שאלה
האם מותר לסחור בשיניים של מתים שאינם יהודים?
תשובה
שיניים של יהודיים – אסור, וגם שיניים תותבות אסור להינות מהם.
בשל גויים – מותר אם יש בזה צורך בהם.
מקורות
כתב השו"ע ביו"ד סי' שמ"ט סעי' א' "מת, בין עובד כוכבים בין ישראל, תכריכיו אסורים בהנאה.
כתב הברכ"י סי' שמ"ט סעי' א' "מת בין עכו"ם וכו'. הא דקפסיק ותני מרן ז"ל דמת עכו"ם ותכריכיו אסורים בהנאה, לאו מילתא פסיקתא היא. וחזינן להרדב"ז בתשובות החדשות סוף סימן תשמ"א, שכתב וז"ל, וקי"ל דמתי עכו"ם אינן אסורין בהנאה, דילפינן לה מ"ותמת שם מרים". עכ"ל. עין רואה דהרדב"ז פסיקא ליה בפשיטות דמתי עכו"ם אינן אסורין בהנאה, דאיסור מת בהנאה ילפינן ממרים, וא"כ הוא דוקא מת ישראל, וכל כך פשיטא ליה דאפיקיה בלישנא כי האי וקאמר וקי"ל דמתי עכו"ם וכו'.
ובתשובה אחרת סימן תקמ"ז מתשובותיו כ"י, והיא לו נדפס'ה כמות שהיא בשו"ת גנת ורדים י"ד כלל א' סימן ה', גלה סודו הרדב"ז שם, שכתב וז"ל, ונ"ל שאין אסור בהנאה אלא מתי ישראל אבל מתי עכו"ם אינם אסורים בהנאה, שכן ראיתי בתוס' פרק קמא דקמא (י. ד"ה שהשור), וטעמא דילפינן מותמת שם מרים, מה התם ישראל אף כאן ישראל, לאפוקי עכו"ם שאינם אסורים בהנאה וכו'. עכ"ל. וכן ראיתי להרב פרי חדש י"ד בקונטריס אחרון סימן ע"ט, שכתב דהלכה זו העלה דמת עכו"ם לא מתסר בהנאה. ע"ש", ועיי"ש הביא בזה מחלוקת ראשונים בין תוס' שדעתם שמותר לרשב"א שדעתו שאסור. וכתב עוד "עוד אשוב אתפלא דהרשב"א עצמו בחידושי קמא פרק הפרה (נג: סוד"ה מי), כתב אההיא דאתמר התם מי שהמת שלו וכו' וז"ל, ולענין קושין למה לי שור ולא אדם, יש לומר דאצטריך דאי מ"והמת יהיה לו" לא הוה ממעט עבד נכרי דישראל דמותר בהנאה לאחר מיתתו, דאיסור הנאה במת מותמת שם מרים נפקא לן, והלכך בישראל דוקא ולא בנכרים. עכ"ל. ובהגלות נגלות דברי הרשב"א הללו, מוכרח לומר דאין ראיה מתשובת הרשב"א דסימן שס"ה, כאשר צדד הרב מש"ל באורך. וכו' מ"מ אנן דחזינן דברי הרשב"א בחידושי קמא הנזכר דקרי בחיל דמת עכו"ם מותר, מוכרח לומר דאין דעת הרשב"א בתשובה הנז' כאשר חשבו מרן ושאר גדולי אחרונים, אלא כמ"ש הרב מש"ל. וכ"כ בנו של הרב צמח צדק בהגהתו סימן י"ג הנז', דיש לדחות. ע"ש. והקרוב אלי דגם הרדב"ז ידע דהרשב"א בחידושיו כתב כדברי התוספות, ומשו"ה לא חייש לתשובת הרשב"א הנז', דאין ללמוד ממנה, ולא חש להזכיר אלא התוספות דקמא, וכבר ידוע דהוו שכיחי גביה כל חידושי הראשונים נ"ן. וגם רבינו ישעיה סבר כהתוספות והרשב"א, כנראה בשיטה מקובצת קמא. ע"ש. והרב מש"ל בסוף דבריו הביא מהירושלמי דפרק המצניע (שבת פ"י ה"ה) להתירא. וכן הרב ברכת הזבח. וזה היתה כונת הרמב"ן בחידושיו פרק אעפ"י (כתובות ס א), הביא לשונו הרב בית דוד, שכתב דיש ראיה מפרק המצניע להתיר. והגם דהרב מש"ל הביא דברי הרמב"ן פרק אעפ"י, והושמט שם סיום זה שכתב הרב בית דוד, נסחת הרב בית דוד בהרמב"ן עיקר. וכן הביא לשון הרמב"ן מהר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סימן תקי"ח, וביאר דכיון הרמב"ן לירושלמי שהביאו הרבנים הנז'. ומ"ש בספר בני חיי דהרמב"ם כתב הל' ערכין דמת עכו"ם אינו אסור בהנאה. מתוך מש"ל מבואר דאין ראיה מהרמב"ם כלל, אלא דמרן כתב כן, וכבר הרב מש"ל העמיק הרחיב ואסיק דאין ראיה מהרמב"ם. וגם מרן כתבו בדרך הוה אמינא, והדברים פשוטים. ועמ"ש מהריק"ש בדין זה, ומה שהקשה עליו הרב גנת ורדים בתשובה הנז' לק"מ. ועמ"ש בשו"ת יד אליהו סימן ס"ו. ובשו"ת שאלת יעב"ץ סימן מ"א. ועיין מ"ש בספר בית לחם יהודה בנדון הרב שבות יעקב. ועמ"ש הרב צמח צדק סימן הנז'. ומשם באר'ה. ודוק", כלומר דמסיק דמת גוי אינו אסור בהנאה, וכן כתב בגשר החיים ח"ב פ"ב אות ג' (ד) שו"ת דעת כהן סי' קצ"ט.
וכתב הפת"ש ס"ק א' "בין עובד כוכבים עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועי' בתשו' אבן שהם סי' ל' שהעלה דמת ישראל אסור בהנאה מה"ת אבל מת עובד כוכבים אסור מדרבנן ומה"ט כתב שם באחד שחלה חולי שאב"ס ואמרו הרופאים שיקח עצם ממת לצורך איזה רפואה או מתכריכי המת דמותר ליקח עצם עובד כוכבים לזה כיון שאינו אלא מדרבנן ע"ש. ועיין עוד בתשו' צמח צדק סי' י"ג ובהג"ה שם. ובתשו' יד אליהו סי' ס"ו ובתשו' פרי תבואה סי' כ"ה ובספר ברכי יוסף להגאון מהר"ר חיד"א ז"ל (ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"א) (ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מ"ז) ובתשו' הרב הגדול מהר"ר ברוך בעל טעם המלך".
וכתב הגרב"צ אבא שאול "פש גבן לברורי אם מותר עכ"פ לעשות כן בקרום עין של מת גוי. והנה דעת מרן ביו"ד (סי' שמט), דבין מת עכו"ם בין מת ישראל אסורים בהנאה. ובבד"ה הביא מקור ד"ז מתשו' הרשב"א (סי' שסה). ע"ש. אולם דעת רוב הראשונים שאין איסור הנאה במת גוי. וכן הוכיח הרמב"ן בחי' הרשב"א כתובות (ס) מן הירושלמי פ' המצניע. וכ"כ המל"מ (פי"ד מה' אבל). וע' בברכ"י יו"ד שם שכ', דלהרמב"ן פשיט"ל דמת גוי מותר בהנאה, ודלא כמו שר"ל המל"מ שם דספוקי מספק"ל בהא. והוכיח עוד הברכ"י שם שכ"ה דעת הרשב"א עצמו בחי' לב"ק (נג:) בד"ה מי שהמת שלו. (וע"ע בחי' רשב"א ב"ק י). ולכן ר"ל שמ"ש הרשב"א בתשו' לאסור היינו לדעת השואל. וכ"כ בשו"ת צמח צדק (סי' יג) בהגהת בן הרהמ"ח, שדברי הרשב"א הם לדעת השואל. וע' בחי' הרשב"א (ב"ק מט) בד"ה דאמר, וז"ל: וא"נ י"ל דלגבי בור פטור אפי' אשפחה ועבד, דכתי' והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה. ואפי' את"ל דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרים בהנאה מ"מ הכתיב שור ולא אדם וכו'. ע"ש. משמע דמספק"ל מילתא אם מת גוי אסור בהנאה. וכבר העיר מזה השד"ח בדב"ח (סי' נב) בשם הרב קרית ארבע. ע"ש. ובשיו"ב יו"ד שם סיים, המורם מהם דהתוס' והרמב"ן והרקח וס' יראים כולהו ס"ל דמת גוי מותר בהנאה. ע"ש. וכ"מ במאירי (שבת צג:). ע"ש. וע' בחי' הריטב"א כתובות ס (הובא במל"מ שם) דס"ל דמת גוי אסור בהנאה. ואילו בחי' ריטב"א שבת צד הביא דברי הירוש' דמוכח דשרי. אלא דבכתובות סיים הריטב"א ע"ז מפי רבינו. וזהו תי' הרא"ה המובא בשטמ"ק שם. וא"כ י"ל דסברת רבו קאמר וליה לא ס"ל. (שו"ר למהר"ח פלאג'י בס' כל החיים (מע' י אות ד) שכ' שחי' הריטב"א לשבת אינם ממנו אלא מהר"ן. ע"ש.) וע' בברכ"י שם שהביא מהשטמ"ק שכן דעת ר' ישעיה הא'. וכ"ד הרדב"ז (סי' תשמא). והפר"ח בקו"א סי' עט. והגר"א בביאוריו שם. וכ"נ דעת החינוך (סי' קנד). וכן משמע מד' ה"ה (פ"ב מהמ"א) בשם הרמב"ן.
(יא) ומעתה הואיל ולדעת רוב הפו' להתיר מת גוי בהנאה, הלא הם: הרמב"ן והמאירי והרוקח ור' ישעיה הא' והחינוך וה"ה והרדב"ז והפר"ח והגר"א, והרשב"א ספוקי מספקא ליה, אף על פי שאין כן דעת מרן, יש להתיר בנ"ד, בצירוף הטעם דהוי שלא כדרך הנאה, שלדעת הרדב"ז והמל"מ יש להתיר אפי' במת ישראל בשלכדה"נ, והו"ל ספק ספיקא לגבי מת עכו"ם. אבל במת ישראל אין להקל, שמלבד איסור הנאה שבו, יש בזה ג"כ איסור ניוול המת, שאפי' לענין פיקוח נפש נחלקו האחרונים אם מותר לנוול המת, שלדעת הנוב"י מה"ת (סי' רי) מותר. ולדעת הבנין ציון (סי' קע) אסור. משום שאסור להציל עצמו בממון חבירו (ב"ק ס:). וכ"ש בנ"ד שיש לאסור לכ"ע. ומיהו אם הסכים המת בחיים חיותו שלאחר פטירתו יוציאו את הקרום של עינו להרכיבו בעין הסומא, יש בזה מחלוקת האחרונים, שלהחת"ס (חיו"ד סי' שלו) אין לו רשות למחול ע"ז. וכן הסכים לדבריו המהר"ם שיק (חיו"ד סי' שמז). אכן דעת הגאון בעל בנין ציון בקונט' שומר ציון הנאמן שיכול למחול בזה מחיים. והובא במהר"ם שיק שם. והואיל ודין איסוה"נ מן המת הוי מה"ת. ואף בשלכדה"נ מידי ספק לא יצא אם הוא מה"ת או רק מדרבנן. ונלוה לזה איסור ניוול לד' החת"ס ומהר"ם שיק. לכן נעל"ד שאין להתיר בזה כלל. ומאד צריכים להזהר בד"ז שלא יאמרו התירו פרושים את הדבר, ויבאו הרופאים להוציא קרומי עינים מן המתים אף על פי שלא ציוו בחייהם ע"ז. וכמו שבעוה"ר מנתחים את רוב המתים ומוציאים חלקים מגופם כנודע. והוא רחום יכפר עון. אבל בקרומי עינים של מתים גוים יש להתיר".
אולם בשו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן פד כתב "ולכן אין היתר של הוצאת עין ממת לצורך חולה כי אם משל מת – עכו"ם, וכדמצינו בפתחי תשובה ביו"ד סי' שמ"ט סק"א שמביא בשם שו"ת אבן שוהם סי' ל' שפסק באחד שחלה חולי שאין בו סכנה ואמרו הרופאים שיקח עצם ממת לצורך איזה רפואה, שמותר ליקח לזה עצם ממת עכו"ם שאינו אסור בהנאה אלא מדרבנן, אבל אסור ליקח ממת ישראל שאסור בהנאה מן התורה עיין שם, ואין זה בגדר של הנאה שלא כדרך הנאתן ולבוא עי"כ להתיר גם ממת ישראל, כפי שראיתי לאחרים שרוצים לטעון כן, אלא זה ממש כדרך הנאתן, וכפי שביארתי בספרי שם".
ב
איתא במשנה ערכין דף ז ע"א "האשה שנהרגה – נהנין בשערה". ובגמ' ע"ב איתא "האשה שנהרגה וכו'. ואמאי? איסורי הנאה נינהו! אמר רב: באומרת תנו שערי לבתי. אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה? אמר רב: בפאה נכרית. טעמא דאמרה תנו, הא לא אמרה תנו – גופה הוא ומיתסר, והא מיבעיא ליה לר' יוסי בר' חנינא, דבעי ר' יוסי בר' חנינא: שער נשים צדקניות מהו? ואמר רבא: בפאה נכרית (לא) קמיבעיא ליה! כי קמיבעיא ליה לר' יוסי בר' חנינא – דתלי בסיכתא, הכא דמחבר בה, טעמא דאמרה תנו, הא לא אמרה תנו – גופה הוא ומיתסר".
וכתב הרמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה כא "המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו, וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה, אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנאה, אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת".
וכתב הבית יוסף יו"ד סי' שמ"ט "ואיני יודע מנין לו להתיר שערו ודוחק לומר דבפאה נכרית דתלויה בסיכתא קאמר דאם כן הוה ליה לפרש. [בדק הבית] והרשב"א בתשובה (ח"א סי' של) הביא דברי הרמב"ם וכתב שהתוספות גם כן בפרק שור שנגח את הפרה כתבו להתיר ותמה עליהם וכתב שהרמב"ן בתורת האדם (עמ' צז) אוסר".
וכתב השו"ע שם סעיף ב' "נויי המת המחוברים בגופו, כגון פאה נכרית וכיוצא בה, אסורים כמו המת עצמו. (ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן, אבל אינן קשורים, מותר. (כך משמע מפרש"י פ"ק דערכין); ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים, וכיוצא בזה). במה דברים אמורים, בסתם, אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר, מותרים. אבל שערו ממש, אפילו אם צוה עליו, אסור בהנאה. הגה: אשה שיוצאת ליהרג, נהנין בשערה, אף על פי שנגמר דינה, אין שערותיה נאסרים עד שתקטל (טור)".
וכתב בנקודות הכסף סימן שמט סעיף ב "אבל שערו ממש כו'. והרמב"ם [אבל יד, כא] וסמ"ג [הלכות אבלות רמח, ג] פסקו דשערו מותר בהנאה. ואף על פי שבב"י [עמוד רכח דבור ראשון] וכסף משנה [שם] הקשה עליהם, וגם בתשובת הרשב"א [ח"א] סימן ש"ל האריך לדחות דברי הרמב"ם, מכל מקום המדקדק היטב בסוגיא סוף פרק קמא דערכין [ז, ב] יראה דהדין עם הרמב"ם. ומה שכתוב בפירוש רש"י שם [סוף ד"ה אלא א"ר נחמן] והלכתא כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדא כו', טעות סופר הוא וצ"ל והלכך כל דמחובר בהדה כו', וקאי דוקא אבהמה, ע"ש ודוק".
וכתב הפת"ש בס"ק ג' "שהם קשורים עי' בה"ט ועי' בתשו' אא"ז (פנים מאירות ח"ג סי' ל"ג) בא' שמת והיה בתוך פיו שן תותבת מאיזה עצם נבילה נשאל הדבר אם ליקח מפיו או לקבור עמו ורצה חכם אחד לומר שיקחו מתוך פיו ולשרפו כמו נויי המת ולא יקבר עמו מכמה טעמים. והוא ז"ל דחה דבריו וכתב שא"צ לשרפו רק יניחו כמות שהוא לקבור עמו ע"ש".
ג
ועיין בשד"ח כללים מערכת המ"ם, שהביא בשם יש מי שאומר דשן טבעי של מת מותר בהנאה, שאיסור הנאה בטומאה תליא, ומכיון שאינו מטמא אינו אסור בהנאה, ועיי"ש שהשיג עליו. שוב מצאתי בחדושי הר"ן חולין (דף קכב, ד"ה שמא) שכתב וז"ל ויש שתירצו שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא אינו אסור בהנאה והיינו דאמרינן בברכות דין גרמא דעשיראה ביר, ושן הרי גזעו מחליף ואינו מטמאתו ועיי"ש דמשמע שהוא חולק על זה.
וראה בשו"ת הר צבי יורה דעה סימן רעו נשאל לגבי שיניים תותבות וכתב "אבל מסתימת לשון הרמב"ם וכן התוס' משמע דשער המת מותר בכל ענין אף בדלא גילה דעתו מחיים, ואעפ"כ בשן שהוא מצופה זהב או שן שהוא כולו זהב יש לדון דגם להרמב"ם יהא אסור, ואין לדמותו לשער, דבשער יש לומר דהוא בריה בפ"ע ומכיון דס"ל לרב נחמן דשער לאו בר מיתה הוא, לא חשיב כגופו והוי כדבר בפני עצמו שאינו נאסר מחמת המיתה, משא"כ שן זהב שהוא מחובר לשן שבגוף י"ל דהוא בטל לגבי השן של עצמו שהרי הוא עשאו טפל להשן וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו וכדברי רב שאומר דבפאה נכרית אסור כמו השער שבתולדה אם לא גילה דעתו, ומדרב נשמע לדידן דכל המחובר לדבר שנאסר הרי הוא כמוהו ושאני שער שהוא ענין בפני עצמו ואינו כגופו אבל מה שנתוסף לאיזה דבר הוא חיבור וחשיב כשן שבגופו". והעיר המגיה "רבינו נקט בפשיטות דשן טבעי של מת אסור בהנאה".
העולה
שיניים של יהודיים – אסור, וגם שיניים תותבות אסור להינות מהם.
בשל גויים – מותר אם יש בזה צורך בהם.