שאלה
מה הברכה על לבבות דקל?
תשובה
ברכת לבבות דקל כיום – אדמה.
מקורות
כתב הב"י בסי' ר"ד "קורא והוא הנתוסף בענפי הדקל וכו'. בפרק כיצד מברכין (לו.) פלוגתא דשמואל ורב יהודה ומסקנא דגמרא כשמואל דאמר שהכל וטעמא משום דכיון דעיקר נטיעת הדקל אינו אלא מפני התמרים לא חשיב קורא פרי והילכך אינו מברך אלא שהכל".
כתב השו"ע בסי' ר"ד סעי' א' "ועל כמהין ופטריות, ועל קורא הגה: (שהוא) הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין (פלמיטו) מברך: שהכל".
וכתב המשנה ברורה סימן רד ס"ק ח "שהוא הרך – של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה הנוסף בשנה זו רך וחזי לאכילה ובשנה שניה מתקשה ונעשה כעץ".
וכתב בס"ק ט' "דאע"ג דגידולו מן הארץ אפ"ה לא מברכינן עליה אפי' בפה"א אלא שהכל דלא נטעי אינשי האילן אדעתיה למיכל את הקורא כשהוא רך דממעט ענפי האילן אלא שיתקשה ויעשה עץ ויגדל פרי". וכ"כ הכה"ח בס"ק ט'.
ב
כהיום נוטעים דקל הפופוניה במיוחד לכך
כתב הט"ז בס"ק ד' " ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ז שוטין יש חילוק דאותן שהן נזרעים בגנות ע"מ לאוכלן חיים בשרביטיהן יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו אבל אותם שזורעים בשדות להניח עד שיתקשו ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א מה שעוקרין מהם כשעודם רטובים ולחים דלא נטעי אדעתא דהכי אלא יש לברך עליהם שהכל אפילו אם יתקשו דאז הם טובים במבושלים דוקא ע"כ לא יברך רק שהכל עד אחר בישולם כנלע"ד". וכ"כ הא"ר בס"ק ב'.
והקשה הפמ"ג במשב"ז "ומה שכתב בערבי"ז שוטי"ן צ"ע דמיעוטן זורעין לאכול כך, דמיא לפלפלים בסימן ר"ב מג"א [ס"ק] ל"ה, וקורא מפסיד האילן מה שאין כן זה ומנלן דפרי האדמה נשתנה מפרי העץ לענין זה עיין סימן ר"ה בט"ז אות גימ"ל, וצ"ע".
ובאבן העוזר כתב על הט"ז "ואשתמיט מיניה תשובת הרשב"א [ח"א] סימן תכ"ח, כל שזרעי אדעתא למיכל הן עצמן בברכתן הראויה להם, אף שלא הגיע זמנן כמו בוסר, או בשאר אילנות משיוציאו, מברך בברכתן הראויה, ושאני שקדים [המרים] דלא נטעי אינשי כי אם לאכול בקטנותן הקליפות, דאז הקליפות הן העיקר. עיין שם בתשובה. וכן פלפלין דתשובת הרשב"א [שם סימן ת] הובא בב"י סימן ר"ב [קעט, ב ד"ה פלפל], היינו דלא נטעי להו אדעתא למיכל בברכתן, אלא ע"י תערובת אחר שמתייבש, ואז בטלין לשאר המאכלים. אבל בנידון דידן דנטעי אינשי אדעתא למיכל אותן עם ברכתן, מה בכך שלא הגיע זמנן שעדיין לחים, אעפ"י כן לא הפסידו משום הכי ברכתן, זה פשוט. ותו דלאו בדעתיה הדבר תלוי, אלא כל דעבידי אינשי לנטעי אדעתא דהכי מברך ברכתן. ותדע דהרי ענבים וזיתים, במקום שנוטעין שדות שלמות כדי לעשות ממנו יין ושמן, אפילו הכי מברך עליהם כשאוכלין בעינן בורא פרי העץ"
כתב המשנ"ב שם על הט"ז "ובפמ"ג מפקפק מאד על דבריו וכן דעת הרבה אחרונים דאין לחלק בין קטניות לקטניות ולעולם מברך עליהן כשהן רטובים בפה"א וכן מנהג העולם [שע"ת]".
וכתב הכה"ח בס"ק י' על הטז שכ"כ "סולת בלולה אות א'. מיהו בתשובת פנים מאירות סימן פ"ה כתב דאין לחלק ועל כולם מברך פרי האדמה יעו"ש, והביאו יד אהרן בהגהות הטור. וכן כתב באבן העוזר, וכו' ועיין שערי תשובה אות ה' שכתב דהגם שהיד אפרים יישב דברי הט"ז מכל מקום עמא דבר כהפנים מאירות ואבן העוזר שאין מחלקין, ואותן שרביטין שקורין צוקע"ר ארבי"ס שהרבה כוססין השרביטין עם הקטניות ביחד נראה דכולי עלמא מודו יעו"ש".
שברור שדקל זה בדרום אמריקה שמשם עיקר היבוא נטעי על דעת כן לאלפים ורבבות לשם כך ואחרי שהינם משתמשים ללבבות דקל הדקל מת וא"כ יש לומר שעל הלבבות דקל לא מחלקים הואיל ואנשים נטעי על דעת כן וראה בוזאת הברכה עמ' 399 בשם הגרש"ז אוירבך. (אך אין לדמות למאכל שדרך לאוכלו מרוסק עי"ש).
ג
כתב הטור בסי' ר"ב "הסוכרא כתב בה"ג בפה"ע והרמב"ם ז"ל כתב קנים מתוקין שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפו וידמו למלח כל הגאונים כתבו שמברך בפה"א וי"א בפה"ע וכן אומרים המוצץ אותן קנים מברך בפה"א ואני אומר שאין זה נקרא פרי ומברכין עליהם שהכל לא יהא דבש של אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים דלא נשתנה ע"י האור ומברכין עליו שהכל ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הן פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכים על משקין היוצאין מהם שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליו בפה"ע".
וביאר הב"י "נראה שהרמב"ם חולק על מה שאמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה וכנגד זה כתב שאין זה נקרא פרי ומברכים עליהם שהכל וג"כ חולק על מה שאמרו שעל המים היוצאים מהם ונעשו סוכרא מברכין בורא פרי העץ וכנגד זה כתב לא יהא דבש של אלו הקנים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים וכו'.
ומ"ש רבינו ואפשר להשיב על דבריו וכו'. דברי טעם הם ואף על פי כן כיון דפלוגתא היא לברך שהכל עדיף דעל כולם אם אמר שהכל יצא"
כתב השו"ע בסי' ר"ב סעי' ט"ו "על הסוקא"ר מברך שהכל וכן המוצץ קנים מתוקות שהכל" .
וכתב הבה"ל ד"ה על סוקר "אכן בכ"מ חזר בו וכתב דהטור לא ראה מעולם אותם קני הצוקער ובאמת בארץ מצרים ששם גדלים אותם הקנים נמכרים לאלפים למצוץ אותם בפה וא"כ אין עיקרם דוקא לסוחטם ולעשות מזה צוקער ולהכי אף שסחטם לא עדיפי משאר מי פירות שאינם אלא זיעה וכו' (עיי"ש מה שהקשה) אלא דטעם הרמב"ם הוא באמת פשוט מאד לענ"ד דהא בבה"ג גופיה איתא דחיה לדעה קמייתא וז"ל סוכר וקניא דסוכר בפה"א ולאו משום דס"ל דקנה לאו עץ הוא אלא הכין סבירא להו דאע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירי קמפיק ולאו פירי קאכלינן לא מתאמר לן בפה"ע אלא בפה"א מידי דהוי אשותא דפרחא עכ"ל בה"ג וכו' והרמב"ם סובר דבודאי הסברא הוא כדעה שניה אלא דס"ל דלאו פרי הוא כלל ומטעם הבה"ג הנ"ל ואין לברך גם בפה"א ולא דמי לשותא דפרחא דעכ"פ אוכלין אותם משא"כ בזה שא"א לאוכלו אלא למצוץ את הטעם המתוק ובכי האי גוונא לא מצינו בש"ס דליבריך ע"ז ברכת הפרי וזהו כונת הרמב"ם שכתב שאין זה נקרא פרי. וכו'
והנה לענין דינא אף שהרבה מהראשונים [והם הבה"ג בדעה קמייתא והר"ח והתוספות והרא"ש והמרדכי והטור והר"מ] דעתם דיש לברך בפה"ע על הצוקער הנעשה מהקנים וכן ג"כ דעת כמה אחרונים [הב"ח וט"ז והגר"א] דמעיקר הדין הוא כהבה"ג וסייעתו הנ"ל מ"מ למעשה בודאי יש לנהוג לכתחלה כדעת השו"ע שפסק כהרמב"ם דמברך שהכל דבזה הלא יוצא לכו"ע וכמש"כ בב"י ובב"ח וכן העתיקו כמה אחרונים למעשה. ואף על הצוקער שלנו שנעשה מבוריקעס נהגו העולם ג"כ לברך שהכל ונראה דסמכו בזה על דעת הרמב"ם וכסברתו משום שנשתנה ע"י האור אך בדיעבד אם בירך בפה"א על צוקער שלנו או על צוקער של קנים בין בפה"ע או בפה"א יצא [וכן משמע מלבוש וא"ר והגר"ז] דהנה הראשונים הנ"ל שהזכרתי ס"ל לברך בפה"ע על הצוקער של קנים ויש עוד כמה ראשונים דס"ל דמברך עליהן בפה"א היינו תר"י והריא"ז בהלכותיו ע"ש והכל בו וגם הרמב"ם כתב שכן הוא דעת כל הגאונים [אלא שהוא חלק עליהם] וגם בלא"ה אם בירך על פה"ע פה"א יצא. וכו' וע"כ לכתחלה יש לברך שהכל כדעת השו"ע ובדיעבד אם בירך פה"ע או פה"א יצא ".
ולמעשה כתב מרן הרב שברכת סוכר הינה שהכל מחמת הסב"ל
וא"כ ה"ה כאן שזה העץ בעצמו לדעת הרמב"ם יהיה ברכתו אדמה כשותא דפרחא. כיון שאוכלים את העץ גופא וא"כ הוי גם לבה"ל כן.
ד
[כתב השו"ע סי' ר"ב סעי' י"ח "על פלפל וזנגביל כשהם רטובים, בפה"א. הגה: כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפרי, מברך עליהם בפה"ע; ושאינן עיקר הפרי, בפה"א; ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא, בפה"א; ואם אינו יודע מה הוא, מברך שהכל". וכתב המג"א בס"ק ל"ה "ואף על גב דפלפלין מין אילן הוא כיון שאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקים כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו עליהן שהכל כמו קורא בר"ס ר"ד (וכן השבת) אלא לפי שמעט מהן נאכלים ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהם בפה"א, וזנגביל אינה עיקר הפרי [טור] ועיין בב"ח מזה"
וכתב המשנ"ב ס"ק פב "דזנגביל לאו פירא הוא אלא שרשים מן העץ תחת הקרקע ופלפלין אף על גב דגדילין על אילן כיון דאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין בתערובת כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו ע"ז שהכל כמו קורא בריש סימן ר"ד אלא לפי שמעט מהן נאכלין ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהן בפה"א" וראה בשער הציון ס"ק פ"ט "דע, דפסק השולחן ערוך כדעת הרי"ף והרמב"ם ורב האי גאון, והגר"א בביאורו פסק דפלפלין רטיבתא בורא פרי העץ, כדעת הראב"ד והרשב"א והרא"ש, וכן מצאתי בחידושי הרא"ה שכתב דטעות סופר הוא בהרי"ף וצריך לומר, בורא פרי העץ, אמנם לעומת זה מצאתי חבל ראשונים דקיימי בשיטת הרמב"ם, והם האשכול והסמ"ג, וכתב שם שכן הוא דעת בה"ג ועיקר, ומשמע שם שהיה להם הגירסא בגמרא כן".
וכתב הכה"ח בס"ק קי"ב "ואף על גב דפלפלין מין אילן הוא, כיון שאין נוטעין אותן אלא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין כתבלין ואינם נאכלין בפני עצמם אלא מיעוטן לפעמים, אין מברכין עליהם בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. בית יוסף בשם הרשב"א, מגן אברהם ס"ק ל"ה, אליה רבה אות כ"א. מיהו יש אומרים דמברכין עליהם בורא פרי העץ כמ"ש בטור ובית יוסף, ועל כן אם בדיעבד בירך בורא פרי העץ יצא"].
העולה
ברכת לבבות דקל כיום – אדמה.