שאלה:
בתוכנית ליטורגיקה לשנה זו מופיעה יצירה בשם _____ מאת הקומפוזיטור _____ עם ביטוי שם המפורש. ברצוננו לבקש מכבוד הרב פסק הלכה בנושא זה.
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
אם המדובר בשם הויה – הדבר אסור עפ"י הגמרא במסכת עבודה זרה[1], ואילו שם אדנות – אסור עפ"י דברי הגמרא בכריתות[2], וכל זה מהטעם של "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא"[3].
מקורות:
[1] כתוב בגמ' עבודה זרה (י"ז ע"ב): "אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון (בזמן שמלכות הרשעה גזרה שאסור לעסוק בתורה והיה ר' חנינא מרביץ תורה ברבים), אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה' אלהי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה – שהיה הוגה את השם באותיותיו. והיכי עביד הכי? והתנן: אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה; אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו! להתלמד עבד, כדתניא: לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא אענש? משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי]". וע"ע פסחים (נ' ע"א): "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא".
[2] גמ' כריתות (ז' ע"ב).
[3] שמות (כ', ו'). כתב השו"ע (יו"ד סי' של"ד סע' ל"ז): "השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא, או שנשבע בפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה – חייב לנדותו; ואם לא נידהו – הוא עצמו חייב נידוי, וצריך להתיר לו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים". וכתב החיי אדם (כלל ה' ס"א): "אבל המוציא שם שמים לבטלה – עובר על מצות עשה את ה' אלהיך תירא [דברים ו, יג], וכתיב [שם כח, נח]: אם לא תשמור ליראה את השם הנכבד והנורא כו', כי זה הוא מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כי אם בדרך שבח וברכה מה שמחויב, אבל לא לבטלה, ויירא ויזדעזעו איבריו בשעה שמזכיר השם. ולא שם המיוחד בלבד, אלא כל השמות שאינן נמחקין המיוחדין לשמו הגדול ב"ה. ואפילו בכל לשון – אסור (כדי להלהיב לב אנשים לגודל הזהירות בזה, אעתיק מעשה רב. גדול אחד אנגיד ושמע בבית דין של מעלה קול רעש גדול. פנו מקום לצדיק אחד שנפטר. וקבלוהו בכבוד גדול ונתנו לו ספר תורה בזרועו ושאלוהו: קיימת מה שכתוב בזה? ואמר: הן. קיימת מצוה ראשונה שהיא פרו ורבו לא להנאתך אלא לשם שמים! ואמר: הן. אמרו: מי מעיד בך? ובאו המלאכים שנבראו מהמצות אשר עשה עד אין מספר והעידו בו. זה אומר: נבראתי ממצוה זו וכו'. אחר כך הביאו לפניו ארבעה טורים ושאלוהו: קיימת תורה שבעל פה? ואמר: הן. ומי מעיד? ובאו המלאכים כנ"ל. אחרי זה שאלוהו: נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה? וידום. חזרו ושאלו, אשתיק ולא אמר להו ולא מידי. והכריזו אחר עדות, ובאו גדודים מלאכים לבושים שחורים והעידו. זה אומר: נבראתי ביום פלוני כשהוציא אזכרות כך וכך בתפלה בלא כוונה. וזה אומר כך. ויקרעו שמלותם כל הבית דין של מעלה, וגם אני קרעתי. ואמרו: טפה סרוחה, איך לא יראת כו'. ונגמר דינו – או לבוא לגיהנם או לחזור ולבוא בגלגול, ובחר בגיהנם מבגלגול, עד כאן לשונו. ואיך לא ישים האדם אל לבו להזכיר השם ביראה ופחד ובכוונת הלב. עי' בח"מ סי' כ"ז דהמקלל בשם שקורין הנכרים להקב"ה – לוקה. ומש"כ הש"ך בי"ד סי' קע"ט ס"ק י"א דבלשון חול – מותר למחקו, היינו לענין מחיקה דוקא. וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"ד חלק ח' בהדיא דאפילו בלע"ז חייב לנדותו). והמוציא שם שמים לבטלה – חייב נידוי, ואפילו השומע – חייב לנדותו אם הוציא במזיד. ואם נכשל בלשונו והזכירו או שנזכר שכבר בירך ברכה זו, יאמר תיכף ומיד: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, או יאמר: "אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" [תהילים ח, ב], או "גדול ומהולל מאד" [שם מח, ב] וכיוצא בו". והביאו כה"ח (או"ח סי' ה' ס"ק ה').