשה בפרהסיה ובציבור.
- בכתב של אחרים לא חוששים אלא רק בכתב שלו. ולפיכך מותר לקרוא ולהקריא את המודעות הנ"לבציבור[2].
אולם לגבי תלייתם כמ"ש בסוף השאלה, אם ידביקום בלוח המודעות ע"י דבק[3] או נעץ[4] – אסור, אבל אם יש להם מקום לתלותם בחוט על מסמר וכדומה – מותר לתלותם בשבת[5].
מקורות:
[1]במשנה שבת (קמ"ח ע"ב): "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב". ובגמ' שם: "מאי טעמא? רב ביבי אמר: גזירה שמא ימחוק. אביי אמר: גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. מאי בינייהו? איכא בינייהו: דכתב אכותל, ומידלי. למאן דאמר: שמא ימחוק – לא חיישינן, ולמאן דאמר: שמא יקרא – חיישינן".
וכתב רש"י שם (קמ"ט ע"א): "מאי טעמא – אבל לא מן הכתב. שמא ימחוק – מן האורחין, שיראה שלא הכין להם כל צרכם, ויתחרט שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מן הכתב, כדי שלא יקראם השמש.כל הני – שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מקח וממכר קאמר", כלומר החשש מצד שמא יבוא למחוק מן האורחים.
ופסק בשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ב): "זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם – אסור לקרותו בשבת, אפילו אם הוא כתוב ע"ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות, דאפילו לעיין בהם בלא קריאה – אסור (הרא"ש ור"ן פ' השואל וטור), אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת – מותר; אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק – אסור לקרותו". ועיין בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ח'), ובמשנ"ב (שם, ס"ק מ"ז): "בגמרא איתא שני טעמים: אחד – שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים, דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש. וכן במיני מגדים גם כן מתנחם לפעמים למעטם". ראה בהערה הבאה. ובכה"ח (סי' ש"ז ס"ק צ"ה) כתב: "וטעם האיסור כתב הלבוש משום: 'ממצוא חפציך', אבל הרמב"ם פרק כ"ג כתב משום שמא ימחוק".
ולגבי שאפילו לעיין – אסור, כתב הרא"ש (שבת פרק כ"ג סי' א'): "ואיכא רבוותא דאמרי שלא אסרו למנות האורחין מתוך הכתב אלא בקריאה דומיא דפיו, אבל עיוני בלא קריאה – שרי. ומסתברא לן דעיוני – נמי אסור, דתניא בתוספתא: כתב שתחת הצורה ודיוקנאות – אסור להסתכל בהן בשבת". וביאר בכה"ח (סי' ש"ז ס"ק צ"ב): "והטעם: דאי אפשר שלא ישא ויתן בענין ההוא. תוספת שבת אות ל"ב".
[2] כתב הב"ח (סי' ש"ז): "ותו נראה דלטעמא דשמא ימחוק אינו אסור אלא לבעל הבית אבל לא לשמש, והכי משמע להדיא מפירוש רש"י שסביב האלפסי. וכן כתב הר"ן (שם ד"ה "שמא"), וז"ל: שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכיהם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש, עכ"ל. משמע דהשמש יכול למנות מתוך הכתב דאין בידו למחוק אבל לטעמא דשמא יקרא בשטרי הדיוטות אף לשמש אסור, ולאו דוקא נקטא מתניתין אורחיו ופרפרותיו דאפילו לאחר שאינם אורחיו ופרפרותיו נמי אסור משום שמא יקרא וכו'. ואף בפירוש רש"י בגמרא דכתוב כלשון: זה שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם, עכ"ל, נמי משמע הכי שהבעל הבית ימחוק מן האורחים ויצוה לשמש שלא לקרותן אבל בשמש לא חיישינן שמא ימחוק אבל משום שמא יקרא וכו' אף לשמש אסור וכו'. ומה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב הוא איסור גמור! שהרי הוא קורא בשטרי הדיוטות ממש". כלומר, שלהטעם של שמא ימחוק – מותר אם השמש קורא, אמנם לטעם של שמא יקרא בשטרי הדיוטות – גם לשמש אסור, וא"כ אסור לו לקרוא.
וכתב המג"א (שם ס"ק ט"ז): "כתב ב"ח: מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב – אסור, נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא, מ"מ איכא למיגזר משום שמא יקרא כו', עכ"ל. ואני אומר: מנהג ישראל תורה הוא, דהא חשבונות של מצוה – שרי, כמ"ש סימן ש"ו ס"ו, ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה, כ"ש הכא דהוא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי בשל מצוה, וע"ש סי"ב דצרכי רבים שרי".
והשערי תשובה (שם סק"ד) כתב ליישב: "והמנהג שהשמש קורא מתוך הכתב, דעל השמש מעיקרא לא גזרו אפילו לדבר הרשות, שיש לחוש לחורבה ותקלה כעובדא דבר קמצא, לכך התירו לזמן מתוך הכתב שלא יטעה, כן יש לומר לתרץ המנהג, ע"ש. ועיין בשערי אפרים שער י' סעיף ל"ג ובפתחי שערים שם".
כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ח'): "אבל השמש – מותר לאחוז ולעיין בכתב הרשימה של שמות האנשים ההם כדי לקראם, דאין שייך בו גזרה שמא ימחוק, ואף על גב דאית ביה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אפ"ה נהגו העולם היתר בזה, שהשמש קורא מתוך הכתב הזה שמות המזומנים דחשיב צרכי מצוה, ולא גזרו בזה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות. מיהו אחר שהשלים השמש מלאכתו וקרא בה המזומנים – אסור לו לקרות ולעיין בו עוד בשבת". עוד ראה בעניין זה באורך מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ע' סעי' י"ג ואילך).
וכתב המשנ"ב (סי' ש"ז ס"ק מ"ז): "ומה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב לסעודה, יש מחמירים, דנהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא ומטעם שכתבנו, מ"מ הלא איכא למיגזר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אך כשהסעודה היא של מצוה – יש להקל הקריאה להשמש, דהוי בכלל חפצי שמים דשרי, כמ"ש סימן ש"ו ס"ו. וכ"ש דמותר לשמש להכריז כרוז בבית המדרש מתוך הכתב. אמנם בשערי תשובה הביא ליישב המנהג להקל להשמש לקרוא מתוך הכתב אפילו לסעודת הרשות, דעל השמש מעיקרא לא גזרו כדי שלא יטעה ויביא לידי חורבן ותקלה כעובדא דקמצא ובר קמצא". ובשער הציון (שם ס"ק נ"ד): "ועיין בשערי תשובה בשם השבות יעקב ובפרי מגדים דמשמע דלבעל הבית אין להקל הקריאה מן הכתב אפילו בסעודת מצוה", כיון שלבעל הבית אסור משום שמא יבוא למחוק.
וראה בכה"ח (שם ס"ק ט"ף) שכתב: "והט"ז ס"ק י"א כתב דאין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב המזומנים לסעודה, כי יש לנו לסמוך על מה שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן, עכ"ל. והשערי תשובה אות ט"ז הביא ליישב המנהג משום דמעיקרא על השמש לא גזרו ואפילו לסעודת הרשות, יעו"ש. ועיין להרב בית דוד סימן קכ"ח שכתב דיש ללמוד זכות על מה שנוהגין לכתוב שמות אנשי ההדלקה והשליח ציבור רואה ומכריז בשבת למי שמגיע לו הדלקה באותו שבוע, דאף על גב דאסור לקרות כתב בשבת היינו ביחיד, אבל בציבור – לית לן בה, משום דברבים ליכא חשדא, יעו"ש".
[3] משום מלאכת תופר, שו"ע (או"ח סי' ש"מ סעי' י"ד), וז"ל: "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב; וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב".
[4] כתוב בגמ' שבת (ק"ב ע"ב): "העושה נקב בלול של תרנגולים, רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש. עייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש. וכו' הקודח כל שהוא – חייב. בשלמא לרב – מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא, אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא! – הכא במאי עסקינן – דבזעיה ברמצא דפרזלא, ושבקיה בגוויה, דהיינו גמר מלאכה". ופרש"י: "דבזעיה ברמצא דפרזלא – במסמר ארוך של ברזל. ושבקיה בגוויה – לתלוש בה".
וכתב המשנ"ב (סי' שי"ד ס"ק ח'): "איתא בגמרא דאם תקע מסמר בכותל [לתלות עליו] חייב משום מכה בפטיש". אמנם הכלכלת שבת באות ל"ד כתב שהטעם משום בונה, וה"ה לנעץ.
[5]כיון שמוכן מקומה שם עם החוט, ואף בתולה בכוונה שתהיה זמן רב על הקיר. וכתב הרמ"א (סי' שט"ו סעי' א'): "אבל מחיצה הנעשית לצניעות בעלמא – שרי (טור); ולכן מותר לתלות וילון לפני הפתח, אף על פי שקבוע שם (א"ז ב"י); וכן פרוכת לפני ארון הקודש, ובלבד שלא יעשה אהל בגג טפח". וכתב המג"א (סי' שט"ו ס"ק ב'): "וכן פרוכת. זה פשיטא דשרי דכיון שיש בלא"ה דלת לארון הפרוכת אינו תלוי אלא לצניעות, עב"י. ונ"ל פשוט דמותר לתלות בשבת סדינים המצויירים לנוי אף על פי שקבועים שם כיון שאין עשוי' שם למחיצה". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק ז') ובכה"ח שם (ס"ק י"ב). וראה בחזו"א (סי' נ"ב ס"ק י"ג)ובמאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ח סעי' קל"א).