שאלה:
יש לנו מיחם גדול למים חמים ובו תרמוסטט וכפתור שאפשר לשנות בו את חום המים, כיום בשבת אנו מורידים את הכפתור, אך בעבר השארנו את הכפתור על גבי המיחם. בשבת אחת גילינו כי המים אינם רותחים וחומם הוא 70 מעלות בלבד, אחד החברים פנה לגוי וביקש ממנו שכאשר הנורה דולקת, יסובב את הכפתור כך שהמים ירתחו, הפנייה לגוי הייתה באופן ישיר ולא ברמיזה, ועוד חום המים לכתחילה היה יותר מכדי שהיד סולדת בו. האם המים אסורים בשימוש בשבת לכולם? האם המים אסורים רק לאותו אדם שפנה לגוי? אם יהודי שאינו שומר מצוות מכבה או מדליק את המיחם באופן שנורת הביקורת נדלקת, האם המים נאסרים לשתייה בשבת?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
כל פעולה שאסורה לישראל אסור לומר לגוי לעשותה[1], ואפילו אם לא אמר אלא הגוי עשה זאת מעצמו – אסור[2]. הגדלת החום זוהי הבערה ובישול ואסור, ולכן אסור להשתמש במים אלו גם לאותם שלא אמרו לגוי.
וק"ו שאסור לומר לשום יהודי לחלל שבת אף אם הוא בין כך מחלל שבת[3], ואם עשה – אסור להשתמש בזה בשבת, ויש מקרים שאסור להשתמש בזה לעולם (עיין שו"ע סי' שי"ח סעי' א' והחונים עליו).
מקורות:
[1]כתב השו"ע (סי' ש"ז סעי' ב'): "אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת, אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו – אסור לומר לאינו יהודי לעשותו; ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת – אסור". וראה עוד שם (סעי' כ"ב).
[2] כתב המשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק י"א): "אם עשה וכו' – היינו דוקא אחר שכבר עשה האינו יהודי ומה יש לו לישראל לעשות, לא הטריחוהו לצאת מהבית בשביל זה ויזהירנו על להבא שלא לעשות כן אבל אם נזדמן לישראל שראה בעת שהאינו יהודי רוצה להדליק בשבילו או לעשות המדורה – צריך למחות בידו, אפילו אם היה זה בביתו של אינו יהודי – ג"כ צריך למחות כיון שהנר והעצים של ישראל, ואפילו אם דעת הישראל לצאת אח"כ לחדר אחר שלא יהנה מהנר – ג"כ צריך למחות, וכ"ש בבית ישראל. ואם האינו יהודי עושה בע"כ – חייב לגרשו מביתו מפני חילול השם שיחשדוהו שעושה האינו יהודי בשליחותו כיון שהוא בבית ישראל ואין חילוק בזה בין אם האינו יהודי עושה בחנם או שקצץ עמו שכר בקיבולת, כיון שהוא עושה בבית ישראל". וראה שם (ס"ק ל"ז), וכ"כ כה"ח שם (ס"ק י"ט).
[3] כתב הדרכי משה (יו"ד סי' קנ"א): "וכתב המרדכי רפ"ק דע"ז (סי' תשצ"ה): כתב ראבי"ה בשם אביו ר' יואל הלוי להתיר ללות בגדי כומרים שמרננים בהם לע"ז שקורין קלקלני"ש כל היכא דאיתא לכומרים אחריני אף על גב דברור דקנו לע"ז– שרי, עכ"ל. ואפשר דבכהאי גוונא אף ספרי דתן וכל דבר– שרי, ולזה נהגו האידנא שמוכרין לגוים מחרוזות של קשרים הנקראים פטור הכלים, אף על גב שמשבחין בהם לע"ז וסתמן לע"ז, הואיל ואית להו אחריני. אמנם בהר"ן פ"ק דע"ז דף (שמ"ד ע"ב) (א' ע"ב ד"ה "מניין") דאסור להושיט לגוי מדרבנן, אף על גב דיכול ליטלו בלאו הכי, משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, עכ"ל. ובתוספות שם (ו' ע"ב ד"ה "מניין") משמע כדברי המרדכי, דאפשר ליטלו אפילו איסורא ליכא אפילו ליתנו לישראל חבירו ועיין בתוספות פ"ק דע"ז אבל בריש הגהות מרדכי דשבת (סי' ת"נ) משמע כדברי הר"ן, וכן הוא פ"ק דשבת בתוספות (ג' ע"א ד"ה "בבא") ואשר"י (סי' א') מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם, ועיין באורח חיים סימן קנ"ו", עיי"ש.
וכן כתב הרמ"א שם (סעי' א'): "יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר – מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".
אבל הש"ך כתב (יו"ד סימן קנ"א סק"ו): "יש אומרים הא דאסור – דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא, ה"ה הכא, ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא וכל זה לדעת הרב, אבל לפעד"נ דלא פליגי, דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דע"ז דבעובד כוכבים או מומר – שרי,והגהות מרדכי ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור, וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו, כ"ש ישראל גדול, משא"כ בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו".
נמצא שמסקנת הש"ך: אין איסור לסייע לישראל מומר לעבור איסור במקום שהמומר יכול לעשות את האיסור בלא אותו סיוע, וכן כתב הפת"ש שם (ס"ק ד'), אמנם בתרי עברי דנהרא – אסור משום לפני עוור.
ולפי דברי הש"ך אם יבוא ישראל מומר וידליק נר בשבת, לא נפריש אותו. ושואל הדגול מרבבה (שם ד"ה "משא"כ"): "הא ודאי שישראל מומר אע"פ שחטא "ישראל" הוא". ואם כן מה בינו לבין שאר ישראל לעניין להפרישו מעבירה? הרי חייב להפרישו.
ומסביר הדגול מרבבה את דעת הש"ך: שישראל העושה עבירה בשוגג, ויש ביד איש אחר להפרישו – חייב להפרישו, אבל העושה במזיד איזו עבירה אפילו אינו מומר גמור – אין צריך להפרישו. וכן כתב הטורי אבן (אבני מלואים חגיגה י"ג ע"א).
כתב השו"ע (סי' שמ"ז סעי' א'): "מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, וכו' או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור". וראה במג"א (סי' שמ"ז ס"ק ד').
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): " פטור אבל אסור – וכו' ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור, מ"מ איסור דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו, כ"ש גדול שלא יסייע לו.ולמומר לעבודת כוכבים – אסור להושיט ג"כ דבר איסור, כמו לשאר ישראל.ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת, אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר, ודוקא בדבר המצוי, אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות – אין תולין בה, אם לא מפני דרכי שלום (מ"א). עוד כתב, דלעובד כוכבים ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו, כמו אבר מן החי לרוב הפוסקים, אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו דשם שייך לפני עור, אבל אם יש לו אבר מן החי משלו או שיכול לקנות במקום אחר – ליכא איסורא. ובביאור הגר"א יו"ד סימן קנ"א משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא דיכול לקנות במקום אחר – ג"כ אסור, ע"ש, וכן פסק בפתחי תשובה שם בשם שו"ת אמונת שמואל, וכן מצדד בברכי יוסף שם". וראה בתפארת ישראל שבת פ"א בועז ס"ק ג'.
כתב הרמ"א(סי' קס"ג סעי' ב'): "ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום לפני עור לא תתן מכשול". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "משום לפני עור – דהיינו בלחם של המאכיל, דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו – אין כאן לפני עור, מ"מ כתבו האחרונים דאסור גם בזה, משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, ועיין בפמ"ג". וראה בשד"ח (מערכת ו' כלל כ"ו אות ג'). וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ה סי' ח'). ומאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"כ סעי' ע').