שאלה:
במסכת ברכות ל"א ע"א מסופר על רבי עקיבא, שהיה "מקצר ועולה" בתפילתו עם הציבור, מה פשרו של מושג זה?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
עיין ברמב"ם (הל' תפילה פ"ו ה"ב) שכתב: "המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפילתו יותר מדאי, אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו". עיין בכסף משנה שם שכתב, שמקור דברי הרמב"ם הוא הגמרא בברכות (ל"א ע"א), ממנהגו של ר' עקיבא, וכן פסק בשו"ע (סי' נ"ג סע' י"א), ועיין לביאור הגר"א שם[1].
ופירוש "מקצר ועולה" בדברי הגמרא שם – היינו, שכאשר היה מתפלל ביחידות היה מאריך בכל מילה ומכוון בה, או שהיה מוסיף תחנונים בתפילתו, וכאשר היה מתפלל בציבור, היה מקצר ועולה במה שנהג ביחידות[2]. וע"ע בתוס' שם ד"ה "ומוצאו בזוית אחרת" [ונראה יותר שהכוונה היא, כשהיה מתפלל ביחידות לא היה שם ליבו, והיה מוצא עצמו בזוית אחרת מתוך עמקות וכוונה בתפילה].
מקורות:
[1] כתב השו"ע (סי' נ"ג סעי' י"א): "שליח ציבור שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה – תבא עליו ברכה, והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, הרי זה מגונה. ומ"מ כל שמאריך בתפלתו – לא טוב עושה מפני טורח הצבור". וכתב בביאור הגר"א שם:"ומכל מקום – כמ"ש בברכות ל"א א' כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל בצבור כו' וכן אמרו בכל מקום מפני טורח צבור".
[2] וכמו שכתב המאירי (ברכות ל"א ע"א): "מגדולי החכמים כשהיו מתפללים עם הצבור היו מקצרים ועולים, וכשהיו מתפללים בינם לבין עצמם אדם מניחם בזוית זו ומוצאם בזוית אחרת מפני כריעות והשתחואות שהיו עושים בתחנונים ובקשות שאחר תפלת י"ח".