שאלה:
אנו עומדים לפרסם חוברת על הלכות שבת ונתקלנו בכמה מחלוקות הלכתיות:
א. מהמשנה ברורה (סימן רע"ו ס"ק ל"ז) מוכח כי יש צורך למחות בגוי הרוצה לעשות מלאכה לישראל על אף שאין איסור הנאה ממעשה הנכרי, ומאידך גיסא המשנה ברורה (סימן ש"ז ס"ק ע"ו), מתיר אפילו לרמוז לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא וקל וחומר שלא צריך למחות, וצריך עיון.
אותה קושיא ישנה גם לגבי כף החיים (סימן רע"ו ס"ק מ"ו), ולעומתו הכף החיים (סימן ש"ז ס"ק ק"נ).
ב. בכף החיים (סימן רע"ו ס"ק כ"ו ושם בסימן תקט"ו ס"ק קי"ז), מובא כי הנכרי שעושה מלאכה לצורך יהודי ונכרי יחד, אפילו אם הרוב נוכרים – אסור ליהנות ממעשהו, ולעומת זאת הביאור הלכה (סימן רע"ו ס"ב ד"ה "ואם יש") כתב שדעת הבית יוסף דהעיקר אדעתא דרובא עביד. על כן, הנוהגים כבית יוסף היאך יעשו? עניין זה שכיח טובא, בכל בית שיש בו יהודים ונוכרים יחד.
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
א. בענין הסתירה במשנ"ב בין הסימנים רע"ו וש"ז, כללו של דבר: לומר או לרמוז לגוי בשבת שיעשה מלאכה – אסור, ובדבר שאינו עושה אור ממש, אלא רק מביא תוספת על הקיים כמו בסי' ש"ז – מותר[1].
- דברי המשנ"ב בבה"ל שציינת בדעת הב"י – אינם ברורים לנו. בכל אופן עיין במאמר מרדכי (סי' תקט"ו ס"ק י"ז-י"ח) כיצד הסביר את דברי הב"י. ועיין לערך השולחן הספרדי (סי' רע"ו ס"ק ג') שאוסר אם הגוי מביא בשביל שניהם[2].
מקורות:
[1]כתב השו"ע (סי' רע"ו סעי' ד'): "אם יש נר בבית ישראל ובא אינו יהודי והדליק נר אחר – מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק, אבל לאחר שיכבה הראשון – אסור להשתמש לאור השני. וכן אם נתן שמן בנר הדולק, מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואח"כ – אסור. הגה: ומותר למחות באינו יהודי שבא להדליק נר או להוסיף שמן".
וכתב המשנ"ב (סימן רע"ו ס"ק ל"ז): "דוקא כשהנר של אינו יהודי, אבל כשהנר של ישראל – צריך למחות בו כשרואה שרוצה להדליק נר או להוסיף שמן בשבילו וכנ"ל בס"ק י"א, עי"ש". ובסימן ש"ז (ס"ק ע"ו) "אך כשאומר הרמיזה לאינו יהודי שלא בלשון צווי, כגון שאומר: הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם ושומע האינו יהודי ומתקנו – שרי דאין זה בכלל אמירה, ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה האינו יהודי בשבילו, דאין זה הנאה כ"כ דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו [פמ"ג]".
ובכה"ח (סימן רע"ו ס"ק מ"ו): "ומותר למחות בעכו"ם וכו'. דוקא כשהנר של עכו"ם, אבל כשהנר של ישראל – צריך למחות. מגן אברהם ס"ק י"ד. דאם לא ימחה בידו מחזי דניחא ליה ואדעתא דישראל עביד. תוספת שבת אות י"ט, רבינו זלמן אות ג'. ועיין לעיל אות י"ט".
ולעומתו הכה"ח (סימן ש"ז ס"ק ק"נ): "אסור לרמוז לו וכו'. והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה, פסקי רקנ"ט סימן צ"ט, ואם כן אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, דדוקא לומר לו דבר שיבין שיעשה אחר השבת – מותר כמ"ש סעיף ז', אבל כשעושה בשבת – אסור להנות ממנו כמ"ש סימן שכ"ה כל שכן לרמוז לו, ודלא כהב"ח. מגן אברהם ס"ק ל"א, אליה רבה אות ך', תוספת שבת אות ן', מאמר מרדכי, רבינו זלמן אות ז', חיי אדם כלל ס"ב אות ב'. מיהו אם עשה כן הגוי מאליו – ודאי שרי להנות ממנו, דלא מיקרי הנאה כל כך כיון דבלאו הכי היה יכול להנות ממנו. תוספת שבת שם. וכן מותר לומר לו שלא בלשון ציווי, כגון שאומר: הבית חושך והוא יבין ויסיר הפחם. חיי אדם שם, וכן כתב אשל אברהם אות ל"א. ועיין לעיל סוף אות ב"ן ואות י"ט". כלומר שכל ההיתר הוא כאשר ישנה רק תוספת באור והיה ניתן להשתמש באור לפני זה ע"י הדחק עכ"פ, אבל אם לא היה אור והגוי הדליק אור בנרות של ישראל, אף על פי שעשה מעצמו – יש למחות בו.
וע"כ כתב בנשמת אדם (כלל ס"ב ס"ק ב'): "ז"ל ספר התרומה בסי' רנ"ב: ואם נר אחד דלוק בשבת ואינו יהודי הדליק בשבת הרבה נרות או נתן באש עצים הרבה – מותר לישראל להנות מהן כיון שמתחלה היה יכול להנות קצת מן הנר או מן האש כו', ואסור לומר לאינו יהודי מערב שבת: עשה האש בשבת או להדליק הנר, אבל אחר שבת – מותר לומר לעבדו: מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה, אף על פי שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה, עכ"ל. ופשוט שכוונתו שמותר לומר: למה לא הדלקת ר"ל להרבות, דאל"כ מאי מהני שידליק שהרי אסור להשתמש לאורה כדפסק בסימן [רמ"ח] וכו'.
גם מזה צ"ע על המג"א בסי' רע"ו ס"ק י"ד דכתב דכשהנר של ישראל – צריך למחות, וזה אינו, דהא מיירי כשיש נר דולק כמו שכתב להוסיף שמן וכ"כ הטור והש"ע, וא"כ הרי בהדיא בספר התרומה ובאגודה דאין צריך למחות, ובודאי לא מיירי שהאינו יהודי מדליק נרותיו אלא מסתמא נרותיו של ישראל, ואפילו הכי מותר, רק דבטור כתב דמותר למחות, ע"ש בט"ז".
[2] וז"ל הב"י (סי' תקט"ו): "כתב סמ"ג (שם): אם ליקט הגוי בשבת פירות וצד דגים בשביל גוים ובשביל ישראל – אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, כמו שמפורש בירושלמי (שבת פ"ג ה"א) וכו' ונראה שזה שכתב סמ"ג דאם ליקט בשביל גוים ובשביל ישראל – אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, היינו דוקא כשהרוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה, אבל אם הרוב גוים – לא בעינן כדי שיעשו, ואפילו בו ביום היה מותר אם לא מפני שהוא מוקצה".
וכתב השו"ע (סי' תקט"ו סעי' ו'): "בעיר שרובה אינם יהודים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא. הגה: מחצה על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם – אסור".
וכתב הביאור הלכה (סימן רע"ו ס"ב ד"ה "ואם יש"): "ואגב דאיירינן בההיא דהגהת הרמ"א הנ"ל אכתוב מה שנ"ל בזה, והוא, דהרמ"א כתב שם דאם ליקט בשביל שניהן אסור, והיינו אף ברוב אינו יהודי וכדמוכח שם, ומצויין ע"ז ב"י סמ"ג, ולענ"ד דהב"י לא סבר כן, אלא סובר דברוב אינו יהודי אף אם ידוע שליקט בשביל שניהן אמרינן דהעיקר אדעתא דרובא עביד, והסמ"ג איירי רק בליקט לשני אנשים אינו יהודי וישראל או להרבה אנשים והיה בהן מחצה על מחצה, דאל"ה למה כתב הב"י דהסמ"ג לא מיירי ברוב אינו יהודי, יפרש דמיירי הסמ"ג בליקט בפירוש לצורך שניהן כדמשמע לישניה, וכן משמע קצת בחדושי הרשב"א סוף פרק כל כתבי, ע"ש, דהמעוט נחשב כאלו לא נעשה בשבילן כלל".
וכתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ו'): "אם ליקט וצד בשביל ישראל, או בשביל ישראל ואינו יהודי – צריך להמתין לערב בכדי שיעשו".
וכתב במאמר מרדכי (סי' תקט"ו ס"ק י"ז), וז"ל: "לומר דוקא מן הסתם אבל כל שרואין או שיש רגלים לדבר שמרבים בשביל ישראל– אסור, כמבואר בש"ס ולעיל סי' שכ"ה, ולכן יש לדקדק על רבינו ב"י ז"ל שהביא בשם סמ"ג שאם ליקט העכו"ם בשביל עכו"ם ובשביל ישראל – אסור וכו' וכתב עליו דהיינו דוקא כשהרוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה, אבל אם הרוב עכו"ם לא, ע"ש, דהא סמ"ג ז"ל מיירי בידוע שליקט לצורך עכו"ם ולצורך ישראל, דאסור לכו"ע אפילו הרוב עכו"ם, וזה ברור. וכבר מצאתי להרב דרישה ז"ל שתפס עליו בזה והניחו בצ"ע. ואין ספק אצלי דמרן ז"ל מודה בעיקר הדין, דלענ"ד הוא מוכרח בסוגיא שבסוף כל כתבי ולעיל סי' שכ"ה, אלא שמרן ז"ל הבין לכאורה דברי סמ"ג בסתם, ושמ"ש בשביל עכו"ם ובשביל ישראל ר"ל שמביא ומוכר לעכו"ם וישראלים ולעולם מיירי בסתם, ומש"ה כתב מה שכתב. ומיהו א"צ לפרש דברי סמ"ג הכי וכמ"ש, וק"ל". וראה בס"ק י"ח.
כתב השו"ע (סי' רע"ו סעי' ב'): "ישראל ואינם יהודים שהסיבו יחד והדליק אינו יהודי נר, אם רוב אינם יהודים – מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך אינו יהודי מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל – מותר". וכתב המג"א שם (ס"ק ו'): "הוכחה שלצורך עכו"ם – אבל אם עשה לצורך שניהם אסור, כמ"ש סי' תקט"ו סעי' ו'" [ועיין בבה"ל בסי' רע"ו ד"ה "אם יש"].
וכתב הביאור הלכה שם: "עיין במ"ב שהעתקנו בשם המ"א דאם עשה בשביל שניהן– אסור, וציין המג"א ע"ז כמ"ש בסימן תקט"ו סס"ו, ור"ל דאיתא שם בהג"ה דאם לוקט בשביל שניהן – אסור, ולכאורה למה לא הביא המ"א מקודם מסימן שכ"ה ס"ו דאיתא שם בהדיא דאם ליקט וצד בשביל ישראל ואינו יהודי צריך להמתין וכו', וי"ל דהו"א דהתם משום דליכא הוכחה דהעיקר בשביל האינו יהודי אימא בשביל הישראל, אבל הכא דאיירינן דהדליק בשביל עצמו ובשביל הישראל אימא דהעיקר אדעתא דנפשיה עביד, וסברא זו מוזכרת בפירש"י [שבת קכ"ב], לכך הביא המ"א ראיה כי היכי דשם פסק הרמ"א דאם ידוע שלוקט בשביל שניהן אסור, ור"ל אף ברוב אינו יהודי [וכדמוכח שם להמעיין], אף דבעלמא אמרינן מאן דעביד אדעתא דרובא עביד וכדאיתא בגמרא, וע"כ דגמרא איירי במסתמא אבל בידוע שעשה גם בשביל המועט – אסור א"כ ה"נ אף דאמרינן אם יש הוכחה– מותר, והיינו משום דהעיקר אדעתיה דידיה עביד, ולא אזלינן בתר האחרים אפילו היו רובא, היינו דלא ידעינן שעשה בשבילם, אבל אם ידעינן שעשה גם בשבילם אסור בכל גווני. וכו'
והנה בנשמת אדם דחה ראית המג"א וכסברתנו הנ"ל, משום דהעיקר אדעתיה דנפשיה עביד, וסברא זו עדיף יותר ממה דאמרינן בעלמא אדעתא דרובא עביד, והראיה דמועלת אפילו ברוב ישראל וכמו שפסק המחבר, לכך אפילו אם עשה בפירוש גם בשביל האחרים– מותר. אמנם באמת ראית המ"א ראיה אלימתא היא, דהלא דברי הרמ"א שם נובע מהסמ"ג, כמו שמצויין שם והובא בב"י, והסמ"ג קאמר ע"ז בהדיא: כמו שמפורש בירושלמי, והיינו ההיא מעשה דשמואל וכמו שהעתיק בביאור הגר"א שם, והלא שם משמע בירושלמי בהדיא לדעת ר' יונה דאף לצורך עצמו ולצורך ישראל -אסור. ובהכי נדחה נמי מה שרצה האליה רבה לדחות ראית המג"א, וכתב דשם שאני משום שמא ירבה משא"כ בנר, ובאמת זה אינו דהירושלמי מיירי בנר. ובלא"ה דברי האליה רבה מרפסן איגרא, דהלא מה שאוסר שם הרמ"א היינו עד הערב בכדי שיעשו, וכמפורש בסמ"ג, דבאותו יום אפילו ברוב אינו יהודי- אסור משום מוקצה וכמפורש שם בס"ב והיכא דהאיסור הוא רק משום שמא ירבה – אינו אסור רק עד הערב, וכמו שפסק המ"א בסימן שכ"ה סוף ס"ק כ"ח והסכים עמו שם ג"כ הא"ר בזה אלא ודאי משום עצמות הפעולה שנעשה גם בשביל הישראל, וא"כ אפילו בנר נמי".
וכתב בערך השולחן (סי' רע"ו ס"ק ג'): "כתב הרב מג"א דאם עשה לצורך שניהם – אסור כמ"ש בסי' תקט"ו, ע"ש. והרשב"א בחידושיו התיר דוקא לצורכו ולצורך ישראל, אבל הדליק לצורך גוי אחר ולצורך ישראל– אסור. ולפי זה אין ראיה מסי' תקט"ו, אבל ספר התרומה וסמ"ג אסרו, כמ"ש מרן הב"י, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות, ע"ש".
וכתב הבה"ל שם: "והנה כ"ז כתבנו להסביר ראית המ"א דראיתו נכונה היא, אמנם בעיקר הדין יש לעיין טובא, דאף שמדברי הרמ"א שהעתיק דברי הסמ"ג משמע שפוסק כדעת ר' יונה בירושלמי, דלצורך עצמו ולצורך ישראל– אסור, בחידושי הרשב"א על שבת ס"פ כל כתבי מוכח בהדיא שדברי רבי יונה נדחה מפני הקושיא שהקשה עליו בירושלמי, וכן מוכח פשטא דסוגיא סוף פרק כל כתבי בההיא מעשה דשמואל דסבר כראית הירושלמי להיתר [והיינו בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל, כההיא מעשה דירושלמי, וכן משמע מפירש"י שם, דהיה שם שמואל והאינו יהודי, ועיין בתוספות שם] ולא כדחיית ר' יונה דשם, אם לא שנדחוק ונאמר דעובדא אחריתא הוי, וכן פסק בספר חמד משה להקל בהדליק האינו יהודי לצורך עצמו ולצורך ישראל, אך מה נעשה שמדברי הרמב"ם בפי' המשנה ובהלכותיו מוכח שאוסר גם בזה, ומה שרצה הח"מ לדחות זה, דבריו דחוקין. ומ"מ נראה דהסומך להקל בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל, כדברי הרשב"א וכפשטא דסוגיא דידן – אין למחות בידו".
וכתב בכה"ח (סימן רע"ו ס"ק כ"ו): "וכן אם יש הוכחה שמדליק בשביל נכרי אחר. רבינו זלמן אות ז'. אבל אם עשה לצורך שניהם– אסור, כמ"ש סימן תקט"ו סעיף ו'. מגן אברהם ס"ק ו', אליה רבה אות ז', תוספת שבת אות יו"ד, ערך השלחן אות ג', רבינו זלמן שם. וכן אם עשה בציווי ישראל אף ברוב עכו"ם – אסור. משבצות זהב בסוף הסימן". ושם בסימן תקט"ו ס"ק קט"ז: "או שידוע שליקט לצורך שניהם – אסור. והוא הדין אם מביא מחוץ לתחום לצורך שניהם, דגם כן אסור. עולת שבת אות ט', אליה רבה אות ח"י, חמד משה שם, רבינו זלמן שם, משנה ברורה אות ס"ג".
[3] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קכ"א.