שאלה
האם ניתן להתיר לתפוס יתוש שנמצא בבית בשבת ולהוציאו לחוץ מבלי להרוג אותו?
תשובה
כיון שיש בכך רק צער אין לצודו אלא א"כ נמצא על הבגד מבפנים או על היד וכדו'.
מקורות
ראה בגמ' בשבת (ק"ו ע"ב) וברמב"ם הל' שבת (פ"י הל' כ"ד) ובתוס' (שבת ק"ז ע"א ד"ה "שלא") ובר"ן (ל"ח ע"ב ד"ה "והצדן") ובריטב"א שם (ד"ה "והצדן"), ובשו"ע שכתב (סי' שט"ז סעי' א') "כל שבמינו נצוד. חייב עליו, אין במינו נצוד – פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן" עכ"ל. ובכה"ח ביאר (שם ס"ק כ"ב): "כגון: צרעים וזבובים ויתושים וכיוצא באלו שאין דרך העולם לצוד מינים אלו מפני שאין בהם צורך, ואף על פי שהוא צד אותם לצורך – פטור אבל אסור מדברי סופרים, אפילו לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. רבינו זלמן שם", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ב).
ב
כתב החיי אדם (כלל ל' סעי' ב'): "צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח, אף על גב שאינו ניצוד שם, מכל מקום אסור לסגור החלון או לסתום החור. ונראה לי דבזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר – מותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור, כיון דאין בו צידה דאורייתא, אף על גב דהוי פסיק רישיה בדרבנן. אבל בשאר חיה ועוף, דשייך בו צידה מדאורייתא – אסור, אע"ג שאין מכוון כלל, דהוי פסיק רישיה". ובנשמת אדם שם (ס"ק א') כתב: "עי' בב"י ס"ס שט"ז כ' בשם הרשב"א שהתירו לנעול ביתו לשמרו, אף על פי שעל ידי זה ניצוד הצבי, כיון שאין דעתו כלל לשמירת הצבי, והר"ן תמה עליו שהרי הוא פסיק רישא, ע"ש. ונ"ל דס"ל לרשב"א דכיון דהוי פסיק רישא, דלא אכפת ליה כלל אם יצא, ומשום שמירת ממונו מתיר כדעת הערוך. אך מה שנראה מלשון רשב"א דאפי' ניחא ליה ג"כ בשמירת הצבי מתיר, כבר תמה עליו הר"ן ואוסר אפי' אם אינו מתכוין כלל, דאזיל לשיטתו שכתב בפרק ח' שרצים, ודחה ראיות הערוך. ועכ"פ אף דבצבי ושאר עופות בודאי אין להקל כדעת רשב"א, מ"מ בצפור דרור, דאין בו צידה דאורייתא בבית כמפורש ברמב"ם ושאר פוסקים, יש לסמוך במקום צער אם אין כוונתו כלל לשמירת הצפור, דהוי פסיק רישיה דלא אכפת ליה בדרבנן. ועי' בסי' שי"ד במ"א ס"ק ה'". וראה בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח) וראה במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ה'), כה"ח (שם ס"ק ד') שהביאו דבריו להלכה. כלומר דווקא שאינו מכוון לצידה מותר
ג
כתב השו"ע (סי' שט"ז סעי' ט'): "פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב – אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו".
וכתב כה"ח (שם ס"ק ע"ד): "משמע אבל אם הוא על בשרו ואינו עוקצו או על חלוקו מבפנים -אסור לצודו". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעיף י'). אמנם הט"ז (שם ס"ק ח') הכריע לומר דאם הוא על בשרו אפילו אינו עוקצו – שרי ליטלו כיון שראוי לעוקצו. ואם הוא על חלוקו מבפנים ואינו יכול להפילו, כגון שלבוש בבתי שוקיים, נמי המקל לא הפסיד, יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם (שם ס"ק ח"י) דיש אומרים דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים. והחמד משה אות ח' כתב דלכולי עלמא – שרי ליטלו מעל בגדיו מבפנים, יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ו'. וכן האליה רבה אות כ"ב התיר ליטלו מעל בשרו אפילו אינו עוקצו, יעו"ש. וכן כתב התוספת שבת אות כ"א".
וכתב במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל"ז): "היינו דמשום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה, ומותר לצודו ולהשליכו, וזהו שכתב 'עוקצו' [מג"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא]. ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה, ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה".
וראה בשעה"צ (שם ס"ק ס"ג): "ועיין באליה רבה שמצדד לפסוק כהט"ז באם הוא על בשרו דמצוי לבא לידי עקיצה, ולענין על בגדיו מבפנים, הביא בשם ספר יראים דירא שמים – יפרוש, והצדן – לא הפסיד. והנה באמת יש בזה פלוגתא דרבותא, עיין בבית יוסף במה שהביא בזה מן הפוסקים, ולבד זה הריטב"א בחידושיו והר"ן גם כן מן המקילין על בגדיו מבפנים, ולעומת זה דעת האור זרוע וספר התרומה [כפי מה שמובא ממנו בספר שבלי הלקט בסימן קכ"ה] והרוקח הוא מן המחמירין, דאפילו על בשרו כל זמן שאינו עוקצו – אסור, על כן מהנכון להחמיר לכתחלה, ואין למחות ביד המקילין". ושם מבואר דאם הוא על בשרו, אף שאינו עוקצו, קיל טפי, שמצוי שיבוא לידי עקיצה.
ובערוך השולחן (סי' שט"ז סעי' ל') [הביא את ג' השיטות], וכתב: "וי"א דכשהיא על חלוקו מבפנים או במכנסים או בפוזמקאות שקופצת שם – רשאי ליטלה ולהשליכה, וכן המנהג. ויש מי שחושש אפילו כשעומדת על בשרו ואינה עוקצת, והמנהג כמ"ש".
כתב מרן הרב במאמר מרדכי פ"צ סעי' נ' " דעת השו"ע והבא"ח שאסור להסירו אלא א"כ הוא על בשרו ועוקצו, אבל נוהגים להקל להסיר בידיים פרעוש אפילו שאינו על הגוף ממש אלא על הבגד מבפנים, כיון שעלול להיגרם צער בשל כך. והמחמיר – תבוא עליו ברכה".
העולה
כיון שיש בכך רק צער אין לצודו אלא א"כ נמצא על הבגד מבפנים או על היד