שאלה
האם מותר להשתמש במשאבת מים להגדלת לחץ ביום טוב?
תשובה
משאבת מים הידרופור – מותר להשתמש בשבת ויום טוב ולא צריך התקן אחר.
משאבת מים העובדת בשיטת ה'אגירה העילית' – יש להשאיר את הברז מעט פתוח במהלך שבת או יו"ט ולהבא יש לקנות התקן.
מקורות
סוגי המשאבות הקיימות בשוק
שיטה א (מכון צומת)
בבניינים רבי קומות לחץ המים העירוני לא מספיק להעלות מים לקומות הגבוהות, לא הלחץ בצנרת ולא לחץ הנפילה ממגדל המים.
הידרופור
השיטה המצויה כיום בעיקר קרויה הידרופור, ותפקידה לדאוג ללחץ מים בכל הדירות. לשם כך מתקינים מיכל מים בבנין, בדר"כ למטה, ובצידו משאבה הדוחסת לתוכו מים בלחץ גבוה. הזרימה בברזים בדירות היא ממיכל זה וע"י הלחץ המצוי בו. בעצם, כל פתיחת ברז בדירה כלשהיא היא משיכת מים מהמיכל והקטנת הלחץ בו. בנקודת לחץ מסוימת מתחילה המשאבה לפעול שוב ולמלא את הלחץ החסר. יחידת הפיקוד המודדת את הלחץ קרויה פרסוסטט, כמו התרמוסטט שהיא יחידה חשמלית לטמפרטורה.
יש לדון אם אם מותר לפתוח את הברז בשבת כאשר ישנה אפשרות שיפעל המשאבה והוי דבר שמתכוון?
שיטה ב
קיימת היום שיטה אחרת, נפוצה למדי ברבי קומות, ה'אגירה העילית'; על הגג בנויה בריכת מים גדולה, ממש מגדל-מים פרטי בחדר סגור. כל הדירות מקבלות מים מבריכה זו ב'נפילה חפשית', גרוויטציונית. המים ממלאים את הבריכה בלחץ המשאבות העירוניות או במשאבות נוספות של הבנין המזרימות מים כלפי מעלה. בריכות אלו אינן סגורות הרמטית והן פתוחות לאטמוספירה, ממש כמו מגדל המים הציבורי. יש בהם מצוף, או אלקטרודת גובה, הדואגים להפסקת משאבת המילוי כאשר הבריכה מלאה.
בשיטה זו, כאמור, הדירות מקבלות את המים בלחץ גרוויטציוני. אך דא עקא, 2 הקומות העליונות אינן זוכות ללחץ מספיק, בשל קירבתם לבריכה. עמוד המים כלפיהם אינו גבוה דיו ליצור מפל לחץ. אפשר לחיות כך, אבל הטכנולוגיה מציעה את שירותיה באמצעות משאבות הדוחפות מים לקומות אלו, והפעם המשאבה דוחפת כלפי מטה. משאבות אלו אינן פועלות ברציפות אלא לפי ה'ביקוש'. בדרך כלל הן מפוקדות ע"י רגש זרימה המפעיל את המשאבה בהתאם לצריכת המים.
האם לבעלי הדירות העליונות מותר להשתמש בהגברת זרם זה?
לפני שניגש נציב את הבעיה בהפעלת משאבה
הנה הבעיה בלהפעיל את המשאבה לדעת החזו"א היא מהתורה משום בונה – ולדעת הגרש"ז היא מדרבנן משום מוליד.
אם המשאבה כבר פועלת והוא רק מגביר את עוצמתה לדעת החזו"א אם אין חוט שלא עבר בו זרם שעכשיו עובר בו אין בו משום בונה, ואם יש חוט שלא עבר בו זרם ועכשיו עובר בו יש איסור בונה דהוי ממות לחיים, ולדעת הגרש"ז אם יש זרם ורק משתנה הזרם הדבר מותר, ונתון לשיקול חכמים אם יש בו משום זילותא דשבת ויו"ט.
מצינו שכתב מרן הרב בספרו מאמר מרדכי ח"ה פקכ"ב הערה מ' "ברוב האזורים בארץ ישנם חיישנים הממוקמים במאגרי המים השונים שמדווחים בכל רגע נתון על כמות המים במאגר לתחנה האזורית, וכשמתרוקן המאגר נשלחת פקודה למשאבות המים השונות למלאו, כמו"כ לצורך הכשרת המים לשתיה עוברים המים תהליך ארוך של סינון, התפלה וכו', ומ"מ מעיקר הדין מותר לפתוח את ברז המים בשבת כיון שספק אם בפתיחת הברז נעשית פעולה כל שהיא, ועוד גם אם נעשית פעולה הוי גרמא דגרמא וכו', ויש עוד סניפים להקל. "
והנה לכאורה מכך שמרן הרב אומר שיש בכך משום גרמא מוכח שהוא מדבר על השיטה הראשונה של המשאבות.
והטעמים להקל א. אם אני מוציא רק שני ליטר מים והלחץ לא ירד מתחת לנקודת ההפעלה, ראה השש"כ והמאמר מרדכי שספק פסיק רישיה אפילו לשעבר היכא שאינו מכווין, מותר אף באיסור תורה .. ב. אם שכני פתח את המים אז המשאבה כבר עובדת, והנה בבניין עם הרבה דירות רוב שעות היממה המים זורמים וא"כ לא תפעל המשאבה מחמתי, ועכ"פ לא הוי פסיק רישיה.
אמנם גם היכא שאני צריך כמות של מים שוודאי תפעיל את המשאבה, ואני פותח אותה בשעה שהדיירים ישנים, שיש לדונו כגרמא וכמו שכתב מרן הרב בהערה ?
כתוב בגמ' (סנהדרין דף ע"ז ע"ב): "אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא – גירי דידיה הוא, ומיחייב. הני מילי – בכח ראשון, אבל בכח שני – גרמא בעלמא הוא". ופרש"י "גיריה דידיה הוא – הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון. בכח ראשון – כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו. אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו", כלומר שדעת רש"י כאן ובעוד מקומות (יבואר בהמשך) שכל החיוב הוא דווקא אם באותו רגע שפותח את המחסום של המים מוצף אותו אדם אבל אם תבא לאחר זמן פטור.
תריס
ואיתא עוד בגמ' (שם): "ואמר רבא: זרק חץ, ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא קדם ונטלו – פטור, דבעידנא דשדייה ביה – מיפסק פיסקיה גיריה". ופרש"י "ואפילו הוא קדם – הזורק את החץ ורץ לאחר זריקת החץ קודם שיגיע החץ לחבירו, ונטל התריס הימנו". ופסקו הרמב"ם (שם הי"א).
וכתב היד רמה (שם): "ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו הוא ותו מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדא מפסק פסיקי גירי אלמא אף על גב דקא שקיל ליה לההוא מידעם דהוה מפסיק ביניה ובין גיריה דשדא ביה פטור וכ"ש הכא דהני גירי לאו מכחו קא אזלי ואמאי מיחייב לא תקשי לך דאע"ג דלאו כחו הוא כיון דמחמת מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. וכו' מאי אמרת סוף חץ לבא הא אמרן כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא אבל הכא דכי סלקיה לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו נגעי בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה [היא] ואמטול הכי מיחייב תדע דהא מיית מחמת מיא דאתו לבתר הכי פטור כדאמרינן והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת סילוק הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי והיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן", כלומר כיון שבמים הפעולה שעושה בהסרת המונע והמים נוגעים בו, ובאותו רגע שמסיר אותו זורמים המים הוי כמו שירה חץ, ושיעור המים שנחשבים ככחו ראה בדבר אברהם (ח"ג סי' י"ג) שהעלה שכל המים שיוצאים עד שיסגור שוב (מיד) נחשב ככחוש וכן כתב בשו"ת יד אברהם (ח"ג סי' י"ג אות ג') .
וכן נראה מדברי המאירי בסנהדרין שם "מי שכפת את חבירו והניחו כפות במקום מרוצת המים והפנה מרוצת המים עליו אם הניחו כל כך סמוך לשפת הים עד שכח ראשון של מים המיתו נהרג עליו ואם הניחו רחוק עד שלא הגיעו המים עליו בכח ראשון אלא שלאחר מכן הגיעו עדיו אין זה אלא גרמא ופטור", וכן כתב הקרית ספר (הל' רוצח פ"ג) "וכן כפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא בכח ראשון גירי דידיה הוא בזורק בו חץ אבל בכח שני שלא נפלו המים מיד בצאתן מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא כחו".
וכתב עוד ביד רמה (שם): "ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשעה שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה (קי"ז א) דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא". שאם התעכבו בדרך פטור.
וברמב"ם (הל' רוצח פ"ג הי"ג) כתב "הכופת את חבירו והניחו במקום שאינו יכול לברוח והציף עליו מים ומת הרי זה נהרג עליו, והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו". אין מכאן ראיה אם ס"ל כדעת היד רמה או רש"י.
ולמד מכאן בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ס'): "וה"נ אם הסיר הגשר וזרם האלקטרי עובר מיד הרי הוא כמו בידקא דמיא, דמתחברים הזרמים כמו המים. ונראה דזה הוי ככח ראשון", ולכאורה זה בין לרש"י כיון שזה נגרם מיד.
חובל
איתא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "הצובעו (עור של בהמה). מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים. א"ר יוסה הדא אמר העושה חבורה ונצרר בה דם חייב".
ובגמ' שבת (דף ע"ה ע"א) איתא: "והשוחטו. שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע, ושמואל אמר: משום נטילת נשמה משום צובע אין, משום נטילת נשמה לא? אימא: אף משום צובע. אמר רב: מילתא דאמרי – אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי. צובע במאי ניחא ליה – ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה ". כלומר דלרב היינו טעמא דהוי כהסרת הסכר ותועלת בצביעה היא כדי שיראו את הבשר אדום יחשבו הקונים שהוא משובח.
וכתב הבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה החובל) וז"ל: "ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו כן הכריע הרשב"א בחידושיו וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע ע"ש", וא"כ ה"ה אם יהיה לו איזה צורך בצביעה בעת השחיטה שיהיה חייב אע"פ שבא ממילא, וכבידקא דמיא.
מים שנשפכים לחצר
והנה כתב החזו"א (ב"ק סי' י"ד ס"ק י"ב) , "וכן אם סילק מחיצה שהיתה בין הגינה והמים ובאו מים והשקו את הגינה חייב אפילו באו מים בכח שני, אע"ג דבפקע אש את הכלים ונשפכו המים פטור לענין שבת שאין מעשה אדם בכיבוי עדיין אבל שקיל בידקא עדיף טפי מהא דתניא שבת י"ח ע"א פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה וכו' אין ראיה דסתם פותקין מים היינו להסיר המונע ומשמע דבשבת כה"ג חייב משום משקה את הזרעים על המים שבכל היום דהא תני התם נותנין מוגמר והתם אין מלאכה אלא ההבערה", כלומר דמצדד דאף בכח שני בשבת חייב.
ובשש"כ (פי"ב סעי' י"ט) כתב: "כיור אשר המים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר ליטול ידים לתוכו בשבת וכן מותר לשפוך בו מים לכל צורך אחר, ואין חוששים להשקיית הזרעים שתיעשה על ידי כך אם אמנם אין כוונתו אליה אמנם ודאי אסור לשפוך את המים הללו שיגיעו מהכיור באופן ישיר על הזרעים או כל מקום זרוע או נטוע אחר גם אם אין כוונתו להשקיית הצמח". ובהערה נ"ג ביאר בשם הגרש"ז דהיינו טעמא "ואע"ג דהוי פסיק רישיה אבל מכל מקום מכיון שנעשה רק ע"י כח שני וחשיב רק גרמא", וצ"ל דהיינו כיון שנשפך לכיור ומשנה את הכיוון שבעקבות הצינור שופכין הוי ככח שני ואינו מתכוון ולכן מותר, וכאן מה שמחמיר היינו היכא דשפך את המים אבל היכא שהמים מגיעים ממילא יהיה מותר לדעת הגרש"ז.
ולמבואר בדברי מרן הרב למעלה גם יהיה מותר ודין שבת כדין בידקא ממש.
יוצא
שבידקא דמיא – כלומר הסיר סכר וכתוצאה מכך נגרם מזרם הראשון, ולא שינה כיוון חייב, וה"ה בשחט ורוצה שבית השחיטה יצבע באדום שחייב שנים.
אבל היכא ששינה כיון או שאתי מכח שני מותר, והיינו אפי' במלאכות דאורייתא כגון זריעה.
אתאן לדינא
שיש כאן ספק פסיק רישיה, אם ידלק בשעה שאני אפתח את הברז ומה שוודאי ידלק אחרי זה אין בכך כלום כיון דהוי כח שני, דשרי, ובפרט במלאכה שיש הסוברים שהיא מדרבנן וכתב מרן הרב שניתן לצרף טעם זה ראה פרק קי"ח הערה ג.
אמנם לגבי הסוג השני של המשאבות
שברגע שמפעיל את המים מתחילה לפעול המשאבה על כן הטוב ביותר לנתק את המשאבה הזו בערב שבת אם אינו יכול, ישאיר את המים פועלים בזרימה נמוכה, וכך בשעה שמגביר את זרימת המים רק משנה זרם, שלדעת הגרש"ז אוירבך במקום הצורך כגון כאן ניתן להקל.
העולה
משאבת מים הידרופור – מותר להשתמש בשבת ויום טוב ולא צריך התקן אחר.
משאבת מים העובדת בשיטת ה'אגירה העילית' – יש להשאיר את הברז מעט פתוח במהלך שבת או יו"ט ולהבא יש לקנות התקן.