שאלה:
שתי שאלות לי בדיני אמירה לגוי בשבת:
- בסימן רע"ו סעיף ה' השו"ע כתב שמותר לומר לגוי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותר לגדולים להתחמם בו, ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל קור. וכתב הכף החיים (שם ס"ק נ"ב), וז"ל: "ודע דכל הני שריותא שכתב הלבוש ומג"א שנהגו להקל בחמימות בית החורף הוא דוקא בארצות אשכנז שיש להם קור גדול, אבל בשאר ארצות שאין להם קרירות כ"כ גדול חלילה להקל", עכ"ל. האם מותר לכבות את המזגן כאשר שכחו דלוק,וכן האם הדברים שייכים גם במיזוג אוויר בארצות החום?
ב. האם מותר ליהודי לומר לגוי שאין לו נייר טואלט, כדי שיבין שצריך לחתוך לו את הנייר לשם שימוש בו בשבת? אם נאמר שאינו נהנה מהנייר הנאה ישירה משום שאפשר להשתמש בנייר גם כשאינו חתוך, הרי ודאי מותר כמו שמובא בכף החיים סימן ש"ז ס"ק ק"נ[1], ועוד יש להתיר מכך שהתירו איסור דרבנן משום כבוד הבריות בסימן שי"ב סעיף א'[2], אלא שאפשר שאינו דומה כיון שכאן יכול להשתמש במים. עיין כף החיים סימן של"ב ס"ק צ"ב שאמירה לגוי לעשות שבות יותר קל משבות הנעשה ע"י ישראל[3].
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
- בעניין אמירה לגוי לכיבוי מזגן האויר בביהכנ"ס. עצם האמירה לגוי שיעשה מלאכה לישראל בשבת הרי היא אסורה[4].
ובענין להדליק את המזגן – כתב מרן (סי' רע"ו סעי' ה') והזהיר, שלא יחליטו מהר לומר לגוי בשבת שיעשה מלאכה עבורו אא"כ יש צורך רב בענין. לפיכך, אם החום גדול ממש עד שיש חשש להיזק – מותר לומר לגוי, ולענ"ד בבית כנסת שיש בו גם צורך של מצוה – ודאי מותר[5].
- משמע מהגמ' שבת (דף פ"א ע"ב) שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא כשאין לו ברירה. וכאן יכול לקנח בנייר, וימשכנו לתוך האסלה באופן שיינתק ע"י המים שישפוך עליו. לכן, אין לומר לגוי לעשות פעולה עבור יהודי אפילו באיסור דרבנן[6].
מקורות:
[1] וז"ל שם: "והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה, פסקי רקנ"ט סימן צ"ט, ואם כן אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, דדוקא לומר לו דבר שיבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש סעיף ז' אבל כשעושה בשבת – אסור להנות ממנו כמ"ש סימן שכ"ה כל שכן לרמוז לו, ודלא כהב"ח. מגן אברהם ס"ק ל"א, אליה רבה אות ך', תוספת שבת אות ן', מאמר מרדכי, רבינו זלמן אות ז', חיי אדם כלל ס"ב אות ב'. מיהו אם עשה כן הגוי מאליו – ודאי שרי להנות ממנו, דלא מיקרי הנאה כל כך כיון דבלאו הכי היה יכול להנות ממנו. תוספת שבת שם. וכן מותר לומר לו שלא בלשון ציווי, כגון שאומר: הבית חושך, והוא יבין ויסיר הפחם".
[2] וז"ל: "משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, ואפי' להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה – מותר".
[3] וז"ל: "דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקודש. בית יוסף, מגן אברהם ס"ק כ"ג. ואף שלא התירו להצילן לכרמלית אף על פי שאין איסורה אלא שבות מדברי סופרים מכל מקום אינו דומה שבות הנעשה על ידי ישראל לשבות אמירה לעכו"ם".
[4] כתב הבית יוסף (סימן רע"ו): "כתוב בהגהות מרדכי פרק קמא (סי' תנ"ב) בשם רבינו שמחה על המדורות שהשפחות עושות בבית אדוניהם, שאם ראה ישראל ושתק אדעתיה עביד, כיון שהעצים שלו וכל הני דפרק כל כתבי דאמרינן בשביל גוי מותר היינו שהגוי עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפילו בבית גוי– אסור. ואחר כך הביא תשובת רבינו ישראל שמתיר להתחמם כנגד מדורת הגוי הנעשה בשביל ישראל, כי ראה אביו ורבינו משולם שהיו פרושים שמתחממים וכן גדולי עולם, וטעמא משום דהכל חולים אצל הקור, ואם אינם חולים לפחות הם מצטערים. ואמרינן (כתובות ס' ע"א) גונח יונק חלב בשבת, ואף על גב דמפרק כלאחר יד הוא, לא גזרו ביה רבנן. ולולי יתמהו עלי הייתי מתיר אפילו האמירה בפירוש, כל שכן אם הגוי עצמו עושה בשביל ישראל שישראל מתחמם כנגדו, והביא עוד ראיות לדבריו. ובהגהות מיימון פ"ו (אות ה') כתוב על מה שהתירו סמ"ג (ל"ת סה, כ ריש ע"ג) והתרומה (סי' רנב) לישראל ליהנות מאש שעשה גוי בעבור תינוק לחממו או לתקן לו מאכל או בשביל חולה שאין בו סכנה, שנאמר מכאן דבתי החורף שהוחמו בשביל קטנים או בשביל העבדים והשפחות שאינם רוצים לישב בקור שמותרים הגדולים ליכנס וליהנות ממנו ואפילו להחם בשביל הגדולים התיר ה"ר יום טוב לומר לגוי לעשות מדורה בשבת, כי הכל חולים אצל קור".
ובשו"ע (סי' רע"ו סעי' ה') כתב, ז"ל: "בארצות קרות – מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפי' בשביל הגדולים – מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור, ולא כאותם שנוהגים היתר אע"פ שאין הקור גדול ביום ההוא". ובערוך השולחן (יו"ד סי' קט"ז סכ"ג) כתב: "ויש לאדם ליזהר מקור ומחום, כדאמרינן בכמה מקומות: הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. וכל דבר שיש בזה סכנה לאחרים מצות עשה להסיר הסכנה, כמו מעקה סביב בור וגג וכיוצא בזה, כמ"ש בחו"מ סי' תכ"ז, והחיוב הוא דאורייתא, ע"ש". וראה עוד כה"ח שם (ס"ק נ"ב). וה"ה אם הדליקו מזגן בימות החום ולבסוף בשבת התקרר המזג אוויר ונוצר קור גדול בבית – מותר לומר לגוי לכבות את המזגן.
[5] וכתב כה"ח (סי' ש"ז ס"ק ט"ל): "ומה שנהגו באיזה קהלות לצוות לעכו"ם להדליק נרות בבית הכנסת משבת ליום טוב וכן ביום הכפורים קודם נעילה, כתב הברכי יוסף בסימן תקי"ד אות ג': אי איישר חילי אבטליניה, דרוב הפוסקים סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה גמורה, והחמירו האחרונים, ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין אפילו לצורך גדול כמבואר בסימן רע"ו בהגה ובדברי האחרונים, וכל שכן לדידן דקבלנו הוראות מרן, ומוכח שדעתו כמאן דאמר להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה או חולי קצת בשבותין דוקא כמבואר סימן ש"ז. והביא שם דברי המלמד זכות על המנהג, ודחה דבריו בטוב טעם, יעו"ש. וכן הנודע ביהודה בחלק אורח חיים סימן ל"ג קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו, יעו"ש, והביאו המחזיק ברכה שם אות ג', יעו"ש. ומיהו עיין רב פעלים חלק ב' סימן מ"ג שעשה איזה צדדים כדי להתיר להדליק עכו"ם נרות בבית הכנסת ולכבות".
וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן כ"ו): "יען כי ראיתי להרב בית דוד ז"ל בא"ח סי' תנ"ו שנשאל איך ביום טוב ראשון של חג בא גוי רץ מן ויריי"א לשלנוקי ששלחוהו בעד אתרוג, ויש דרך יותר מן י"ב מיל, דלדידן דקיי"ל כמאן דאמר י"ב מיל הוי דאורייתא, נמצא יש כאן איסור תורה, והעלה דעכ"ז שרי לשלוח ע"י גוי משום דהוי מצוה דרבים שהעיר כולה יתבטלו ממצות לולב ביום טוב ראשון דהוא דאורייתא, וגם איכא עגמת נפש טובא לכל אנשי העיר, וכמו כן נראה בשופר שמותר לומר לגוי להביאו ביום טוב מחוץ לי"ב מיל בשביל עיר אחת שאין להם שופר, ועוד שהרי במקומינו נתפשט המנהג להתיר אמירה לגוי במקום מצוה אפילו במלאכה דאורייתא, וכ"ש כאן דחוץ לי"ב מיל איכא מאן דאמר דהוי דרבנן, אמנם זה דוקא בשביל ציבור, אבל בשביל יחיד ירא אני להתיר עד שיסכימו גדולים בדבר, דאע"ג דמעשים בכל יום שנוהגים היתר אפילו היחידים ואין אנחנו מוחין, מ"מ אין לנו לעשות בעצמינו שיאמרו התירו פרושים את הדבר, עכ"ד ע"ש. על כן גם אנא עבדא חושש אני להתיר בנדון זה, דאית ביה איסור בשביל יחיד בהיכא דאינו צורך אותו היום, דבזה יש לעשות ס"ס להחמיר. וכו' אשר על כן הגם בהיכא דכל אנשי העיר לית להו לולב ביום טוב ראשון שהוא דאורייתא ולית להו שופר ביום שני של ראש השנה דחל יום ראשון בשבת דאם לא יביאו ע"י גוי תתבטל מ"ע דאורייתא דנטילת לולב באותה השנה לגמרי, וגם תתבטל מצות שופר לגמרי דמלבד יקר המצוה שהיא מן התורה איכא עגמת נפש טובא להקל בביטול שתי מצות אלו, דהא ודאי העושה במעשה כסברת המתירין הנז"ל להביא ע"י גוי אין מזחיחין אותו, ויש לו על מה לסמוך סמוכין דאורייתא על סברת המתירין, ובפרט דאיכא ס"ס טובא, אבל לצורך יחיד יש לחוש לדברי מהרש"ל ז"ל, ואין להתיר".
ולכן אם החום גדול ממש עד שיש חשש לחולי – מותר לומר לגוי להדליק את המזגן בבית כנסת שיש בו צורך של מצוה דרבים. וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"כ סעי' י"ד).
[6] נחלקו השו"ע הרב (סי' ש"מ סעי' ז') והחיי אדם (כלל כ"ט נשמת אדם אות ב') בגדר של מלאכת קורע, האם הוא חייב דווקא כאשר חותך בגד וכדו' שמורכב מגופים רבים או גם אם חותך נייר או עור שמורכב מגוף אחד, שדעת החיי אדם – יש איסור קורע גם בגוף אחד, ולדעת שו"ע הרב – אין בזה משום מלאכת קורע.
הכה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ה) כתב כגר"ז, וז"ל: "אבל משום קורע – אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון: קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד – אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין, כמ"ש סימן שי"ד (אות מ"ב) מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה".
והמשנ"ב (שם ס"ק מ"א) ס"ל כחיי אדם שכתב: "אם קורע נייר לקרעים כדי לקנח את עצמו בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא על מנת לתקן, והמחבר שלא הזכיר כאן הטעם משום קורע עיין בבה"ל". וביאר בבה"ל (שם ד"ה "אין שוברין"): "ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר, זה אינו, דמבואר בירושלמי (פ"ז ה"ב) בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה, וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם (ח"ב כלל כ"ט ס"ק ב') ודחה זה מכח הירושלמי הזה". ועיי"ש מה שכתב בביאור שיטות הראשונים, ומכל מקום אם לא צריך את שני הקרעים – לא חייב, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז'). וכתב התפארת ישראל בכלכלת שבת (מלאכת מחתך): "הקורע או חותך נייר לבן לקנח את עצמו או לשאר תשמיש – חייב משום מחתך. ואם כתוב עליו אותיות, י"ל דהוי ליה נמי מוחק מדרבנן (משבצות סקי"א ב'). מיהו המקרע הנייר שאינו מקפיד על מדתה כפי השיעור שצריך לו, גם אין כוונתו לקלקל, זה אינו בכלל מחתך, רק כבר נתבאר לעיל במלאכת קורע". ושם ביאר דהקורע ותיקן חייב אע"פ שהוא שלא ע"מ לתפור, ועוד שלאחר שקרע יכול להשתמש בנייר הבא שבגליל. וכאן לכו"ע מותר, כיון שהקריעה הינה שלא לצורך שימוש בנייר שקורע כיון שכבר השתמש בו, והקריעה היא בשינוי, ובנוסף יש כאן משום "כבוד הבריות". ראה בגמ' שבת (פ"א ע"א) ובשו"ע (או"ח סי' שי"ב סעי' א').