שאלה:
ברצוני להפנות אל כבודו שאלה חשובה, המשמעותית במיוחד במוסדות חינוכיים, שבהם מספר המתפללים רב. הבעיה היא שקול החזן, אף אם הינו רם וצלול, אינו מגיע לכל קצוות בית הכנסת הרחוקים, וגם כאשר הקול מגיע לכל חלל בית הכנסת, הקול חלוש ולעיתים אובד בקולות מלמול התלמידים. הפתרון המעשי לכך יכול להיות, שימוש ברמקול להגברת קול החזן.
השאלה היא – האם דבר זה מותר מבחינה הלכתית? וכן, האם בדרך זו אפשר לענות אמן, ולצאת בכך ידי חובה?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
בגמ' במס' סוכה (דף נ"א ע"ב) מובא המעשה שבאלכסנדריה של מצרים היה עומד חזן הכנסת על בימה של עץ והסודרין בידו, וכיון שהגיע לענות אמן, הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן. ועיין בתוס' שם (נ"ב ע"א ד"ה "וכיון שהגיע") ותוס' בברכות (מ"ז ע"א ד"ה "אמן יתומה"), ובשו"ע (סימן קכ"ד סעי' ח'). אולם עיין באחרונים, משנ"ב שם (ס"ק ל"ג) וכה"ח שם (ס"ק מ"ז)[1].
לפיכך, אם כשהש"ץ מתפלל אין קולו נשמע בכל בית הכנסת אלא רק על ידי הרמקול, זה נקרא אמן יתומה, ואסור. אבל אם נשמע קולו בכל בית הכנסת, ורק רוצים להגביר קולו ע"י הרמקול – מותר[2].
[1]בגמ' סוכה (נ"א ע"ב): "תניא: רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: וכו' ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן – הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן", וכתבו התוס' (נ"ב ע"א ד"ה "וכיון שהגיע"): "בערוך קשיא ליה לרבינו נסים הא דאמר בריש גמרא דשלשה שאכלו (ברכות דף מז.): אין עונין אמן יתומה, והא הכא לא שמעו הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע עונת אמן והן עונין אמן יתומה! ומפרש בשם רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר ובענייתו אמן רוצה לצאת ידי חובתו צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה, והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן, וכן מפרש בגמרא דפירקין בירושלמי בימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עליה, עמד אחד מהן לקרות היה הממונה מניף בסודרין והם עונין אמן על כל ברכה וברכה, ובברכות ירושלמי בסוף אלו דברים קאמר: איזו היא אמן יתומה הונא אמר רב: הן הן דחייב לומר ברכה ולא ידע מה הוא עונה. ורב כהן צדק גאון אמר: חייב צבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענה אמן לאחר שתכלה הברכה מפי המברך. ועוד יש לומר יודעים היו לכוון סדר הברכות שזו אחר זו במנין שמונין כסדרן". וכתי' השני כתבו בתוס' ברכות (מ"ז ע"א ד"ה "אמן יתומה").
וכתב השו"ע (סימן קכ"ד סעי' ח'): "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה". כלומר שפסק כתי' הראשון של תוס' בסוכה, דהיינו אע"פ שיודע באיזה ברכה נמצא הש"צ בכל זאת יכול לענות דווקא בברכות שאינו חייב בהם, כגון חזרת הש"צ.
אולם כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ג): "ואם יודע על איזה ברכה הוא עונה – מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ, כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה. ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ, וס"ל דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו, כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו, ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא, וגם בלאו הכי מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד, אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו". ובכה"ח שם (ס"ק מ"ז) כתב: "עיין בית יוסף וב"ח וט"ז ס"ק ד' מה שהאריכו בענין זה וסיים הב"ח, וז"ל: ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא לכתחלה דאין עונין אמן יתומה אפילו אינו צריך לצאת באותה ברכה, כגון שכבר התפלל, ואפילו יודע אי זה ברכה הוא אומר אלא שלא שמע הברכה כלל, דזה גם כן הויא אמן יתומה לרב כהן צדק לפי דעת התוספות בפרק החליל למאי דפירשתי, ולא שרי לענות אמן יתומה אלא בקריאת ספר תורה, דאפילו אינו יודע איזה ברכה הוא אומר ואף על פי שלא שמע הברכה כלל – עונה אמן, וכן כל כיוצא בה כשהמברך נהנה והלה שאינו נהנה אינו מחוייב בה – יכול לענות אמן יתומה אפילו אינו יודע איזה ברכה הוא אומר, ואפילו לא שמע, ודלא כמ"ש בשלחן ערוך ובהגהת שלחן ערוך דאם כבר התפלל ויודע איזה ברכה אומר הש"ץ – יכול לענות אמן יתומה אף על פי שלא שמע הברכה כלל, דאף על פי שכך הוא לרש"י ותוספות בפרק שלשה שאכלו ולה"ר יונה והרא"ש להך שינויא וכך היא דעת רבינו הטור לפי פירושו בדברי רב כהן צדק, מכל מקום דעת התוספות בפרק החליל אינו כן לדעת רב כהן צדק וכדפירשתי ועל כן נכון להחמיר לכתחילה עכ"ל, והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ה', וכן המגן אברהם ס"ק י"ג הביא דברי הב"ח וכתב עוד להחמיר יותר דאפילו בברכת התורה והנהנין לא שרי אלא ביודע (כן פירשו המחצית השקל והפרי מגדים באשל אברהם אות י"ג דברי המגן אברהם דתרי חומרי נקט חומרת הב"ח בברכה שלהוציא רבים, וחומרת רמ"א בברכת התורה והנהנין דבעינן על כל פנים שיודע באיזה ברכה עומד יעו"ש, ומה שכתב המאמר מרדכי אות ט' בדברי הב"ח הנז' כדי לישב דברי המגן אברהם אינם אלא דברי נביאות כיעו"ש), וכן כתב החיד"א בקשר גודל סימן ט' אות ה' (אלא דמה שכתב כל זה על שם הב"ח נראה דזה העתיק ממגן אברהם ופשטא דלישנא דמגן אברהם נקט וכבר כתבנו דהמגן אברהם תרי חומרי נקט), חיי אדם כלל ו' אות ה', חסד לאלפים אות ח'. ונכון ליזהר דאין לענות אמן אפילו אחר ברכה שאינו מחוייב בה, כגון ברכת התורה והנהנין אלא אם כן שמע וידע איזה ברכה מברך המברך, מאחר דגם המתירין לא אמרו אלא דיכול לענות אם לא שמע, אבל לא אמרו לענות בדרך חיוב, וכיון דחמירא איסורא לענות אמן יתומה יש לחוש לכל הצדדין ואין לענות כי אם שמע וידע. מיהו אין צריך לשמוע כל הברכה מתחלתה ועד סופה כמ"ש סימן רט"ו סעיף ב'". ולכן יש להחמיר שאם אינם שומעים אע"פ שיודעים – שלא יענו אמן בחזרת הש"צ.
[2] מיקרופון – קולט גלי קול והופך אותם לזרמים חשמליים. השינויים בזרם עם הזמן וכן עצמת הזרם אופיינים לקולות שנקלטו ע"י המיקרופון. המיקרופון בנוי מקופסת פח שהמכסה עשוי עפ"י רוב מפח דק וגמיש הנוח לקבל השפעה מגלי קול. מכסה זה הנקרא "ממברנה" מהודק לגרגרי פחם הנמצאים תוך קופסת פח. דרך הממברנה והפחם עובר זרם מסוללה חשמלית או מן הרשת, והיות שהפחם הוא מוביל טוב והזרם עובר בו בנקל, לכן כשהגרגרים צפופים ונלחצים יפה אחד אל השני כח הזרם אז חזק, ואם הם נוגעים זה בזה רק באופן רפה אז הזרם הוא מעט וכוחו חלש. זעזועי הזרם מן המיקרופון מוגברים עפ"י רוב במגביר אלקטרוני ומועברים למרחקים בעזרת חוטים (כמו בטלפון) או באופן אלחוטי (למשל ברדיו). כך הם מגיעים למכשיר הקולט המכיל "אזניה" או רם-קול ההופך את זעזועי הזרם בחזרה לקולות. עיקרו של הרם-קול (או האזניה) הוא שהוא מכיל סליל המקיף ברזל וזה הופך למגנט כשעובר בסליל זרם. המגנט מושך אליו ממברנה של פח דק וגמיש. כח המשיכה של המגנט תלוי במידת הזרם העובר בסליל, כאשר הזרם חזק משיכת הממברנה חזקה, וכשהוא מקבל זרם חלש גם כח המגנטיות שבו חלש.
בשעה שאדם מדבר או מנגן בקרבת מיקרופון, הוא מזעזע בקולו את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בהתאם לגלי הקול שהשמיע. גלי הקול כשהם מגיעים לממברנה של המיקרופון מזעזעים אותה – כדוגמת התוף שבאוזן האדם – מובן הדבר שע"י הזעזועים משתנה חליפות צפיפות הפחם בהתאם לכח הלחץ שהממברנה מזדעזעת ונלחצת על הפחם. ולפי האמור קודם יוצא שהשינויים הללו משנים גם את כח הזרם והוא פעם חזק ופעם חלש בהתאם לזעזועים של קול המדבר והמנגן. גם מובן הדבר כי ע"י זה שהזרם משתנה חליפות פעם יגדל ופעם יקטן, הרי הוא גורר אחריו שגם כח המשיכה של המגנט ישתנה חליפות וימשוך אליו את הממברנה פעם חזק ופעם חלש, ונמצא שאף גם ממברנה זו של המכשיר הקולט תתנדנד ממש כאותן התנודות שזעזועי הקול גרמו להניד את הממברנה של המיקרופון, והרי היא מזעזעת את האויר שמסביבה ממש כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה ע"י מיתרי קול האדם המדבר בקרבת המיקרופון, והקול נשמע משום כך כאילו הוא יוצא ממש מפי המדבר.
הרם-קול שונה מהאזניה בכך שניתן להעביר דרכו זרמים יותר חזקים ולגרום זעזועים חזקים של הממברנה. אל הממברנה ברם-קול מחובר בדרך כלל גם משטח פלסטי (או עשוי מקרטון) די גדול המזדעזע עם הממברנה וכך מזעזע הרם-קול בחזקה את האויר שבסביבתו ונשמעים קולות חזקים. כדי להפעיל כהלכה את הרם-קול יש צורך להגביר לפני כן (במגביר אלקטרוני) את הזעזועים המגיעים מהמיקרופון. נמצא שאף לוח הרם-קול מרעיד את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בדיוק כאותם הגלים שנעשו בתחילה ע"י מיתרי קול האדם, אך יותר חזק. במגביר של הרם-קול יש מווסת (רגולטור) שבעזרתו ניתן לשנות את ההגברה, וכך להתאים את עצמת הקולות למדה הדרושה.
וכתב המהרש"ם בדעת תורה (סי' תרפ"ט) שהשומע מרמקול – לא יוצא ידי חובה, והוכיח כן עפ"י דברי שו"ת הלכות קטנות למהר"י חגיז בענין הקורא המגילה במערה והעומד בחוץ שומע בת קול (וגרע מקול הברה), שאין זה אלא קול חדש שאין לו קשר עם המשמיע, ומסיים המהרש"ם שה"ה בטלפון וגרמופון. וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"א סעי' ל"ז): "אדם ששומע קדיש או קדושה ברמקול: אם לא היה יכול לשמוע ללא עזרת הרמקול – לא יענה, ואינו מצטרף למניין, אך אם גם בלי הרמקול היה יכול לשמוע את החזן ואין בינו לבין החזן שום דבר חוצץ (כגון מקומות מטונפים וכדו') – יענה". וראה בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב סי' ל"ח).