שאלה:
בנוגע לקדיש שאומרים לפני ואחרי עלינו לשבח: בבית הכנסת שלנו מתפללים יוצאי מדינות ערב שונות, בכל יום פורץ ויכוח – מהו מנהג הספרדים בקשר לאמירת קדיש לאחר עלינו לשבח, ובפרט שיש הטוענים שקדיש זה שייך רק ליתומים. על כן יואיל כבודו להורות לנו איך לנהוג בענין זה.
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
א. מנהגנו לומר קדיש לפני עלינו לשבח, והוא הנקרא "קדיש יתום"[1]. אם אין יתום שיאמרו, אפילו הש"ץ יכול לאומרו ואפילו אם יש לו אב ואם[2].
ב. בענין הקדיש שאחרי עלינו לשבח, יש בזה שלושה מנהגים:
- אומרים מזמור "לדוד ה' אורי וישעי", ואחריו קדיש "יהא שלמא".
- אחרי עלינו לשבח אומרים: "ר' חנניה בן עקשיא…", ואח"כ קדיש "על ישראל" (זהו מנהג יוצאי כורדיסטן ועיראק).
- אומרים חצי קדיש בלבד.
כל אחד ינהג כמנהגו. ובמקום שאין מנהג קבוע, טוב לנהוג כמנהג הראשון שהוא מנהג ירושלים.
יה"ר יקויים בנו[3]: "האמת והשלום אהבו".
מקורות:
[1]כתב הרמ"א (או"ח סי' קל"ב סעי' ב'), ז"ל: "ואומרים קדיש יתום אחר עלינו". וכתב כה"ח (סי' נ"ה ס"ק כ'): "ובענין הקדיש שאומרים היתומים לפי דברי האר"י ז"ל הוא דוקא קדיש בתרא שאומרים קודם עלינו לשבח הוא מועיל לנשמת המת, שכתב בשער הכוונות בדרוש הקדיש, וז"ל: אמנם קדיש בתרא אינו מכלל הקדישים לפי שכבר עלו כל העולמות, אמנם זה הקדיש נקרא קדיש יתמא ר"ל קדיש שאומרים אותו היתומים, והענין הוא שהקדיש הזה הוא בעולם העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים ועל כן אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם וכו' (ועיין מה שכתבנו לעיל אות א' בשם תורת חכם), ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות וימים טובים, לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם לבד, כי הנה עוד יש תועלת א' והוא, להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדריגה למדריגה, וכפי זה גם בשבתות וימים טובים יש לאומרו, ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בשלש תפלות, עכ"ל. נמצא לפי דברי הרב ז"ל דקדיש המועיל לנשמת המת הוא דוקא קדיש בתרא. ופה עיר קדשינו ירושלים ת"ו יש נוהגים לומר היתומים גם קדיש שקודם הודו וקדיש שקודם קוה ושאר כל הקדישים אומרם החזן לבדו, ונ"ל הטעם שנהגו לומר גם ב' קדישים אלו מפני שהם בחינת עליית עולם העשייה שהיא בחינת נפש בעולם היצירה ואפשר שתועיל גם כן לנפש הנפטר". וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק כ"ג סעי' כ"ג), וז"ל: "לאחר 'פיטום הקטורת' אומרים היתומים קדיש 'על ישראל' אם הם בתוך שנת האבל על פטירת אחד מהוריהם, או אם הם ביום השנה לפטירתם".
[2] כתב בשו"ת מהרי"ל (סימן ס"ד): "ומה שכתבת במקום שאין יתום אם יתבטל קדיש יתום, חלילה וחס, אלא לעולם [אחר] הדרשות והפסוקים חייבין להקדיש כמו שכתב המיימוני בהדיא אפילו קדיש דרבנן היו אומרים אלא שנתבטל דלא רגילי בהו אינשי, ומכל מקום אינו חובה ותקנתא דרבנן כמו הני קדישים דתפלה דבמה מדליקין וכל הני גופייהו לאו תקנתא דרבנן נינהו אלא מנהג. והא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש או להתפלל במוצאי שבתות, דאדרבה שפיר קעבדו וקורת רוח למתים בהארכת ברכו במוצאי שבת כמו שכתב האור זרוע, מיהו אם אביו ואמו מקפידין – ישמע להם, כמו שכתוב בתשב"ץ". וכתב הרמ"א (או"ח סי' קל"ב סעי' ב'), ז"ל: "ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"א): "יכול לאמרו אם אין וכו' – ר"ל דוקא כשהוא משער שלא יקפידו על זה".
[3] זכריה (ח', י"ט).