שאלה :
האם בנות, בפרט מעדות המזרח, הרוצות להדליק נר שבת בבית הוריהן בברכה, יכולות לברך או שמא יש כאן ברכה לבטלה?
הנני מצרף קונטרס הלכתי אשר פרסמתי בנידון[1].
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
עיינתי במאמרך החשוב בחוברת שצירפת.
מדין חינוך, מנהג טוב הוא לחנך את בנות ישראל שתדלקנה נרות בליל שבת קודש, כיון שבחינוך עסקינן, יש גם לחנכן להיזהר במסורת מנהג אבותיהן שלא יכנסו לספק ברכה לבטלה.
לפיכך, ראוי לבת להדליק נרות בערב שבת קודש ללא ברכה, ורצוי שתעמוד ליד אמה ותכוון לצאת ידי חובה בברכתה. וכדי להסתלק מידי כל ספק, רצוי שתדליק באותו מקום שאמה מדליקה. עיין בשו"ע (או"ח סי' רס"ג סעי' ח'). וכל זה לבנות ספרדיות, אך לבנות אשכנזיות הנח להן שיכולות לברך, עיי"ש בדברי הרמ"א[2] [וראה בהערה שגם בנות ספרדיות בגיל חינוך יכולות לברך מדין חינוך, אבל משהגיעו לגיל בת מצוה ידליקו ללא ברכה].
יישר כוח לאדמו"ר (שליט"א) [זצ"ל], שהנהיג מנהג חשוב זה כדי לקרב את בנות ישראל למנהג אמותינו הקדושות.
יה"ר שיקויים בנו דברי חז"ל: "אם אתם משמרים נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון"[3], אכי"ר.
מקורות:
[1] מפאת קוצר היריעה לא הבאנו קונטרס זה (הערת העורך).
[2] ראה שו"ע (סי' רס"ג סעי' ו'), ז"ל: "בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם – צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, אבל מי שהוא אצל אשתו – א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו", ועיין שו"ת קול אליהו, שבת (פרק ו', שאלה י"ח, ובהערה מ"ג).
וכתב בשו"ע הרב (סי' רס"ג סעי' ט"ו): "בד"א כשאוכלת משלה, אבל אם היא סמוכה על שלחן בעל הבית – אינה יכולה לברך שם אלא אם כן החדר מיוחד לה או לבעלה, שאם לא כן אינה חייבת כלל להדליק שם, שאין חיוב נר שבת חל עליה כלל לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו. ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם לפי שמשתמש שם בשבת, אפילו משתמש שם צרכי אכילה, ואפילו אם הוא או מקצת בני ביתו אוכלים שם, מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב להדליק שם, כמו שנתבאר למעלה, א"כ גם שלוחו אינו יכול לברך שם. ויש חולקים על זה, וכן נתפשט המנהג במדינות אלו". וביאר בקונטרס אחרון (ס"ק ה') הטעם של היש חולקים ונוהגים להדליק ולברך גם במקום שבעל הבית בירך: "ומיהו פשטא דלישנא דרא"ש וטור משמע ודאי להיפך. שמ"ש החק יעקב שם שגם שלא יברכו כולם אין נכון, הוא דוחק (אף שהוא מוכרח לדעת הש"ע שם כמ"ש שם), שכיון שבעל הבית בירך כבר ולהם אי אפשר לברך מנא ליה להרא"ש (ומסי' ק"מ אין ראיה, דהשני אינו פוטר הראשון אלא גומר המצוה המוטלת על כלל הצבור וגם הוא בכלל. ועוד דהתם איכפת לן בקריאת הב' שאינו מברך לפניה ואינה מצטרפת לקריאת הראשון משום דכתיב תמימה כמ"ש בירושלמי, אבל בעלמא לא איכפת לן, ודו"ק) להמציא מלבו חיוב זה שישמעו הברכה. אלא ודאי כוונתו כפשוטו שאחד מברך לכולם היינו משום שמצוה היא שאחד יברך לכולם כמ"ש המג"א סוף סי' רי"ג, ודומיא דמתניתין הסיבו אחד מברך לכולם, ואיתא נמי בתוספתא פ"ד, ודומיא דסוף פ"ה בתוספתא גבי מאור אחד מברך לכולם, שהוא חיוב משום ברב עם כמ"ש בגמרא. וכן משמע בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו שכתב כן אפילו בב' מילות. וכן כתב סוף פ"ו דחולין גבי שחיטות. ועיין מ"ש בסי' רי"ג. ולפי זה מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה, והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו. משא"כ בריש סי' ק"מ שאינו מברך וצונו שכבר בירך בשחר, אלא משום כבוד התורה לבד תיקנו לברך לכל קריאה וקריאה, עיין במ"ש סימן קמ"ג להשו"ע וט"ז, וכיון שהוא גומר קריאתה דיו בברכת האחת), ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל החדרים, מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות, א"כ למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו. וכן משמע מסתימת לשון הב"י בסי' תקפ"ה, דדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה והיה בתחלת התקיעות, דהוה ליה לפרש, אלא ודאי אף שלא היה בתחלתן ויצטרך אח"כ לשמוע על הסדר או ששמע כבר אפילו הכי מברך עכשיו, דלא כעולת שבת שם.
ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג העתקתי דברי העולת שבת והחק יעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל, ובפרט שכן הוא מוכרח לדעת הש"ע כמ"ש בסימן תל"ב".
וכתב הבית יוסף שם: "מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' נ"ג): ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד כל אחד מברך על מנורה שלו אף על פי שכבר יש אורה מרובה, אף על גב דאור זרוע גמגם בזה, מכל מקום יש נוהגים כך. ובעניותי נראה לי ליישב, דכל מה דמיתוסף אורה אית ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות". כתב השו"ע (או"ח סי' רס"ג סעי' ח'): "ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א', י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר. ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. הגה: אבל אנו אין נוהגין כן". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ז) שדעת הרמ"א כדעה ראשונה.
ובמאמר מרדכי שבת (ח"א פ"י סעי' י"א): "מנהג חב"ד ללמד את הבנות להדליק נרות שבת בברכה. אמנם נראה למעשה שיכולות הבנות להדליק עם ברכה מדין חינוך רק עד גיל שתים עשרה ויום אחד, אבל לאחר מכן – לא תברכנה, כיון שזו ברכה לבטלה. ורצוי שתעמוד ליד אמה ותכוון לצאת ידי חובה בברכתה. וכדי להסתלק מידי כל ספק – רצוי שתדליק באותו מקום שאמה מדליקה. וכל זה לבנות ספרדיות, אך לבנות אשכנזיות – הנח להן במנהגן לברך".
[3] ע"פ ילקוט שמעוני (בהעלותך רמז תשי"ט).