שאלה:
אחי ואני גרים בשכונת ______, וחברים בתנועת הנוער "עזרא" בסניף שבשכונת ______. בכל שבת אנחנו הולכים אחר הצהריים לסניף ברגל, וחוזרים באוטובוס במוצאי שבת.
האם מותר לנו לשים כרטיסיה בכיס לפני כניסת השבת, ולהשתמש בה במוצאי שבת, או שמא מותר להשתמש רק בכרטיסיה שהופקדה מראש אצל אחד החברים הגרים ליד הסניף?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
יש שפסקו שאם הכרטיסיה מונחת בערב שבת בכיס, והיא מחוברת בסיכת ביטחון, אפשר להקל, אבל אין נראה לי היתר זה. לפיכך, עליכם להפקיד בערב שבת את הכרטיסיה ביד חבר שגר קרוב למקום שאתם תהיו בו בשבת, ותקבלו אותה ממנו במוצ"ש, וזו הדרך הטובה ביותר[1].
ולענין מה ששאלת בעל פה – לגבי טלאי צהוב שהגויים הכריחו את היהודים לשאת אותו, כמו הנאצים ועוזריהם בשואה, מה הדין ללובשו בשבת, עיין בשו"ע (או"ח סי' ש"א סעי' כ"ג), ועיין לכה"ח ולמשנ"ב שם [וראה בהערה[2]].
וכן בענין אם מותר לטלטל כסף בבית כשהוא קשור בבגד, שם (סעי' ל"ב-ל"ג) ולכה"ח ולמשנ"ב שם[3].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג): "הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים – לא. הגה: ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק פ"ב) בשם הרשב"א דכל דבר שאין צורך להבגד – אינו בטל לגבי הבגד, והרי הוא כאילו מוציאן לבדו בלא הבגד. וראה לעניין מעות התפורים בבגדו, בשו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ג), והובא לעיל. וע"ע במשנ"ב שם (ס"ק קכ"ה) וברמ"א שם ובמשנ"ב שם (ס"ק קכ"ג). ומה שמיקל הרמ"א זה במקום פסידא וגם במקום שאין דרך לישא שם דהוי רק איסור מדרבנן, אבל לדעת השו"ע – אסור, וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' כ"ב) [הערת העורך – וה"ה כיום שמצוי כרטיס "רב קו" אם חיברו].
[2] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג): "הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים – לא". וכתב הרמ"א (שם): "ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו – מותר לצאת בהן, אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת". וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' פ"ד): "במקום שיהודי חייב לענוד טלאי על בגדו- מותר לצאת בו ל'כרמלית' או ל'רשות הרבים', מכיון שעונד הטלאי חושש להיענש אם לא יהיה עליו הטלאי, ולכן אין חשש שיסיר את הטלאי ויטלטלו ב"רשות הרבים" שכן הדרך ללכת עם הטלאי גם בימות החול והוי כחלק מהלבוש. דין זה הוא גם בתג מזהה שאסור להסירו מעל הבגד [כגון: תג של חייל, אסיר וכדו']".
[3] כתב בבית יוסף (סי' ש"א אות ל"ב): "ומה שכתב רבינו (=הטור): או במעות הצרורים לו בסדינו, גם זה בסוף פרק חבית (קמ"ז ע"א). וכתב הרב הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם אור זרוע שיש מתירים אם הם תפורים, וכן שמעתי בשם חכמי צרפת שמתירים בתפורים, ע"כ. והאגור (סי' תקכ"ב) כתב שהשיב מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מ' אות א') שיותר נראה להתיר מלאסור אם הוא נושאם כדי שלא יגזלוהו או אי זו פסידא, כי הוי כלאחר יד, כי ההיא דמי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב), והרבה דברים התירו משום פסידא, וגם בזמן הזה דלית לן רשות הרבים דאורייתא. ואחר כך נזכרתי ההיא דפורפת על אבן אבל לא על המטבע (שם סה ע"ב), דמוכח משם דאסור להוציא ועיין שם, עכ"ל. וכמדומה לי שלא היתה הגמרא לפניו כשהשיב, ולפיכך כתב דמוכח משם שאסור להוציא שנזכר דמפלגינן בין מטבע לאבן ואגוז, ונדמה לו דלענין איסור הוצאה מפלגינן בינייהו, ואין הדבר כן, דמתניתין הכי איתא בסוף פרק במה אשה יוצאה (ס"ה ע"א): פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה, בשבת ובגמרא (ס"ה ע"ב): והא אמרת רישא פורפת! אמר אביי: סיפא אתאן למטבע. ופירש רש"י: אתאן למטבע דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול. הרי בהדיא דלא אסרו במטבע אלא משום טלטול ולא משום הוצאה, ואדרבה יש להביא ראיה משם להתיר לצאת במעות תפורים בכסותו, דהא כל שפרוף מבעוד יום אפילו על המטבע – שרי לצאת בו, כמו בפרוף על האבן או על האגוז (אלא שיש לדחות דשאני התם שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו, הילכך בטיל המטבע לגבי הכסות אבל מעות התפורים בכסותו שמכוין להוציאם אפשר דאסור דחשיבי ולא בטלי. וכן נראה מתשובת הר"מ שכתב רבינו בסימן שי"ב (ע"ב ע"א) על ברזא שבפי הטבעת שהיה נראה לו להתיר לצאת בו, דלא דמי למוציא בפיו במרפקו דפטור אבל אסור, דהתם כשפותח פיו ופושט מרפקו המשוי נראה, אבל הכא שבלוע כולו בגוף היה נראה דשרי. אמנם איני מתירו כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציא, אף על גב דלא דמיא ממש להאי, איכא למימר דפטור אבל אסור כי הני, עכ"ל. ומעות התפורים כיון שעשויים לחזור ולהוציאם – ודאי דאסור, ואם מוציאם ברשות הרבים אפשר לחוש לו מחטאת, דאיכא למימר שדרך הוצאתם בכך להולכי דרכים. אחר כך באו לידי תשובות מהר"ם (דפוס פראג סי' צ"ד) וכתוב בהם בלשון הזה: ששאלת על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכים כסף או זהב ותופרים אותו באבנט, אם מותר להוליכו בשבת. דע לך שהוא אסור, דתנן בפרק המצניע (שבת צ"ב ע"א) בפונדתו ובחיפת חלוקו – פטור, וכל פטורי דשבת – פטור אבל אסור, ושלום מאיר ברבי ברוך, עכ"ל). וכך כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ג): "אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו. הגה – ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם. וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת, אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת – לא יצא. במקום שא"צ לו ויוכל להניחם בבית – יש להחמיר". וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' כ'): "אסור לצאת במעות התפורות בבגדו, גם במקום שאין דרך לשאת מעות באופן זה", וראה עוד שם (סעי' י"ט וכ"א).