שאלה
איפור קבוע (פס שחור מתחת לריסים או צבע קבוע בשפתיים) מחזיק בדרך כלל לשנתיים, האם יש בעייה שיהווה חציצה?
תשובה
אישה שכבר עשתה טיפול לקביעת איפור קבוע בעיניה, מותר לה לטבול כך, ומ"מ אין לעשות איפור קבוע לכתחילה לסתם נשים, מטעם חשש חציצה, ומחשש איסור כתובת קעקע, אולם לנשים שצריכות לטשטש צלקות וכדו', או בכדי שלא יתגנו על בעליהן, מותר לעשות איפור קבוע.
מקורות
איפור קבוע אי חשיב חציצה:
בטור (יו"ד סימן קצ"ח), כתב: "כחול שבעין אינו חוצץ, ושחוץ לעין חוצץ, היו עיניה פורחות אף שחוץ לעין אינו חוצץ, פי' פורחות דומעות, וי"מ נפתחות ונסגרות תמיד, והרמב"ם כתב היו עיניה פתוחות אף שחוץ לעין אינו חוצץ"
וראה בב"י (שם), דאייתי המקור לזה, ז"ל:
"מימרא דשמואל בפרק תינוקת (שם). ופירש רש"י פורחות. פותחת ועוצמת תדיר תדיר: בין כך ובין כך אינו חוצץ. לפי שפריחתה מעבירתו ואינו עב על גבי העין ואין בו ממש, לישנא אחרינא דומעות שהדמעה מלחלחת את הכחול ואינו חוצץ".
אמנם במה שפירש הטור דברי הרמב"ם, כתב הב"י לחלוק ע"ז, ופירש דבריו כפרש"י, ז"ל:
"ומ"ש רבינו והרמב"ם כתב היו עיניה פתוחות אף שחוץ לעין חוצץ. זה מבואר בעצמו שהיא נוסחא משובשת דהיאך אפשר לומר אף שחוץ לעין חוצץ, דמשמע דאין צריך לומר דתוך העין חוצץ, והא ודאי ליתא, דודאי טפי איכא למימר דחוצץ כשהוא חוץ לעין מכשהוא תוך העין, אלא הנוסחא האמיתית היא אף שחוץ לעין אינו חוצץ, וכן כתב בספרי הרמב"ם שבידינו בפרק ב' מהלכות מקואות (הכ"א), והדברים מבוארים דאההיא דאמרינן אם היו עיניה פורחות, אפילו על גבי העין אינו חוצץ קאי, וצ"ל שהוא מפרש פורחות פתוחות, ולא פתוחות יותר מדאי קאמר, דאם כן לא עלתה לה טבילה, אף על פי שאין בה כחול, כמו שכתב הוא ז"ל שם (הכ"ב), אלא היינו לומר שאינם סגורות תמיד, אלא שפותחתן וסוגרתן, וכלישנא קמא דפירש רש"י", עכ"ל.
למעשה פסק הש"ע (שם סעי' ח'), "כחול שבעין אינו חוצץ, ושחוץ לעין חוצץ, ואם היתה פותחת ועוצמת (פירוש סוגרת) עיניה תדיר, אף שחוץ לעין אינו חוצץ".
משמע דאיפור, כל שהוא נעשה בתוך העין אינו חוצץ כלל, ואפילו יש בו ממשות, דכל נידון הב"י בדברי רש"י והרמב"ם הם נסובים על כחול ואיפור שמחוץ לעין, היאך תעשה שלא יהא בזה חציצה, אך הכחול שבתוך העין מוסכם לכו"ע שאינו חוצץ כלל, משום דהעין יש בה לחלוחית שגורמת לכחול ולאיפור להעשות לח ולהוריד את ממשותו של הכחול, ולכן אינו חוצץ.
ב
אמנם במקום שהאיפור יש בו ממשות ואינו נמחה על ידי לחלוחית העין, א"כ לכאורה אע"פ שהוא בתוך העין, מ"מ כיון שלחלוחית העין לא גורמת להסיר את ממשותו, יש לחוש בזה לחציצה, אך נראה לחלק דכיון שהאישה חפצה בכך שיהא עליה את האיפור, ולא רוצה להסירו כלל, א"כ יש לומר דבכאי גוונא לא חשיב חציצה, וכדלהלן:
הנה הטור (שם), כתב: "צבע שצובעות הנשים על פניהם ושער ראשם אינו חוצץ, וכן מי שאומנותו צבע וידיו צבועות אינו חוצץ". וכן פסק הש"ע (שם סעי' י"ז).
וראה בב"י (שם), שביאר ע"פ הראשונים הטעמים לכך, ז"ל:
"כ"כ הרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות סי' כ"ז), וז"ל נשים הצובעות עצמן נראה שאינו חוצץ כי הוא נוי להן ואינן מקפידות, אלא עשאוהו במתכוין, ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא, וכל אשה שאומנותה לצבוע, כיון שדרכה בכך אינה מקפדת, כדאמרינן בזבחים פרק דם החטאת (צח:), רבב על בגדו חוצץ, ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, עכ"ל. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ז ש"ז לב.), וז"ל: "צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי יראה לי שאינן חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם אדרבא חוזרות הן ומחדשות אותן תמיד לנוי אף על פי שצבע זה פושט בכל השער ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיותו שם והרי הוא כאילו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ שהרי מצינו (שקלים פ"ח מ"ד, מ"ה), טבילה לפרוכת אף על פי שיש בו תכלת וארגמן ותולעת שני, ועוד יראה שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ ואינו דומה לכתב שחוצץ שממש הדיו בכתב, וכן הנשים שמלאכתן לצבוע יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה, שאין ממשו של צבע אלא מראיתו, ועוד שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת, למה הדבר דומה לדם שעל בגדיו של טבח ורבב שעל בגדי רבב שאינו חוצץ, שכל הדברים בהקפדה הם תלויין ע"כ ,כלומר כדרבי יצחק (נדה סז:) דאמר גזרו רבנן על מיעוטו המקפיד ועל רובו שאינו מקפיד אבל על מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו ואף על גב דבשאר נשים דאינן צבעות דרכן להקפיד ולעיל (פג: ד"ה ומ"ש או אפילו), כתבתי דכל שדרך הנשים להקפיד בו אף על פי שזו אינה מקפדת חוצץ, י"ל דשאני הכא דגם שאר נשים שהן בני אותה אומנות אינן מקפידות, והוא הדין והוא הטעם לטבח ורבב, דאע"ג דשאר אנשים קפדי אדם וארבב כיון שכל בני אותה אומנות לא קפדי לא חייץ", ודבריו אלה שכתב בתורת הבית העתיק בתשובת שאלה וכתב אחר כן "וזכור אני שדנתי בזה לפני מורי הרב הגדול הרמב"ן ז"ל והודה לדברי הלכה למעשה" ע"כ. ובתשובות להרמב"ן סימן קכ"ד תמצא בתשובה זו: וכן פסק רבינו ירוחם (נכ"ו ח"ה רכה.) וז"ל "צבע שעל ידי הנשים, או שעל השער לנוי אינו חוצץ, דאינן מקפידות, אדרבא חוזרות לצבוע אותן תמיד, אף על פי שחופה רוב השער או כולו, והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ, והשער הוא כגופו של אדם, ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש, ואינו דומה לכתב שחוצץ, שהתם ממשות הדיו, וכן הנשים שצובעות שמלאכתן בכך ויש מהצבע על ידיהן או על בשרן אינו חוצץ, וכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח ויש עליה דם, וכן כל שמלאכתה בכך אינה מקפדת, כך הסכימו המפרשים" ע"כ:
לסיכום:
משמע מהב"י דהטעמים להתיר איפור וכיו"ב לטובלת דלא יחשב חציצה, הוא רק בהתקיים התנאים דלהלן:
א. כל איפור שנעשה לנוי ולייפות את העור אינו חציצה, כיון שחפצה בכך.
ב. כל שאין בכך ממשות אלא חזותא בעלמא, ובכהאי גוונא לא הוי חציצה.
ג. כל שאמונתה בכך כגון צבעית או טבחית, ויש רושם וממשות על גופה מחמת אומנתה, אע"פ שרוב נשות העולם מקפידות על כך, אינו חציצה, כיון שהנשים שאומנתן בכך אינן מקפידות על זה.
ג
אולם ראה בפרישה (שם ס"ק י"ח), שמדבריו משמע, דבעינן באישה דעלמא לשני התנאים הראשונים שיתקיימו יחד, ובחסר אחד מהם, האיפור הוי חציצה, דהיינו אע"פ שחפצה בכך, אם יש לו ממשות הוי חציצה, ז"ל:
"אין להקשות מאי שנא מכחול שחוץ לעין שכתב לעיל דחוצץ, אף על גב שגם כן מתכשיטי הנשים היו לכחול סביב העין, וכדאמרינן (סנהדרין יד א), לא כחל ולא שרק וכו', די"ל משום דכחול יש בו ממש לחצוץ, משא"כ צבע שאינו אלא חזותא בעלמא, ואפילו הכי נקט דוקא שצובעות הנשים, דאם לא כן הוי חוצץ בכל דהו, כיון דמקפדת עליו. גם י"ל דלא כתב רבינו דכחול חוצץ אלא בכחול שבפניה, שנעשה לכחול בו העין, לא ליפות בו הפנים, וק"ל":
אמנם מהב"י נראה דסגי ליה אף בנתקיים תנאי אחד, ולא בעינן לשני התנאים, דבשלהי הסימן אייתי לדברי הרוקח, וכתב "דמדבריו נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה, ונתפחמה בבשר מעט, זה אינו קפידא, אף על פי שמעט נדבק בבשר".
וראה בט"ז (שם ס"ק י"ז), דהוציא מזה, דאע"ג שפעמים מקפדת על רושם כל שהוא שבידיה, מ"מ לא הוי חציצה, כיון שאין בו ממשות, ז"ל:
בב"י ס"ס זה כתב בשם הרוקח וז"ל נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא, אף על פי שמעט נדבק בבשר עכ"ל ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום אחד בגופה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ, שאינה צריכה טבילה שנית, דדמיא להא שזכרנו, והוא ק"ו, דהא ידיה צריכין להיות נקיות יותר מגופה, שידיה מגולות תמיד והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה, ולא דמיא לדיו שחוצץ כמ"ש ריש סעיף ט"ו דהתם ממשה של דיו חוצצת, משא"כ במראה שחרורית זה, שאינו אלא לכלוך בעלמא, וכיוצא בזה כתב ב"י בשם הרשב"א לחלק בין צבע לדיו כנ"ל":
אך עיין בסדרי טהרה (שיורי טהרה שם ס"ק ל"ג), דכתב לחלוק על הט"ז בזה, ושמדברי הראשונים משמע דבעינן לשני התנאים, וללא שניהם הוי חציצה, ז"ל:
"ברא"ש פרק התינוקת [הלכות מקואות סימן כז] והרשב"א בתורת הבית [הקצר בית ז שער ז לב, א] כתבו ב' טעמים בזה, חדא, כי הוא נוי להם ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין, משום הכי הרי הוא כאלו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף אלא כעיקרו של בגד, שהרי מצינו טבילה לפרוכת אף על פי שהיה מתכלת וארגמן ותולעת שני, ועוד טעם שני לפי שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ, ואינו דומה לדיו שחוצץ, דהתם איכא ממשות הדיו. ומסיק הרשב"א על זה וכן הנשים שמלאכתן לצבוע, יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראיתו, ועוד שכל שמלאכתו בכך אינה מקפדת וכו', עכ"ל ונפקא מינה בין הב' טעמים באדם אחר שאינו מלאכתו בכך, דלטעם שאינו אלא חזותא בעלמא אינו חוצץ, אבל לטעם השני חוצץ. ומדכתב המחבר בשלחן ערוך וכן מי שהוא צובע וידיו צבועות אינו חוצץ, משמע דאדם אחר שאינו צובע אם ידיו צבועות חוצץ, מבואר דסבירא ליה דלא סמכינן אהאי טעמא לחוד.
לפי זה צ"ע במה שפסק בט"ז ס"ק י"ז בשם הרוקח [סימן שעו ד"ה ידות הכלים] דאם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט דזה אינו קפידא אף על פי שמעט נדבק בבשר, עכ"ל, ומטעם זה הורה בט"ז להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום [אחד בגופה שחרורית במקום] שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ, שאינה צריכה טבילה שנית, דדמיא להא שכתב הרוקח, והוא קל וחומר דהא ידיה [צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד] והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ואפילו הכי התיר הרוקח מטעם שאין בו ממשות אלא חזותא בעלמא, מכל שכן על הגוף ע"כ, דלפי מה שכתבו לא סמכינן להתיר מהאי טעמא לחוד, וכן מבואר בפרישה [אות יח] להדיא דדוקא נקט שצובעות הנשים, דאם לא כן הוי חוצץ בכל דהו כיון דמקפדת עליו, וכן מוכח בב"ח [עמוד קצ דיבור ראשון] עיין שם. ואפשר, כשנמצא על גופה שאינה מקפדת עליו כיון דאינו אלא צבע בעלמא, אבל כשנמצא בשאר מקומות הגלוים אין להקל אח"ז ראיתי במעדני מלך דף שט"ז [דברי חמודות נדה הלכות מקואות אות קכ] שהביא דברי רוקח אלו ומבאר דמתיר מטעם שאינה מקפדת על דבר מועט, עיין שם":
עתה ראה בדרכי טהרה (פרק ט"ז שעי' ט"ז), דפסק מרן הרב זצ"ל: "אִפּוּר רִיסִים, גַּבּוֹת וְשֶׁסְּבִיב הָעַיִן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁוּת, וּמַקְפִּידוֹת הַנָּשִׁים לַהֲסִירוֹ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת – חוֹצֵץ. וְאִם אֵינָן מַקְפִּידוֹת לַהֲסִירוֹ אַף בִּשְׁעַת רְחִיצָה, רַק שֶׁאֵינָן מְחַדְּשׁוֹת אוֹתוֹ תָּמִיד – לְכַתְּחִלָּה תּוֹרִידֶנּוּ, וּבְדִיעֲבַד אֵינוֹ חוֹצֵץ. אִפּוּר שֶׁכָּזֶה, שֶׁחֶלְקוֹ נִמְצָא וְחֶלְקוֹ יָרַד – חוֹצֵץ, לָכֵן תָּסִיר אֶת מַה שֶּׁנִּשְׁאַר, וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַהֲסִירוֹ, עָלֶיהָ לְהַשְׁלִים אֶת הָאִפּוּר". ובסעי' י"ז הוסיף: "אִפּוּר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁוּת – אֵינוֹ חוֹצֵץ וִיכוֹלָה לִטְבֹּל עִמּוֹ. אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה אֵין לָהּ לְהִתְאַפֵּר קֹדֶם הַטְּבִילָה. וְאִם אֵינוֹ מֻשְׁלָם, תְּנַקֶּנּוּ הֵיטֵב קֹדֶם הַטְּבִילָה, וְאִם אִי-אֶפְשָׁר בְּכָךְ, תַּשְׁלִים אֶת הָאִפּוּר. וּבְדִיעֲבַד אֵינוֹ חוֹצֵץ".
משמע דלכתחילה חשש לדעת הפרישה והסדרי טהרה, אך בדיעבד היקל כדעת הט"ז.
ד
אך בבירור שערכנו על דרך עשיית הקביעות של האיפור הקבוע בעיניה של האשה וכדלהלן, נראה דבמקום צורך יש להקל לאשה עם איפור כזה לטבול במקוה.
דדרך עשייתו (מובא באבני שהם ח"ב עמ' תתמ"ז ובהערה), שהוא דיו וצבע המוחדר לשכבה בעור הנקראת היפודרימיס שהיא השכבה הראשונה בעור, בה מתחלפים התאים כל 20-25 יום, ולכן אין ממשות כלל על גבי העור כלל כדיו וצבע או כל איפור רגיל, וזה טוב יותר מדין מי שנתפחמה ידיה ונעשו שחורות דהתיר הט"ז, דכאן החומר מוזרק מתחת לשכבת העור החיצונה, ואין על גב העור שום ממשות כלל, ועל כן נראה דלכל הפוסקים יהא ניתן להקל בזה במקום הצורך.
אולם לאישה הצריכה לעשות זאת בכדי לטשטש צלקות וכדו', או בכדי שלא תתגנה על בעלה, יש לה לשים ליבה לכך שתעשה את הטיפול בזמן שאינה צריכה לטבול, משום שאחר הטיפול יש כמין פצעים וגלדי עור שיוצאים ממקום הטיפול בעור, המהווים חציצה בטבילה.
ה
איפור קבוע היתרו מצד כתובת קעקע:
באיפור קבוע נראה דדעת הפוסקים להתירו בדיעבד דאין בכך משום איסור קעקוע, משום דאינו מוחדר לחלק הפנימי בעור שאינו נמחה כלל, אלא מוחדר לחלק העליון של העור שהולך ודוהה הרושם ע"י תחלופת התאים שבעור (ראה לעיל אות ד'), ובכהאי גוונא לא חשיבא קעקוע. אמנם כתבו הפוסקים להקל בעשייתו רק למי שנצרכת לכך ביותר, בכדי לטשטש צלקות וכדו', או לאשה שלא תתגנה על בעלה, אך לכתחילה ראוי להימנע מזה.
ראה מקורות לכך בשו"ת דברי בניהו (חלק כ"ז סי' נ"ה), ובאבני שהם (עמ' תתמ"ז), ובירחון אור תורה (תמוז אב שנת תשנ"ו), ומשם בארה.
העולה מן האמור
אישה שכבר עשתה טיפול לקביעת איפור קבוע בעיניה, מותר לה לטבול כך, ומ"מ אין לעשות איפור קבוע לכתחילה לסתם נשים, מטעם חשש חציצה, ומחשש איסור כתובת קעקע, אולם לנשים שצריכות לטשטש צלקות וכדו', או בכדי שלא יתגנו על בעליהן, מותר לעשות איפור קבוע.