שאלה
מה המקור למנהג שלנו שלא מברכים עם שם ומלכות על ברקים ורעמים?
תשובה
האשכנזים נהגו לברך על ברק ורעם, והספרדים לא נהגו לברך, ולא ברירא למה נהגו כן, ואפשר משום שסמכו על דברי הראב"ד, או שכיון שקבעו תקנה זה לא פלוג גם ליודעי דת ודין.
מקורות
איתא במשנה ברכות דף נד ע"א "על הזיקין, ועל הזועות, ועל הרעמים, ועל הרוחות, ועל הברקים אומר: ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם".
ובגמ' שם דף נט עמוד א "ועל הרעמים מאי רעמים? אמר שמואל: ענני בגלגלא, שנאמר קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ. ורבנן אמרי: ענני דשפכי מיא להדדי, שנאמר לקול תתו המון מים בשמים. רב אחא בר יעקב אמר: ברקא תקיפא דבריק בעננא, ומתבר גזיזי דברזא. רב אשי אמר: ענני חלחולי מחלחלי, ואתי זיקא ומנשב אפומייהו, ודמי כזיקא על פום דני. ומסתברא כרב אחא בר יעקב – דבריק ברקא ומנהמי ענני, ואתי מטרא.
ופרש"י "ענני בגלגלא – עננים מתחופפין ומתחככין, ונשמע הקול, לשון אחר: העננים פוגעין בגלגל ומתגלגלות עם הגלגל בעל כרחם, ואותו הקול היינו רעמים. ברקא – ברקים של אש. ומתבר גזיזי דברזא – ואותו הקול היינו רעמים, גזיזי – גלציי"ש, חתיכות של ברד. חלחולי מחלחלי – ענני, ומנשב זיקא עלייהו, והיינו רעמים".
ומוסיפה הגמ' ואומרת "ועל הברקים אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. מאי ברקים? אמר רבא: ברקא. ואמר רבא: ברקא יחידאה, וברקא חיורא, וברקא ירוקתא, וענני דסלקן בקרן מערבית ואתיין מקרן דרומית, ותרתי ענני דסלקן חדא לאפי חברתה – כולהו קשיין. למאי נפקא מינה – למבעי רחמי. והני מילי – בליליא, אבל בצפרא לית בהו מששא".
והקשתה הגמ' "על ההרים ועל הגבעות. אטו כל הני דאמרן עד השתא, לאו מעשה בראשית נינהו? והכתיב ברקים למטר עשה! – אמר אביי: כרוך ותני. רבא אמר: התם מברך תרתי, ברוך שכחו מלא עולם ועושה מעשה בראשית, הכא – עושה מעשה בראשית איכא, שכחו מלא עולם – ליכא". ופירש רש"י "על ההרים לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו".
וכתב הב"י "ודעת הראב"ד בהשגות (פ"י הי"ד) דהא דאמר רבא מברך תרתי שיברך על כל אחד מאותם הדברים שתי ברכות הללו, וכן נראה מדברי רש"י אבל התוספות כתבו (ד"ה) רבא אמר התם מברך שכחו וגבורתו מלא עולם ועושה מעשה בראשית פירוש אומר או האי או האי איזה שירצה, וכ"כ הרי"ף (מג:) והרמב"ם (שם) והרא"ש (סי' יג)".
ראב"ד
והנה יש לציין שיטת הראב"ד שעל כל ברכות הראיה לא מברכים בשם ומלכות, שכתב הטור בסי' רי"ח "וכן בכל הברכות צריך להזכיר בהם שם ומלכות כ"כ הרמב"ם ז"ל לאפוקי מדברי הראב"ד ז"ל שכתב שאין צריכות שם ומלכות", וכתב הב"י "ומ"ש רבינו וכן בכל הברכות צריך להזכיר בהם שם ומלכות. היינו לומר דאפילו בברכות הראיה בעינן שם ומלכות לאפוקי מהראב"ד (בהשגותיו למאור ברי"ף מד.) שסובר דאע"ג דבשאר ברכות בעינן שם ומלכות בברכות הראיה כיון שאינן אלא שבח והודאה בעלמא אין צריכות שם ומלכות והתוספות (שם ד"ה הרואה) וה"ר יונה (מג. ד"ה אמרי) והרא"ש (סי' א) והרשב"א (שם ד"ה הרואה) והמרדכי (סי' רח) בפרק הרואה הסכימו לדעת הרמב"ם (פ"י ה"ט) דבברכות הראיה נמי בעינן שם ומלכות וכתבו דבהדיא אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"א) כן ובתשובות (כלל ד סי' ג) ג"כ כתב הרא"ש ששאלוהו על ברכת הים והקשת והדומה להם אם צריך שם ומלכות והשיב דע לך כי כל רבותינו כתבו כן וגם נוהגים כן להזכיר בהם שם ומלכות ואין לחוש לדברי הראב"ד בדברים הללו ע"כ".
נחזור לדינא שפסק השו"ע סי' רכ"ז סעי' א' "ועל הברקים; ועל הרעמים; ועל רוחות שנשבו בזעף, על כל א' מאלו, אומר: בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית; ואם ירצה יאמר: בא"י אמ"ה שכחו וגבורתו מלא עולם". והנה מלשון זה נראה שפסק כהרמב"ם ותוס' שמברך רק אחת מהם וכוונת דבריו שאיזה מהם שירצה יברך, כיון שלפי רש"י צריך לברך את שניהם.
וכ"כ הט"ז בס"ק א' "שכחו וגבורתו כו'. בטור כתב שאם ירצה יאמר כן או יאמר ברוך עושה מ"ב. והמנהג לומר על הרעמים שכחו וגבורתו ועל הברקים עושה מ"ב ואיני יודע טעם לזה אולי שהרעמים מראים כח משא"כ בברקים", והביאו המשנ"ב בס"ק ה' וכתב "וכן מסתבר שע"י הרעם נראה גבורתו של הקדוש ברוך הוא יותר מברק". וכתב עליו הא"ר בס"ק ד' "והנראה לענ"ד כיון דברירה בידם רוצים לברך שניהם, וברעם יש נמי כח ברק כמו שאפרש, לכך מברכין עיקר הברכה שכחו וכו'".
מנהג
וכתב הכה"ח בס"ק א' "ומיהו מנהג העולם לברך על כל הנזכר בסימן זה ובסימן שלאחריו בלתי שם ומלכות, ואפשר שנתפשט מנהג זה על פי מה שכתב מור"ם ז"ל בהגה לעיל סימן רכ"ג סעיף א' יעו"ש".
והיינו שכתב שם הרמ"א לגבי ברכת שהחיינו בלידה "ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות", אולם כתב המשנ"ב ס"ק ז "בברכה זו – פי' בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר". וכתב הכה"ח שם בס"ק ח' " וכן כתב העולת תמיד אות א' דאין להקל בשאר ברכות. וכן כתב אליה רבה אות ב', סולת בלולה אות ב', חסד לאלפים אות ד'". וא"כ משמע שרק בא ללמד זכות אבל למעשה נראה שדעתו שיש לברך וצ"ע.
וראה בפתח הדביר סי' רכ"ז ס"ק ג' שתמה למה נהגו שלא לברך, והביא דברי המהרב"ח שאף שלא נהגו לברך על זיקין לא ראינו אינה ראיה וכיון שבפסוסקים אין טעם לזה יש לברך וכתב שה"ה להכא, "מיהו אפשר להידחק ליישב המנהג דכיון דבעי תנאים לברכת הרעם, דצריך תוך כדי דיבור… וגם דכל זמן שלא נתפזרו העבים סגי בברכה אחת.. וכיון דלא כו"ע דינא גמרי להכי מברכים בכל פעם ששומעין רעמין אפי' בטרודין ואינם מבחינים בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור לכך תיקנו לברך בלי שם ומלכות וסמכו בהא על סברת הראב"ד הידעוה שכל ברכות הראיה הוו בלי שם ומלכות והביאה מרן לעיל בסי' רי"ח, כדי לא לפגוע באיסור ברכה שאינה צריכה הגם דבשאר ברכות לא קיי"ל כראב"ד אלא ככל הפוסקים שחלקו עליו, ומעין כיוצא בזה כתב החמד משה לענין ברכות הרוחות שנושבין בנחת כן נראה ליישב המנהג אגב דוחקא, ומ"מ מודינא בהא דהחכמים יודעי חילוקי הדינים יברכו בשם ומלכות, כמו שתיקנו חז"ל".
תוך כדי דיבור
והנה על מה שכתב תוך כדי דיבור הוא מה שכתב השו"ע בסעי' ג' "היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק, אם יכול לצאת ולברך כדי דבור, יצא; ואם לאו, לא יצא".
וכתב הט"ז בס"ק ב' "ונ"ל דאין השיעור של הברכה תוך כדי דיבור ואחר שיעור זה לא יברך דא"כ היה להם לומר שיעור זה על עיקר הדין דשיעור הברכה בזה הוה תוך כדי דיבור אלא דודאי אחר שיעור תוך כדי דיבור ג"כ צריך לברך כל שאפשר לו וכמ"ש בשאר ברכות כגון בסי' רכ"ו לענין רואה אילנות אלא דכאן אמר לענין חיוב עליו לצאת משם ולמהר לברך בזה חילקו אם הוה תוך כדי דיבור או לא כנלע"ד", כלומר דניתן לברך גם לאחר כדי דיבור. וכתב עליו הכה"ח בס"ק ט"ז " אבל העולת תמיד אות ב' כתב בשם הרא"ש דכללא נקטינן דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי ולא דוקא ברק ורעם אלא דהוא הדין כל הני דחשיב בסעיף א' דוקא תוך כדי דיבור, וכתב שכן כתב ברכת אברהם חלק ד' סימן קצ"א עכ"ל. וכן כתב אליה רבה אות ו' דבר"ן סוף פרק קמא דפסחים ובברכת אברהם שם מבואר דאחר כדי דיבור אין מברך כלל יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ד', מאמר מרדכי אות ה', מחצית השקל ס"ק ב', חיי אדם כלל ס"ג אות ט'".
ואולם כתב המשנ"ב בס"ק י"ב "יצא – פי' ימהר לצאת משם כדי שלא יפסיד הברכה אבל אם יתארך יותר מכדי דבור דבלא"ה כבר עבר הזמן א"צ שוב למהר ומכל זה נשמע דשיעור הברכה שעל רעמים וברקים הוא דוקא בכדי דיבור ואם עבר יותר מכדי דבור מעת שראה הברק או שמע הרעם שוב לא יברך על רעם וברק זה". וכתב בשער הציון ס"ק יז "חמד משה ונהר שלום וחיי אדם, דלא כט"ז, וגם הפרי מגדים מפקפק עליו, ואף שהמגן גבורים מצדד כהט"ז, ספק ברכות להקל".
וא"כ אם מברך תוך כדי דיבור דיו, ויוכל לברך.
מנהג
למעשה בדין זה הסיק הכה"ח בס"ק ט"ו "אמנם לפי מנהג העולם שנוהגים לברך בלא שם ומלכות יכול להוציאה מפיו גם כן קודם הנטילה כיון דאינו מזכיר שם ומלכות וכמו שכתבנו לעיל סימן א' אות ד' יעו"ש".
נחזור למנהג כתב הבן איש חי שנה ראשונה פרשת עקב סעי' י"ז "על הברכים מברך "ברוך עושה מעשה בראשית" ועל הרעמים מברך "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם" ומן הדין צריך לברך בשם ומלכות, אך פה עירנו נהגו לברך שתי ברכות אלו בלי שם ומלכות, וכתב לי ידידנו הרה"ג מהר"א מני נר"ו דגם בעה"ק תוב"ב נהגו לברך בלי שם ומלכות, וכתב שעמד על מנהג זה הרב פתח הדביר ח"ב סי' רכ"ז וספר זה אינו מצוי אצלינו".
הרב בן ציון אבא שאול לא נהג לברך בשם ומלכות, וכן דעת מרן הרב בהערות לקיצו"ש. כלומר שאף שאין טעם כ"כ למנהג זה בכל זאת כן נהגו ואין לשנות.
רעם וברק ביחד
והוסיף המג"א בס"ק א' "נ"ל דאם שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכ' א' ברוך עושה מעשה בראשית".
וכתב המשנ"ב שם "אמנם באמת שייך כל אחת מהברכות על שניהם וע"כ אם שמע ברק ורעם כאחד מברך ברכה אחת דהיינו עושה מע"ב על שניהם ואם בירך שכחו וגבורתו מ"ע ג"כ יוצא", וכתב ע"ז בשער הציון ס"ק ז' "היינו, לפי מנהג העולם שמהדרין שלא לברך על ברקים שכחו וגבורתו וכו', אבל באמת מדינא דגמרא אין לזה מקום כלל, ותמיה גדולה על באר היטב שכתב דמה שכתב המחבר ואם ירצה אומר וכו' זה קאי וכו', דדברי המחבר ניחא כפשוטו".
אולם הכה"ח בס"ק ו' כתב "ואם שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכה אחת ברוך עושה מעשה בראשית. מגן אברהם ס"ק א'. והאליה רבה אות ד' כתב דיכול לברך על שניהם על אחד שכחו ועל אחד עושה מעשה בראשית יעו"ש. אבל האשל אברהם אות א' כתב למעט בברכות עדיף. וזהו דוקא לברך בשם ומלכות אבל לפי מנהג העולם שמברכין בלא שם ומלכות כמו שכתבנו לעיל אות א' פשיטא דיכול לברך שניהם".
וכתב עוד המשנ"ב "ואם לא היו תכופים זה אחר זה מברך תחלה על הברק [שהוא מתראה תחלה לעין האדם], עושה מעשה בראשית ואח"כ על הרעם שכחו וגבורתו מלא עולם, וה"ה אם לא ראה את הברק ושמע קול הרעם ובירך עליו שכחו וגבורתו מלא עולם או שבירך עושה מעשה בראשית ואח"כ ראה ברק מברך עליו ג"כ עושה מע"ב, ועיין בשע"ת שכתב בשם הברכ"י דאם בירך על הברק ונתכוין לפטור הרעם הבא אחריו יצא בדיעבד ור"ל דאחרי שטבע הבריאה שאחר הברק יוצא רעם א"כ חל ברכתו על הרעם שיצא אח"כ".
העולה
האשכנזים נהגו לברך על ברק ורעם, והספרדים לא נהגו לברך, ולא ברירא למה נהגו כן, ואפשר משום שסמכו על דברי הראב"ד, או שכיון שקבעו תקנה זה לא פלוג גם ליודעי דת ודין.