שאלה
דברים פרווה כגון: דגים וירקות שבושלו על ידי יהודי בביתו, ואיננו יודעים מה רמת הכשרות אם בכלל, אם מות לאכול שם?
תשובה
שאם אין לו תעודת כשרות, יש להפריש בלי ברכה.
לגבי ערלה – יש להתעדכן עם הרבנות הראשית. (בחו"ל ספק מותר).
אם אומר ישראל אף שאינו מוחזק בכשרות, שזה מדג כשר נאמן. כמובן שדג שמוחזק בטפילים, יש לחוש לו.
מומר ומחלל שבת בפהרסיא – אין בבישולו או בפתו, משום בישולי או פת של גויים.
מקורות
כתב מרן הרב "כתב הרמב"ם (הלכות מעשר פרק ט' הלכה א') בביאורו מהו "דמאי" וז"ל: "בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק שלחו בית הדין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל ומצאו שהכל זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל 'מעשר ראשון' ו'מעשר שני' ו'מעשר עני' היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן ולא היו מפרישין אותן, לפיכך גזרו שלא יהא נאמן על המעשרות אלא אנשים נאמנים, אבל עמי הארץ פירותיהן ספק ואין נאמנין לומר 'מעושרין הן!' וזהו הנקרא 'דמאי'". אמנם היום אין דין "דמאי" כי פעם היו רובם מעשרים וכולם מפרישים תרומה גדולה אך היום לא כך הוא המצב שהרי לא כולם יודעים איך לעשר ולא תמיד רוצים לעשר (ועיין בספר חרדים עמוד פ"ב שכיום לא איכשר דרא ואין דמאי רק ספק קרוב לודאי)" וראה בחזו"א דמאי סי' ה' ס"ק ח' ובשבעית סי' י' ס"ק ח'.
ערלה
כתב מרן הרב שו"ת מאמר מרדכי כרך ג יורה דעה סימן יז "ישנה מחלוקת בין הפוסקים, ראשונים ואחרונים, אם ערלה בארץ ישראל בזה"ז נוהגת מדאורייתא או מדרבנן. מרן בשו"ע (יו"ד סי' רצ"ד סעי' ח') פסק שזה מדאורייתא, וכך אנו גם נוקטים.
בגמ' בקידושין (ל"ח ע"ב) נאמר: "ספק ערלה בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחו"ל – יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט".
נחלקו הראשונים באיזה ספק אנו אומרים, ש"בחו"ל יורד ולוקח". לדעת רש"י (שם ד"ה יורד) הספק עליו מדברת הגמ' בקידושין הוא כאשר חלק מהנטיעות אסורות וחלקן מותרות.
דעת הרמב"ם שהספק שמותר בחו"ל הוא אפי' כאשר כל הכרם כולו ערלה, ובלבד שלא יראה את הגוי לוקט, וז"ל הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"י הל' י"א): "ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל – אסור… כיצד? היה כרם ערלה וענבים נמכרות חוצה לו וכו' שמא ממנו הוא זה שמא מאחר, בסוריה מותר, ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מכרם ערלה וכו' והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה" וכו'. להלן נבאר שבמחלוקת זו נחלקו גם הרדב"ז ומרן השו"ע.
הרדב"ז (ח"א סי' תק"פ) נשאל ע"י אחד מחכמי צפת איך להתיחס לחשש איסור ערלה בפירות א"י, וכך כותב אותו חכם: "אני במבוכה גדולה על ענין ספק ערלה בא"י שהוא אסור כדתנן במתני', ורוב פירות הארץ הזאת הם בספק ובפרט הענבים והיוצא מהן" וכו'. הרדב"ז בתשובתו מתיר לאכול מפירות הארץ ומונה שבע סיבות להיתר. ולכך הוא מקדים הקדמה מאלפת: "כי רצו עבדיך את אבניה וכ"ש פירותיה, ויפה עושין חכמי א"י שלא נהגו חומרא כזו, וכן עשיתי אני כשישבתי בירושלים לא נמנעתי מלאכול את פירותיה, וכן ראיתי זקני הדור ההוא, זכר כולם לברכה, נוהגים, ולא היו נזהרים בזה עם רוב חסידותם ודקדוקם במצוות, ואפי' בהמתן של צדיקים וכו'… ואומר שנהגו פרישות זה קרוב אצלי שחטאו על נפשם ק"ו מנזיר, שלא ציער עצמו אלא מן היין לבד ומה יעשו ביין של מצוה".
לאחר הקדמה ארוכה זו מפרט הרדב"ז את סיבות ההיתר, אך בתחילה הוא קובע, שפרי של גוי אסור בערלה. הוא מוכיח דבריו מהירושלמי, מהספרי וממשנה תורה להרמב"ם.
בהקדמתו השלישית כותב הרדב"ז: "דאחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן",. הרדב"ז נוקט כשיטת הרמב"ם שהספק המותר בחו"ל הוא אפי' בכרם שכל הנטיעות ערלה. הוא מוכיח דבריו מהירושלמי: "איזהו ספק ערלה? כרם של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו"…
הרדב"ז מחדש שהספק המותר בחו"ל הוא גם הספק האסור בא"י. רק ספק ש"אתחזק איסורא" אסור אך אם בכרם רק חלק מהנטיעות ערלה – מותר.
השו"ע לעומת זאת פוסק כדעת רש"י. הספק שמותר בחו"ל הוא כשבכרם רק חלק מהנטיעות ערלה.
וז"ל השו"ע (סי' רצ"ד סעי' ט'): "ספק ערלה, בא"י – אסור, בחו"ל – מותר. כיצד? כרם שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו, בארץ ישראל – אסור. בסוריה – מותר, והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם. בחו"ל – מותר אפי' יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה".
נמצינו למדים מדברי השו"ע, שהספק שנידון לאיסור בארץ ישראל הוא אף במקרה של כרם, שרק חלק מהנטיעות הינם ערלה.
הרדב"ז מביא טעם נוסף להתיר את פירות השוק וכך הוא כותב שם (בהקדמה ז'): "כל דפריש – מרובא פריש, למדנו מהקדמה זו, דכיון שאינו לוקח ממקום קביעותו, אף על גב דיש שם כרם ידוע של ערלה – מותר. והכי משמע מהירושלמי, שכתבתי למעלה, דלא נקרא ספק ערלה שאסור בארץ ישראל, היכא דאית ביה תרתי, שהכרם כולו ערלה וענבים נמכרים חוצה לו" וכו'.
מדברי הרדב"ז האלו למדנו שאם אין אני לוקח את הפרי ממקום קביעותו, קרי: בשדה אצל המגדל, אין זה נחשב "קבוע", ואפילו שידוע לו שישנם מטעים שלמים שאסורים באיסור ערלה.
הב"י (סי' רצ"ד דף ר"מ ע"א בדפי הטור בבדק הבית) מביא בשם תרומת הדשן שמתיר לאכול ענבים ולשתות יין בא"י אעפ"י שקיימים שם עצי ערלה משני טעמים: א. עצי האיסור הינם לכל היותר אחד ממאתים מהאיסור. ב. עצים צעירים אינם מניבים פרי בכמות ובאיכות הראויה ליין.
וז"ל הב"י: "אצל הדרים בא"י היאך יהיו מותרים לאכול בענבים ולשתות יין שהרי ספק ערלה בא"י – אסור וכו'… וי"ל דהא מילתא תליא בפלוגתא דר"י ורבנן בפ"ק דערלה ומייתי לה בפרק הניזקין: נטיעה של ערלה ושל כלאי כרם שנתערבה בנטיעות – הרי זה לא ילקוט, ואם לוקט – יעלו באחד ומאתיים, ובלבד שלא יתכוון ללקוט. ר' יוסי אומר: יתכוון ללקוט ויעלה באחד ומאתיים. והלכה כר' יוסי, משום דאמוראי מפרשי טעמיה, וכן פסק הרמב"ם (בפרק ט"ז מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ה). ועל פי זה יש להתיר דמסתמא לנטיעה אחת של ערלה יש מאתיים של היתר. ועוד יש להתיר מטעם אחר, משום דקודם שיעברו שני ערלה אינם עושים פירות ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין" וכו'.
להלכה כתב מרן בשו"ע (שם סעי' י"ז): "ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העובדי כוכבים משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו, ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה יש להתירם, משום דקודם שיעברו עליהם שני ערלה אינם עושים פירות, ואם עושים הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין".
בסעיף זה בשו"ע למדנו, שאם יש כרם ובו נטע של ערלה אך לא ידוע שיש פרי של ערלה, הנטיעה אינה הופכת את הכל לערלה מפני שבדרך כלל הנטיעות אינן מניבות בשלוש השנים הראשונות, ואפי' אם מניבות, הפירות דקים וקלושים ואינם ראויים לשיווק.
השו"ע אינו מזכיר את התירוץ הראשון שנאמר בב"י. לפי התירוץ הראשון אפי' שיש פירות ערלה בכרם יש להתיר את פירות השוק, מפני שאני מניח שלעולם לנטיעה של ערלה ישנם כנגדה מאתיים נטיעות היתר, וכדעת ר' יוסי במשנה. לפי תירוץ זה אני מתיחס לנטיעות כפריש. בכרם ישנה תערובת של נטיעות ואין האיסור ניכר, ועל כן מן התורה הולכים אחר הרוב. מדרבנן צריך שיהיה יחס של אחד במאתיים כדי שהתערובת תהיה מותרת. תירוץ זה מתאים להתייחסות הרדב"ז לפירות השוק.
אך השו"ע לא הזכיר בהיתרו את הנימוק הזה, על כרחך שהסיבה היא, שהשו"ע מתיחס לפירות השוק כ"קבוע" וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואין הרוב ואף לא אחד במאתיים קובע.
דין "קבוע" זה לא רק בחנות שהיא קבועה מצד מקומה, אלא מכיוון שיש נטיעות, שאני יודע שיש להם פירות ערלה – הפירות אסורים מדין כל קבוע, ולא משנה אם קבוע זה הוא רק דרבנן.
המצב היום שונה מימי הבית יוסף. ידוע לנו שיש בארץ כרמים, שבחלקם יש עצי ערלה, וקיימים אף כאלה שכל הנטיעות הן ערלה. ברם, הענבים הצומחים בהם ראויים לאכילה ולעשיית יין, ואי אפשר להכיר בינם לבין הענבים של עצים זקנים, והם אינם "דקים וקלושים" ולכן אי אפשר יותר לסמוך על סברת ההיתר של השו"ע.
החקרי לב (יו"ד סי' ק"ד) מסופק אם יש דין פריש בערלה. וספיקו הוא, שאומנם בשאר איסורים אם התערב איסור בהיתר ביבש הדין נקבע עפ"י הרוב. גם כאשר הדבר המסופק נמצא שלא במקום הקביעות ונחשב פריש, נקבע דינו עפ"י הרוב, ואם הרוב היתר – הוא מותר. אך בערלה דין ביטול תערובת ביבש הוא אחד במאתיים, וא"כ אולי דינו יהיה שונה גם בנמצא, אך מאידך, יתכן שמציאות של תערובת חמורה יותר ולכן נקבע דינה עפ"י אחד במאתיים, וחתיכה מסופקת שפרשה – דינה עפ"י הרוב.
ישנו דיון נוסף בהקשר לבעית הקבוע בפירות. הפרי חדש (ראה מים חיים על מס' גיטין דף נ"ד ע"ב) דן איך אנו מתיחסים לאיסור מחובר שנתערב בהיתר. הוא אומר שיש קבוע אף במחובר, ומוכיח זאת מגמרא. "קבוע" אינו רק במקום שהאיסור יכול להיות באופן עקרוני גם נייד אלא אף כשהאיסור מחובר ואין היכי תימצי של נייד נחשב הוא לקבוע.
החנות בעיר – קבוע או נייד
עד עתה דיברנו על נטיעות ערלה. אך ידוע שיש כמויות גדולות של פירות ערלה בדוכני השוק. מחד, יתכן שדין הפירות כדין פריש. מבחינת הצרכן הספק מתעורר בדוכן הפירות בשוק ודינם שם כדין פריש. מאידך הספק באמת מתחיל מעת שלוקחים את הפרי במטע, בניגוד ל"נמצא" שהספק מתעורר בעת מציאת חתיכת הבשר בשוק. לפי זה חל על הפירות דין קבוע, טרם שהגיעו לשוק, ולאחר מכן לא משתנה דינו.
ענייני ספקות וחובת בירור מקור הפירות
הרמ"א (סימן ק"י סעי' ט') כותב שיש לסמוך על ספק ספיקא, אפילו במקום שאפשר לברר את הספק. ולכאורה אם ננהג כן לגבי ענבים אין אנו צריכים לברר מנין באו הענבים, אם מכרם ערלה או לא, אלא נסמוך על ספקות.
ברם הש"ך (ראה בכללי ספק ספיקא ס"ק ל"ה) סובר שאם יש אפשרות לברר בלא הפסד – אין לסמוך על ספקות. ובערך השלחן הספרדי (סי' ק"י אות כ"א) כותב שיש כמה הוכחות מהש"ס שאם אפשר לברר – מבררינן. וכך גם סוברים החכמת אדם (בינת אדם שער הקבוע אות נ"ד) והכרתי (ועיין עוד לשדי חמד, מערכת הסמ"ך כלל כ"ט).
אך האמת שהמקרה שבו כותב הרמ"א את דינו אינו דומה למקרה שלנו. הרמ"א עוסק במקרה שבו יש ס"ס, ולכן בכה"ג אין צריך לברר מפני שס"ס מותר. המקרה שלנו אינו ס"ס אלא ספק קבוע. "קבוע" הינו איסור דאורייתא. התורה פסקה שקבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור. אי אפשר לעקוף את הקבוע ע"י ספקות. כל הקבוע הוא כולו ספק ואעפ"י כן התורה אסרה את זה. ברור אם כן, שאם אפשר לברר את הספק יש לברר, כפי שיש לברר בספק אחד גם לדעת הרמ"א.
אם יש מקום מסוים בקצה הארץ שיש שם כרם עם ענבים ראויים לשיווק (לא דקים וקלושים), אין שום סיבה לא לחשוש לו. תנובה מובילה את כל הפירות למקומות מרכזיים, ומשם מחלקים אותם לשווקים השונים. מקום הריכוז נקרא "קבוע". במקום הריכוז יודעים מהו מקור הפירות שמגיעים אליהם וכפי שאמרנו לעיל אם אדם יודע את מקור הפירות – נחשבים הם "קבוע" גם לאחרים. יש אפשרות לכל בעל חנות וצרכן לברר דרך שם את הספק שלו, אם פירות אלו ערלה או לא. גם אם אין סימון על הארגז המציין את מקור הפרי, בעל החנות בודאי יכול לברר מה טיבם של הפירות.
אם קונים פירות בעיר, חובה על הקונה לברר את מקור הפירות. יתכן שלאחר הבירור יכול הוא לדעת בצורה ודאית אם הפירות אסורים או מותרים. השאלה היא כאשר אין אפשרות לברר; אין מידע לא לצרכן, לא לירקן ולא לסיטונאי. הלוקח אם כן מסופק! המצב כרגע בחנות הוא מצב של "פריש", ואפילו אם נאמר שפריש לפנינו במזיד (נכבשינהו וניידי), הרי ששיטת הר"ן היא שזה רק איסור דרבנן, ואולי על סמך זה נוכל להקל. מאידך, הכלל של "קבוע" הוא מדאורייתא, ולשיטת התוספות – אם ראינו מהיכן לקחו את הפירות, הוי פריש לפנינו ואסור מדאורייתא.
כאן המקום להעיר, שיש שרוצים לומר שמכיוון שהיום, ב"ה, א"י גדולה ורחבה, וכוללת גם שטחים שאינם מכיבוש עולי בבל, הרי שיש כאן תערובת של פירות א"י ופירות חו"ל, פירות ערלה ופירות לא ערלה. לפי"ז ניתן לכל הפרי תוצרת הארץ דין של ספק ערלה בחו"ל!
ואין הדברים נראים מכמה טעמים: א. העובדה שעזרא לא קידש חלקים אלו של א"י אינה הופכת אותם לספק חו"ל! יש קדושת א"י גם שם ורק לגבי הדינים התלויים בכיבוש, אנו מבחינים בין גבולות עולי בבל וגבולות עולי מצרים, אך ערלה אינה תלויה בכיבוש ולכן גם בשטחים שאינם מכיבוש עולי בבל יהיה הדין כבא"י. ב. ההלכה למשה מסיני, האוסרת ערלה בחו"ל, אינה דבר קל וממילא אינו היתר.
ישנן סיבות נוספות להחמיר בפירות השוק. איסור ערלה הוא דאורייתא והוא כולל אף איסור הנאה. על כן אין להתחכם ולסמוך על רוב ללא בדיקה נוספת. ואולי זו היתה כוונת החקרי לב שהבאנו לעיל, שרצה לומר שאין בערלה דין של "בנמצא הלך אחר הרוב". ובדומה למה שאמרו התוספות בענין חמץ בפסח, שהתורה החמירה מאוד ב"בל יראה ובל ימצא", ולכן חז"ל החמירו עוד יותר. כך בערלה – התורה החמירה מאד לאסור אפילו בהנאה, על כן מוטלת עלינו החובה להחמיר על עצמנו בענינים אלו. האיסור של ערלה לא נובע ממעשי אדם, אלא נוצר מאליו. ערלה פירושה אטימות, טמטום. כשאנו נמנעים מאכילת פירות ערלה, אנו מפתחים את קדושת הנשמה שלנו. אכילת דברים כשרים מביאה את האדם לידי התעלות.
הרבנות הראשית מפרסמת ברבים רשימות של מקומות וזנים בענין ערלה. היה לכאורה אפשר לומר, שעדיף לציבור בלי הרשימות. לא תהיה אפשרות לברר אם פרי מסוים הוא ערלה או לא, ונסתמך על ספקות. אולם, כפי שהראינו, חוסר האפשרות לברר לא פותר את בעית הקבוע. ואם מתאמצים אפשר לברר בסיטונאות!
ולכן אדרבא, הרשימות מועילות לציבור. במקום שכל פירות א"י יהיו בספק ערלה, מחוסר ידיעה, הרי שע"פ הרשימות ניתן לפחות לדעת בוודאות על פירות אשר אינם ערלה. פירות אלו מופקעים מדין קבוע, בדיוק כמו אדם שקנה בשר באחת החנויות הכשרות, לא נאמר לו שהבשר שקנה הוא ספק טרפה כתוצאה מקיומה של חנות טרפה בעיר. הספק מתעורר רק כאשר אינו יודע מאיזו חנות קנה. בתוך חנות כשרה אין ספקות. צריכים להגיע, כמובן, למצב שלא יהיו בכלל פירות ערלה בשוק, ובני ישראל לא יגיעו לידי ספקות ותערובות".
לגבי דגים
כתב השו"ע ביו"ד סי' פ"ג סעי' ד' "מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת, אם החתיכות מתאימות, כולן מותרות; חזקה, מדג אחד באו. ואם אינן מתאימות, אלו שנמצאו בהן קשקשים מותרות, והשאר אסורות, אפילו כולן מלוחות ביחד. הגה: ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה, מותר לאכול, דודאי היה לו קשקשים. אבל אם הדג שלם, ואין אנו רואים בו קשקשים, אין לסמוך אראש ושדרה".
כתב הש"ך ס"ק ד' "אם החתיכות מתאימות כו'. משמע מדברי המחבר דאם הם רק מתאימו' דהיינו שמתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכן הוא דעת הטור והרשב"א בת"ה בית ג' שער א' וכ"נ מדברי הגהמ"יי ותרומת הדשן סימן ע"ט וכתב המחבר לקמן ס"ס ק"א וכ"נ דעת רש"י וכ"כ הר"ן שהוא דעת רש"י דלא כהב"ח שכתב דלרש"י תרוייהו בעינן ופסק כך הלכה".
ובסעי' ז' כתב השו"ע "קרבי דגים אינם נקחים אלא מהמומחה, אא"כ אומר לו הישראל, (או עו"ג) (ר"ן וכן משמע מרשב"א) המוכרם: אני מלחתים והוצאתים מדג טהור. אבל אם אמר לו: טהורים הם, אינו נאמן, אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות".
וכתב הש"ך ס"ק כה "ומ"ש הר"ב או עובד כוכבים. משמע מדבריו דאפי' בקרבי דגים ועוברי דגים שנימוחו מהני כשאומר העובד כוכבים אני מלחתים והוציא כן בד"מ מהר"ן (והרשב"א) והוא תמוה מאד דהר"ן לא כתב בפ' אין מעמידין אלא דכשהן שלימים וניכרים בהם סי' טהרה מהני כשאומר העובד כוכבים מדג פלוני הוא וטהור הוא וכדלקמן ר"ס פ"ו גבי ביצים מטעם דודאי לא משקר דמירתת וירא שמא יתבדה דבקל נוכל להביא אותו העוף או הדג ולדמות ליה אבל באומר אני מלחתים מבואר להדיא בהר"ן פא"ט ד"ה באומר של עוף כו' בשם הרמב"ן דלא מהני בעובד כוכבים אפילו כשהם שלימים ואפי' בישראל חשוד כתב שם הר"ן דלא מהני ע"ש וכן מסקנת הרשב"א בת"ה הארוך ד' ס"ד וס"ל כהראב"ד דבין בעובד כוכבים ובין בישראל חשוד לא מהני אני מלחתים וכן מסיק בקצר שם ע"ש אלא שדקדק שם בארוך מדברי הרמב"ן כדברי הר"ב בהג"ה אבל דעתו שם עצמו אינו כן וגם כתבתי בספרי שלא עלה זה על דעת הרמב"ן דודאי אין לעלות על הדעת לסמוך אדבורו של עובד כוכבים כשאומר אני מלחתים דודאי אין עדות לעובד כוכבים ואין דקדוקו של הרשב"א ברור אלא גם הרמב"ן סובר כן כמבואר בהר"ן שם וגם הב"ח והדרישה הבינו דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דאפילו בעובד כוכבים מהני אני מלחתים אפילו נימוחו וז"א ובאמת נראה שנמשכו אחר דברי הב"י בד"ה והא דאין נקחים כו' וכבר כתבתי שם ישוב דברי ב"י בזה דלא כהדרישה שטרח מאד והגיה הרבה בדברי ב"י האחרונים בד"ה והרשב"א כ' כו' ע"ש בררתי כל זה באורך והמשכיל יבין".
וכתב הפר"ח בס"ק כ"ב "ולענין דינא אף על פי שיש אומרים דדוקא בביצי עוף סמכינן אגוי אומר של עוף פלוני טהור, אבל לא בעוברי דגים שלמים, והזכיר סברא זו הר"ן בפרק אין מעמידין וכן דעת המגיד משנה, מכל מקום אין סברא זו מחוורת דמנין לנו לחלק ביניהם, והכי משמע מפשט סוגיא דאלו טרפות [שם סג, ב] דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ותניא גבי ביצים אלו הן סימני ביצים כו' ולמסקנא דמפרש כן הברייתא הכי רישיה חד חד ריש חד כד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואמר לך של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עליה, מינה שמעינן דהוא הדין בסימני עוברי דגים דסמכינן על העכו"ם אם אומר מדג פלוני וטהור הוא. ואפילו תימא דאני מלחתים עדיף מאומר מדג פלוני וטהור הוא, וכיון שאפילו בישראל שאינו מוחזק בכשרות לא מהני אומר מדג פלוני כל שכן בעכו"ם, כדאיתא בש"ס [עבודה זרה מ, ב], מכל מקום התם מיירי בנימוחו, אבל בשלמים אף העכו"ם נאמן באומר מדג פלוני וטהור הוא, וכן דעת התוספות בעכו"ם [עבודה זרה שם ע"א ד"ה אמר] ובחולין [סד, א ד"ה סימנין] וכן דעת הראב"ד והרא"ה [בדק הבית בית ג שער א סז, ב] והר"ן, וכן עיקר. ואם העכו"ם אומר אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אינו נאמן, וכן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן כמבואר בדבריהם שכתבתי למעלה. ומור"ם שהגיה על דברי המחבר או עכו"ם משמע שסבור דאף בנימוחו מהני אם אומר העכו"ם אני מלחתים, וטעות הוא בידו דאף בשלמים לא מהני כל שכן בשנימוחו וכדכתיבנא, וכבר השיגו הש"ך [ס"ק כה] ויפה כיון. ואם אומר העכו"ם אלו דגים ואלו קרביהם, כיון דשלמים הם מהני לכולי עלמא, ואף מאן דפליג באומר של דג פלוני טהור דלא מהימן הכא מודה דנאמן. וישראל חשוד להאכיל איסורין לישראל דינו כעכו"ם כמבואר בדברי הרמב"ן והרשב"א שכתבתי למעלה. וישראל שאינו מוחזק בכשרות נאמן בין אם אומר מדג פלוני וטהור הוא ובין כשאומר אני מלחתים כיון דשלמים הם. וזה מוסכם וברור זולתי לדעת המגיד משנה דלא מהני באומר מדג פלוני טהור, ואינו מחוור וכמו שנתבאר. ואם הם עוברי דגים שנימוחו אם העכו"ם אומר אני מלחתים אינו נאמן במכל שכן דשלמים שנתבאר דלא מהימן. ואם אומר מדג פלוני וטהור הוא, אף על פי שדעת הרשב"א בחידושיו [חולין סד, א ד"ה לא] ובמשמרת הבית [בית ג שער א סז, ב] וכן דעת הראב"ד לדעתי דנאמן משום דלא מצי משתמיט, דאע"פ שנימוחו מינכרי פורתא אם אינם מאותו דג שהזכיר העכו"ם, מכל מקום דעת הרשב"א גופיה בתורת הבית דלא מהימן וכן דעת התוספות בחולין ובעכו"ם [עבודה זרה] וכן דעת הרא"ה והר"ן והמגיד משנה בזה, וכן עיקר. ואם אומר העכו"ם אלו דגים ואלו קרביהם דעת הראב"ד והרשב"א דנאמן. ואין לסמוך על דבריהם, שלדעת התוספות ושאר פוסקים דסבירא להו דבנימוחו לא מינכרי כלל מה לי אומר מדג פלוני וטהור הוא מה לי אומר אלו דגים ואלו קרביהם, ומה בכך אם הדגים וקרביהם מונחים לפנינו כיון שהם נימוחים, ואף שנאמר דיש קצת הפרש ביניהם הגוי לא מסתפי משום דכיון דליכא הפרש רב ביניהם מצי משתמיט ולמימר ששניהם שוין אלא שהם טועים בדמיון, ולפי זה הא דאמרינן באלו טרפות [חולין סד, א] דגוי נאמן לומר ביצים אלו מעוף פלוני וטהור הוא אף על גב דאיכא דעורבתא דדמיא לדיונה, צריך לומר דההפרש שיש בין ביצים דעורבתא לדיונה הוי טובא מההפרש שיש בין עוברים לעוברים אחרים נימוחים. וישראל שאינו מוחזק בכשרות אם אומר אני מלחתים נאמן כמבואר בגמרא, ואם אומר מדג פלוני וטהור הוא אף על גב דלדעת המגיד משנה והר"ן לא נאמן וכן דעת התוספות בעכו"ם [עבודה זרה] ובחולין וכן דעת הרא"ה מכל מקום דעת הראב"ד והרשב"א דנאמן וכן נראה דעת הרמב"ן, ונראין דבריהם. ודע דכל היכא דמהני אני מלחתים הוא הדין כי קאמר אני חזיתינהו דמדג טהור הוציאום, וזה מוסכם. ומסתברא לן דבישראל שאינו מוחזק בכשרות היכא דמהני ליה באומר מדג פלוני וטהור הוא, אף שאין אנו מכירין אותו דג אם הוא טהור או לא נאמן, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' [שם הלכה יח] גבי ביצים דשואל לצייד ישראל שמוכרם אם אומר של עוף פלוני הוא וטהור הוא סומך עליו, והכי נמי כל שאומר מדג פלוני הוא ודג טהור הוא סומך עליו. ומה שכתב רש"י בפרק אלו טרפות דף ס"ג [ע"ב ד"ה של עוף] דבאומר של עוף פלוני טהור ר"ל שאנו יודעים שאותו עוף טהור הוא, היינו משום דלדעתו ז"ל מיירי אותה ברייתא בגוי, ופשיטא דהתם לא מהמנינן ליה כי קאמר לן דעוף טהור הוא, אבל בישראל מהמנינן ליה. נמצא לפי זה דכי אמרינן דסמכינן אעכו"ם דקאמר מדג פלוני וטהור הוא, ר"ל דאיהו קאמר מדג פלוני ואנו מכירין אותו מין דג שהוא טהור, אבל בישראל שאינו מוחזק בכשרות אף דקאמר לנו מדג פלוני ודג טהור הוא ואין אנו מכירין אותו מין דג אף על פי כן סמכינן עליה. והיכא דלא מהימן באומר מדג פלוני וטהור אף שאנו מכירין הדג לא מהימן. ודלא כהב"ח [שם] שלא דקדק בזה כלל ועשה מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י בכדי, ע"ש. וגם המחבר לקמן בסימן פ"ו [סעיף א] גבי ביצים לא דקדק בזה דאף בישראל שאינו מוחזק בכשרות הצריך שיהא אנו מכירין שהוא עוף טהור. ולא מיחוור כלל אלא העיקר כדעת הרמב"ן [חולין שם ד"ה והא] דאף דלא קאמר אלא אני חזיתינהו דמעוף טהור נינהו סמכינן עליה. ועיין במה שכתבתי בסימן פ"ו ס"ק ג'. הרי הצעתי לפניך דעות הראשונים ז"ל ודעתי בכל פרט ופרט להיות כי לא נתבאר יפה בדברי הרב המחבר כאן ובב"י בפרטים הללו ואתה תבחר ולא אני". וכ"כ הכה"ח בס"ק נ"ה. כלומר שאם אומר ישראל אף שאינו מוחזק בכשרות שזה מדג כשר נאמן. כמבון שדג שמוחזק בטפילים יש לחוש לו.
לגבי בישולי עכו"ם
כתב השו"ע ביו"ד סימן קיג סעיף א "דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי, וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת, שבישלו עו"ג, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי עובדי כוכבים".
כתב הפת"ש בס"ק א' "עבה"ט של מהרי"ט ז"ל שכתב דעיקר הגזירה היתה משום חתנות כו' וע' בס' תפארת למשה שכתב דלפי טעם זה שרי בישול של מומר דמשום חתנות ליכא (עיין לעיל ר"ס קי"ב מ"ש שם) אלא שהיה עוד טעם מבואר בב"י דשמא יאכילנו דברים אסורים ולפ"ז גם בישול של מומר אסור דהוי ככופר לכל התורה כולה ושמא יאכילנו דברים האסורים ע"ש ולפ"ז ה"ה מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ משתים אלו דדינו כעובד כוכבים כדלעיל סי' ב' ס"ה ולקמן סי' קי"ט גם כן בישולו אסור".
כתב בשו"ת לבושי מרדכי אבן העזר מהדורה קמא סימן יח "ואח"ז ראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת [מהדו"ג ח"ב] סי' ט"ז שנשאל על בישולי מומרים, ושם פלפול נפלא ומסקנתו דבישולי מומרים יש יותר לאסור מבישולי נכרים, ולפי"ז אין שום היתר לפי ענ"ד לאכול אצל מומרים לחלל שבת אפי' דברים שאין חשש בהם משום איסורא כגון ביצים וכיו"ב". וכן כתב מהר"י אסאד יו"ד ל"א ולא הבאתי כיון דיש לעיין בדבריו הרבה. ובדברי יוסף סי' תש"צ העלה הדעיקר הטעם הוא משום חתנות ואם בדק שלא האכילתו מאכל לא כשר יכול לאכול שם כיון שאין איסור להתחתן איתם.
וכתב הכה"ח בס"ק א' "ונמצא דדבר זה בפלוגתא לפי הטעמים ואם כן כיון דמידי דרבנן הוא נראה דבדיעבד אין לאסור ועיין לעיל סי' קי"ב אות י"א".
ב
כתב הפת"ש סימן קיב ס"ק א "עבה"ט ועיין בספר תפארת למשה בסי' קי"ג ס"ט שכתב דפת של מומר שרי דמשום חתנות ליכא דאע"פ שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו ע"ש" וכתב הכה"ח בס"ק י"א והוא הדין מומר לעבודה זרה דאין בבנותיו איסור חתנות דכיון דכגוי גמור הוא בכלל גזירתם הוא ופתו אסור ערך השולחן ומה שכתב הפת"ש אות א' להתיר נראה מפני שלא ראה דברי הרב ערך השולחן הנזכרים שהביא ראיה מהר"ן עיי""ש". וראה בהפר"ח (סימן קיב סק"ב) ובתשו' המבי"ט (ח"ב סי' לח) לגבי קראים וראה שם בפנים וא"כ דווקא בקראים החמירו ומשום חתנות אבל לא לענין בישול.
ג
קיצור שולחן ערוך סימן עב סעי' ב' "וכל המחלל את השבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, אם נוגע ביין אוסרו, והפת שהוא אופה הוי כמו פת של עובד כוכבים, וכן התבשיל שהוא מבשל הוי כמו בישולי עובד כוכבים. ופרהסיא הוי בפני עשרה מישראל, ולאו דוקא שעושה בפניהם ממש אלא שיודעין בהעבירה, דהכי מוכח בגמרא ופוסקים גבי, "והא אסתר פרהסיא הוה". וכן כתב הפרי מגדים פירסום הוי עשרה מישראל או שידע שיתפרסם".
וכתב מרן הרב בהערות לקיצו"ש ס"ק א' "יש אומרים שאין לאסור פת אכל של מחלל שבת בפהרסיה כמו פת ותבשיל של עובד כוכבים ומזלות וכן נוהגים".
למעשה מומר ומחלל שבת בפהרסיא מותר לאכול את פתו ואת מאכלו.
העולה
שאם אין לו תעודת כשרות, יש להפריש בלי ברכה.
לגבי ערלה – יש להתעדכן עם הרבנות הראשית.
אם אומר ישראל אף שאינו מוחזק בכשרות, שזה מדג כשר נאמן. כמבון שדג שמוחזק בטפילים, יש לחוש לו.
מומר ומחלל שבת בפהרסיא – אין בבישולו או בפתו, משום בישולי או פת של גויים.