שאלה:
רבים מבני קהילתי נוסעים בזמן החופש עם נשותיהם וטפם לעיר אשר על שפת הים. ביום שבת קודש אחר התפילה וסעודת השבת, הם הולכים לטייל על שפת הים או לשכשך רגליהם במים.הים נמצא במרחק רב מהמקום בו הם מתאכסנים, לכן הם מתירים לעצמם לרכב על אופניים כדי להגיע בקלות לשפת הים.ברצוני לשאול את כבוד תורתו:כיצד עלי לנהוג עם בני קהילתי אלו?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
בענין השאלה על אלו ההולכים בזמן החופש לעיר אשר על שפת הים, עם נשותיהם וטפם, וביום שבת קודש אחר התפילה וסעודת שבת, הולכים לשפת הים לטייל או להשתכשך במים. ומאחר והמקום רחוק, מתירים הם לעצמם ורוכבים על גבי אופניים.
מלבד האיסור החמור של רחיצה בים מעורב גברים ונשים, שאין לך פריצות גדולה מזו, וכאש בנעורת, דבר האסור ביום חול וכ"ש בשבת קודש. ואפילו להסתכל בנשים בלבד ולא להתרחץ בים, זהו איסור חמור, ככתוב: "ולא תתורו"[1], אעפ"י שיש אומרים ש"עונג שבת" הוא. ויש המתירים להם דבר זה. נדהמתי מעצם השאלה. כיצד אנשים טובים ויקרים, יראי שמים, שומרי שבת וכשרות, המתפללים יום יום, חושבים שזהו "עונג שבת"?! אין זה אלא "נגע" שבת. הנני מצרף פסק הלכה בנידון, שכתבתי בקיצור נמרץ, לא העתקתי את דברי הרבנים שנכתבו בשו"ת שלהם, כי לך נא ראה מה שהאריכו למעניתם.
סיכומו של דבר: אסור לנסוע באופניים בשבת, אפילו בעיר שיש בה עירוב, וכ"ש בעיר שאין בה עירוב, בין אם היא כרמלית או רשות הרבים, ובאים ע"י כך לאיסור חיוב סקילה, כרת וחטאת.
השומר נפשו ירחק מהם. "והתענג על ה'"[2] – נאמר, במאכל ובמשתה, ולימוד תורה. ושינה בשבת תענוג. ללמוד עם בניו ובני ביתו, לקבוע עתים לתורה, ובעבור זה ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל. והשומע לנו ישכון בטח, שאנן ושקט. ובזכות שמירת שבת שהיא מקור הברכה, יתברך מפי עליון באושר ועושר, ברכה והצלחה בכל מעשיו, אכי"ר.
דין זה נפתח בגדולי האחרונים שדברו בנושא, ולאו כי רוכלא אנא לימני וליזיל, ובכ"ז אזכיר אחדים מהם, וחלק מדבריהם אביא בהמשך. הלא הם שו"ת רב פעלים (ח"א סי' כ"ה ובהשמטות בראש הספר), שו"ת ישכיל עבדי (ח"ג סי' י"ב וסי' י"ט וח"ה סי' מ'), שו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ"א וח"ז סי' ל'), שו"ת שאילת יעקב (סי' מ"ה), ספר מעשה אליהו (סי' כ"ז-כ"ח מבן המחבר), שו"ת איש מצליח (ח"א סי' ל"ה) וכף החיים (או"ח סי' ת"ד ס"ק ח'), ועוד אחרונים.
עיקר הדין ומקורו הוא, שיש חשש של הוצאה במקום שאין עירוב, ואפילו במקום שיש עירוב יש לאסור מטעם שמא יתקן, כמו שגזרו בכלי שיר, עיין ביצה ל"ו ע"ב, או מטעם שמא יחתוך זמורה, כמו שאסרו ברכיבה על סוס (שם). ומה שנראה לי עיקר גדול הוא, אף אם אין את כל החששות הללו, יש איסור גדול של זלזול בכבוד שבת והוא "עובדין דחול". ובפרט לפי השאלה, שכל המטרה היא ללכת לשפת הים, אשר אפילו ביום חול שומר נפשו ירחק מהם, כמה איסורים רואים שם, כמה גופי עבירות וחטאים עובר שם האדם. וכ"ש ביום שבת קודש אשר עליו נאמר: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא ללמוד ולעסוק בתורה הקדושה[3].
בגמ' ביצה (כ"ה ע"ב) נאמר: "ת"ר… ואין יוצאים בכסא, אחד האיש ואחד האשה", ופרש"י (ד"ה "ואין"): "שטוענים אותם בנ"א והם יושבים בקתדרא" (לאפוקי מגירסת הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ה הלכה ג', המסביר שאדם הולך אחריהם ובידו כסא, ובעת שמתעייפים יושבים על הכסא. ועיין לאור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון על הגמ' שם מש"כ בזה), שם איירי ביו"ט.
והגמ' שם מקשה: והרי מצינו, כמה רבנים שיצאו בכסא, והגמרא מתרצת: "אם היו רבים צריכין לו – מותר". ופירש"י: "צריכין לו לבית המדרש לדרשה – מותר להוציאו מביתו לבית המדרש". וכן הגמרא מתירה מפני "ביעתותא", עיי"ש. אח"כ הגמרא מביאה מעשה: "אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא משום ביעתותא, ואמרי לה: משום דוחקא דציבורא". ופירש"י (ד"ה "משום דוחקא"): "שעומדים על רגליהם וטורח דציבור הוא, הלכך מכתפי להו עבדיהם ותלמידיהם ומוליכין אותן מהר למקומן" (ועיין לשו"ת הרדב"ז חלק ו' סי' ב' אלפים קס"ג; מחב"ר סי' תקכ"ב אות א').
ובטעם האיסור כתב רש"י (שם ד"ה "אין"): "דהוי דרך חול ואיכא זילותא דיו"ט". ועיין שם בהר"ן (י"ד ע"א בדפי הרי"ף ד"ה "ואין") שפירש כן, וכ"כ בהדיא הרמב"ם (הלכות שביתת יו"ט פ"ה ה"ג): "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול". הב"י (סי' תקכ"ב) הוסיף בשם הר"ן שדרכם של אנשים חשובים שהיו נושאים אותם על כסא, כדי שלא ידחפום בני אדם או שלא יטנפו בגדיהם בדרכים, "והוא כעין עובדין דחול".
דבר זה חמור הוא, שאף על פי שהטור הזכיר דין זה בהלכות שבת בסי' ש"א להקל, השו"ע לא הזכיר דין זה בהלכות שבת ודעתו להחמיר כדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שהזכירו דין זה, רק לענין יו"ט ולא לשבת (ועיין לצל"ח ד"ה "ת"ר" ולראשון לציון ביצה כ"ה ע"ב שכתבו לאסור בשבת). וכבר הקשה מרן הב"י על הטור (סי' ש"א דף נ"א ע"א בדפי הטור) שכתב שבשבת – מותר לצאת בכסא אם רבים צריכים לו, וז"ל הב"י: "יש לתמוה על דברי הרב שכתבה לענין שבת, ומשמע מדבריו שאפילו להוציאו לרה"ר – שרי כשרבים צריכים לו, כשאר ההוצאות הנזכרות בסימן זה. והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת, משום דס"ל דדוקא ביו"ט דלא מיתסר הוצאה בכהאי גוונא אלא מדרבנן, משום זילותא דיו"ט, והיכא דרבים צריכים לו – לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרשות הרבים – ודאי אסור. ואפילו לכרמלית – אסור אטו רה"ר, דקי"ל כרבא דפרק המוצא תפילין (עירובין צ"ט ע"ב), דגזר כרמלית אטו רה"ר. ואין לומר בטעמיה דרבינו משום דאמרינן התם פרק אין צדין דאמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא, אלמא דבשבת – נמי שרי, שהרי פירש"י דבבית המדרש היו מכתפים אותם עד מקומם, וכן משמע בגמרא. ועל דרך זה יש לפרש ג"כ הא דמשמע בירושלמי פ"ק דביצה (הל' ז') דאדם שרבים צריכים לו – מותר להוציאו בשבת. ואפשר דמשמע ליה דכיון דקי"ל במס' שבת (צ"ד ע"א) החי נושא את עצמו, לא מיתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, ובמקום שרבים צריכים לו – לא גזרו", עכ"ל הקדוש של מרן הב"י.
הרי שהאריך ומצא טעם לסברת הטור אעפ"י שהוא טעם דחוק. ולפיכך, בשו"ע בהלכות שבת לא הזכירו ובהלכות יו"ט (סי' תקכ"ב סעי' ב') הזכירו שמותר ביו"ט אם רבים צריכים לו וכו'. ללמדך שדין זה לא שייך להלכות שבת (ועיין לב"ח סי' ש"א ד"ה "אין יוצאין בכסא", ועיין למג"א סי' ש"א ס"ק כ"ז), וע"ע לכה"ח בסי' ש"א ס"ק ק"ז-ק"ח שהביא סברת הנוב"י (או"ח קמא סי' י"א), שאם לא עירבו – בלאו הכי אסור. ואם עירבו – מותר אפילו אין רבים צריכים לו (אולם מי שיעיין בנוב"י שם, וכן באו"ח תניינא סי' כ"ח, שם איירי בכסא שנטען בידים וכך הם נושאים אותו, וזה מותר), והסיק שם שלדעת הב"ח אם רבים צריכים לו – מותר, אפילו בלא עירבו. ולדעת המג"א אם רבים צריכים לו – מותר אם ערבו. ולדעת הנוב"י – מותר אם ערבו בכל אופן, ואפילו אין רבים צריכים לו, וסיים דלכן יש להחמיר, רק אם ערבו ונצרך לכך, עיי"ש.
ועיין לב"י (סי' תקכ"ב) שמשמע מלשונו שם שדין שבת ויו"ט שווה. והוכיח זאת ממעשה דמר זוטרא (עיין לנו"ב שם שהקשה כאילו מר"ן סותר את עצמו). אך הכוונה שם להתיר כיתוף בשבת ברשות היחיד (ועיין להרמב"ם הוצאת הרב קאפח בגירסתו, שאינו גורס: "שבתא דריגלא" אלא: "בריגלא").
מזה אנו רואים שבשבת אנו פוסקים לאסור (אם אין עירוב) להוציא אדם על כסא, אעפ"י שהכסא בטל לאדם, מדין איסור הוצאה, ואפילו במקום שיש בו עירוב – יש לאסור משום עובדין דחול [וכאן מדובר שאדם יושב על כסא, ומוציאים ומרימים אותו בנ"א, אבל לא מוזכר שהוא מנהיג את הכסא ע"י גלגלים], ולדעת הרמב"ם אין שום היתר, אפילו ביו"ט, שישאו אותו על כסא, אלא רק להוביל כסא אחריו.
ועיין לברכ"י (סי' ש"א ס"ק ג') ולמחב"ר (סי' תקכ"ב ס"ק א') שהביאו את דברי המהרש"ל, שכל המדובר שם הוא ביו"ט ברה"ר או בכרמלית, לאפוקי שבת שהוא אסור. ואח"כ הביא את הרשב"א בעבודת הקודש (בית מועד שער ג' אות ז') ואת דברי האליה רבה (סי' ש"א ס"ק ל"ו), שמדבריהם משמע שמותר לצאת בכסא בשבת אם רבים צריכים לו, במקום שיש עירוב. ואח"כ הביא את דברי הרדב"ז הנז' שהדבר אסור בשבת אפילו בחצר מעורבת משום עובדין דחול, עיי"ש. ודבר זה מובא גם ברב פעלים (ח"א סי' כ"ה, ובהשמטות בראש הספר השמטה לדף כ"ד ע"א).
ועיין לדרישה (סי' ש"א אות ט"ו) שכתב שמצינו שהטור כתב את כל דיני הוצאה ביו"ט (בסי' תקי"ח), ואילו את דין הכסא כתב בסי' מיוחד (סי' תקכ"ב), הוי אומר שאין כאן מדין הוצאה אלא מדין עובדין דחול ומיירי בחצר מעורבת. ועיין שם בהגהות משם המהרל"ח (חידושי מהרל"ח והגהות שם ס"ק י"ג) הסובר כן. וכ"כ המג"א (סי' ש"א ס"ק כ"ז) לתרץ את קושיית הב"י על הטור כדלעיל. וכתב שם שאפילו במקום שיש עירוב – אסור מדין זילותא דשבת, כלשונו: "ונ"ל מ"ש הטור: אין יוצאין בכסא וכו' ואם רבים צריכים לו – מותר, מיירי ג"כ במקום שיש עירוב, ובזה מתורץ קושיית הב"י", עכ"ל.
ישנם המסתמכים על הרב פעלים (ח"א סי' כ"ה) להתיר, והם טועים פעמיים. ראשית, כבר כתב הגאון בעל ישכיל עבדי הנז"ל שהרב פעלים חזר בו מהפסק הנ"ל. וכן אנו מקובלים מרבני וחכמי בבל שהיו בדורו של הרב פעלים. שנית, הרי בתוך התשובה התנה ג' תנאים להיתר: א. שיש בו שני אנשים ב'גארי', היינו אחד גוי ואחד ישראל והגוי הוא הדוחה את הגלגלים. ב. שיהא ה'גארי' גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים (שיהא דינו כרשות היחיד). ג. שלא ישא שום חפץ. ושלשה תנאים אלו תלויים ועומדים: והוא שרבים צריכים לו, או בשביל מצוה גדולה, אבל לטייל – אסור, עיי"ש. והגם שבסוף התשובה היקל אם ה'גארי' אינו גבוה עשרה ורחב ארבעה, הרי התנה שם עוד תנאים נוספים. ולפיכך, כתבו האחרונים שאין להקל בזה.
וכנראה לאחר זמן חזר בו מרן הרב פעלים לאחר שראה שהאופניים עלולים להתקלקל תוך כדי הנסיעה ע"י שכנף נדחק לאופן ומנתקים אותו וזהו תיקון כלי, או שהשרשרת נשמטת וצריך להחזירה לשיני האופן הקטן, או שהכידון אינו מכוון וצריך ליישרו, או למתוח חוט ברזל הקושר את האופניים, או להדק את הכסא שיושב עליו ע"י הידוק חזק, ופעמים שהדינמו מופעל ביום ומנתקים אותו, או בלילה שמתנתק ומחברים אותו וכו' – דברים רבים שנעשים תוך הנסיעה ולפניה. והרי זה יותר שכיח, ויש כאן יותר פרטים מאשר לחתוך זמורה. ומה נעשה עם עובדין דחול וביזוי שבת קודש.
וכבר כתב כה"ח (סי' ת"ד ס"ק ח') על האופניים: "ובענין האופניים שקורין 'בסקיליט' והוא כמו עגלה קטנה שיש בה מקום ישיבת אדם אחד לבד, ואינה הולכת מכח האש אלא שיש בה שני גלגלים וסביב של כל גלגל וגלגל יש עור ונופחים אותו ע"י ברזל הקבוע בו העשוי לכך, ואז מתמלאים אותם העורות רוח מסביב כדי שיהא קל לרוץ ודורס ברגלו על איזה ברזל העשוי לכך והולך מאליו. ולפעמים מרוב ההליכה ניקב אותו עור. ומזמינים עור ודבק לעת הצורך כדי שאם ינקב בזמן ההילוך תיכף סותמין אותו הנקב בעור ודבק אצלם", עכ"ל. ואח"כ הביא את סברת הר"פ האוסר ברה"ר ומתיר בעיר מעורבת, עיי"ש [אעפ"י שלכאורה אין ה'גארי' המובא בר"פ דומה לאופניים שלנו או ל'בייסקיל' או 'ביסקליט' המובא בספרים אחרים. בכל אופן מי לנו גדול מבעל כף החיים שידע את השפה הערבית המדוברת בעיר מולדתו, והוא השוה את ה'גארי' לאופניים ול'ביסקליט'. וכן כתב הר"פ בהשמטות שבראש הספר: 'גארי' קורין 'באייסקל'].
ועיין בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל ששאלו אותו: אם נכונה השמועה שבעל הר"פ חזר בו, למה לא כתב זאת בעל כה"ח? וענה שבעת הדפסת ר"פ ח"א היה בעל כף החיים כבר בארץ ולא ידע מזה, עיי"ש. ואח"כ כתב: "שמנהג ארץ צבי שאין הולכים באופניים הנז' לא בשבת ולא ביו"ט אפילו בתוך העיר שיש בה עירוב".
ועיין לציץ אליעזר (ח"ז עמ' קמ"ו סי' ל' או' ד') שכתב:"והחובה על רבני ישראל די בכל אתר ואתר לגדור הדבר בגדרים שלא יבואו לפרוץ בזה. ואם חלילה נפרצה כבר מחיצת הכרם בזה באיזה מקום או מקומות, אומרים להם: גדור".
סיכומו של דבר, אין שום מקום להתיר לנסוע באופניים של שני גלגלים בשבת ברחובה של עיר אפילו אם יש בה עירוב, וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בעיר כעירכם שיש בה רשות הרבים דאורייתא אליבא דמר"ן[4], ואליבא דחולקים עליו[5]. ומי שעושה כן, הוא פורץ גדר וכו', ואין רוח חכמים נוחה מן המתירים והמקילים, ובאים מתוך כך לאיסורים חמורים של סקילה וכרת ב"מ. והשומע לנו ישכון בטח ושאנן, ויתברך בכל מידי דמיטב, באושר, ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו, בבני חיי ומזוני רויחי ובריאות מעליא, אכי"ר.
מקורות:
[1] במדבר (ט"ו, ל"ט). כתוב בגמ' ברכות (ס"א ע"א): "דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר – יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר – אין לו חלק לעולם הבא". ופרש"י בד"ה: "אחורי אשה בנהר – אחורי אשת איש, מגבהת בגדיה מפני המים, וזה מסתכל בה". וכתב השו"ע (אה"ע סי' כ"א): "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה – אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה", וכתב הבית שמואל שם (ס"ק ב'): "הר"י כתב דאסור מדאורייתא, שנאמר:'לא תתורו אחרי עיניכם', והרמב"ם ס"ל מדרבנן. ובפנויה לכ"ע מדברי קבלה, והרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא".
[2] תהלים (ל"ז, ד').
[3] ראה ב"י (או"ח סי' רפ"ח) בשם הירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) ושו"ע (או"ח סי' ר"צ סעי' ב'), משנ"ב שם (ס"ק ז').
[4] שו"ע (או"ח סי' שמ"ה סעי' ז').
[5] ראה בבה"ל שם (ד"ה "שאין") באריכות.