שאלה
תיאור המקרה – קבוצת משקיעים בחו"ל רוצים לקנות נכס ההוצאה לפועל בחו"ל
בית המשפט פותח את המכירה הפומבית ביום שישי בשעה 4:00
שקיעה בשעה 4:40
בעיקרון יש איחור של עד 20 דקות בפתיחת המכירה כל מתחרה יש לו זמן של דקה להציג את הצעתו יש 15 מתחרים בלבד.
יוצא שאפילו אם מתאחרים ההכרעה כנראה תהיה לפני שקיעה. (20 ועוד 15 זה מגיע ל4:35)
אחרי הודעת הזכייה אין צורך למלא טפסים או לחתום וכדו' הכל כבר מכינים מראש ומקבלים במייל תאריך לפגישה עם הכונס לצורך תשלום ולהעברת בעלות.
השאלה – האם אפשר לשלוח שותף גוי לייצג את הקבוצה, או שראוי להימנע כיון שיש חשש שהמכירה תיגרר עד אחרי השקיעה, והשותף עובד בשביל כולם בשבת?
ומה הדין לשלוח עובד מהמשרד (לא שותף) שייצג את הקבוצה?
תשובה
א. אסור לשלוח שותף גוי שיתחרה בתחרות קנייה בנכסים של הוצאה לפועל בערב שבת כשיש חשש מציאותי שהמכירה תזלוג לשבת עצמה (אפשר להקל רק באופן שיש ידיעה ברורה שהמכירה לא תזלוג לשבת עצמה) ב. באופן שישנה תחרות כמה ימים שנמשכת גם בשבת מותר לשלוח שותף גוי שיתעסק בזה ע"י שיסכם עימו בהבלעה עם שאר ימי החול שקודם השבת והכספים יחלקו בשווה בניהם, ויזהר מאוד לא לדבר עימו כלום בערב שבת ובסמוך לה על ענין מלאכתו.
מקורות
הנה בגמ' סופ"ק דע"ז (כב, ע"א) הובא: ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחילה מותר ואם באו לחשבון אסור, ע"כ.
ועיין במשנה ברורה (או"ח, סי' רמג סק"א) שכתב בהקדמתו לסימנים אלו, שישנם ג' חילוקי דינים במלאכת אינו יהודי בשבת, הא' הוא אריסות ששוכר את האינו יהודי שיעשה מלאכה בשדה או במרחץ והב' הוא שכירות שהאינו יהודי נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. בשני דינים אלו בשדה התירו לגמרי (אף מדינא) ובמרחץ מותר מדינא ואסרו חכמים מפני מראית העין שנקראת ע"ש הישראל, והאינו יהודי שעובד בה בשבת אדעתא דנפשיה קעביד, ובסו"ד (שם) כתב המשנה ברורה שיש תנאי נוסף שכל ההיתר בשכירות הוא בשדה הוא רק באופן שמשכיר בדרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה.
טעם האיסור שאין לגוי לעשות מלאכה בשדה שנקראת על שם הישראל, הובא בגמ' פ"ק דע"ז (כא, ע"ב) 'תניא רבן שמעון לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקרא על שמו וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים' ע"כ. ובראשונים הרחיבו שעיקר האיסור הוא מפני החשד שיחשדו את הישראל שהגוי עובד בשליחותו. ובגמ' (שם) הובא 'אבל שדהו לגוי מאי שרי מאי טעמא אריסא אריסותיה קא עביד, מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותא קא עביד, אריסא למרחץ לא עבדי אינשי, ופירש רש"י (שם) ששדה לגוי מותר אע"פ שנקראת על שמו לא חושדים אותו בזה שהגוי שלוחו אלא אומרים שהוא אריסו וקיבלה עליו למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות אבל מרחץ כיון שלא עשוי לאריסות אמרינן שכל הריוח הוא לישראל ושכר את הגוי בכך וכך ליום ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחות הישראל ורוב הפוסקים פסקו כרשב"ג דלא כרבי שמעון בן אלעזר, עיין בית יוסף ריש סי' רמג (ובהם התוס', הרא"ש, רי"ף, רמב"ם וסמ"ג ועוד), וכן כתב השו"ע (או"ח, סי' רמג, ס"א).
במקום שנתפרסם
וכפי שהובא בשו"ע (סי' רמג ס"ב) במקום שנתפרסם לרבים שהדרך ליתן מרחץ באריסות או בשכירות (דרך הבלעה כנ"ל במ"ב שם סק"א) מותר, שעיקר האיסור בהם הוא מפני מראית העין ובזה שידוע לרבים ליכא משום מראית העין, עכ"ד. וכפי שכתב השו"ע כן דעת מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (מאמר מרדכי שבת ח"ה ס"ה) ושם (ס"ו) כתב שהכל לפי מנהג המקום שאם דרך אנשי המקום לשכור פועלים בשכירות יומית לתפעלו אסור לו לשכור לשנה וכדו' בקבלנות דהיינו שהגוי אחראי להפעלת בית העסק תמורת שכר מסוים וכל הרווחים הולכים לישראל אם העסק עובד גם בשבת, עכ"ד. ובקבלנות לא הותר אלא במקום פסידא כמו שנבאר לקמן, וגם מה שהותר בשותפים הוא דווקא שסיכם עימו בקבלנות על ימות החול בלבד ולא על שבת. ועיין לקמן מה שנכתוב דעת מרן הגר"מ אליהו לענין אם התנה עימם בקבלנות ושכח להתנות עימהם בתחילה שלא יבנו בשבת.
ובמלאכת מחובר אסרו בקבלנות כמובא בשו"ע (או"ח, סי' רמד ס"א) שאסור מפני הרואים שאינם יודעים שפסק, עכ"ד. אולם אם ידוע לכל שהדרך לתת בקבלנות מותר אף במחובר כמובא בשו"ע (שם, ס"ב) ז"ל, לפסול אבנים ולתקן הקורות אפי' בביתו של אינו יהודי אסור כיון דלצורך מחובר הוא ואם עשו כן לא ישקעם בבנין, ע"כ. וכתב הרמ"א: וי"א דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל שרי, ע"כ. ובמ"ב (שם סקי"ז) כתב שהי"א קאי אכולהו כלומר שאף במחובר לא אסרו בסעי' הקודם אלא בסתמא שהרואים אינם יודעים שפסק ששם ישראל עליו, אבל בידוע לנו שאין מפורסם הבנין על שם הישראל לא אסרו בקבלנות, אך למעשה מחמיר המשנ"ב אף במקום שאינו ידוע שהבנין שלו שיש לחוש לשכניו או לבני ביתו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו, ע"כ. אך דעת הכה"ח (שם ס"ק כט) שאין הי"א חולקים אלא על סיתות אבנים שבזה מהני פירסום אבל במחובר ממש לא מהני דמסתמא הוא ידוע, ושם (ס"ק כח) כתב שסברת הי"א ברמ"א שכל שהוא לצורך מחובר מן הסתם חשיב מפורסם ולי"א אינו אסור אלא אם כן ניכר ומפורסם שהוא של ישראל אבל אם אינו מפורסם שרי, עכ"ד. ובשעת הדחק דעת המ"ב להתיר (ס"ק כ) עיין לקמן, וכן דעת הכה"ח (ס"ק ג"ל), יובאו לקמן.
ואף אם יפרסם הדבר על ידי שלטים לא מהני באופן האסור כגון במחובר ובקבלנות ופירסם שלטים המורים שהעבודה בקבלנות ולא בשכירות, כמובא בכה"ח (שם ס"ק כט) ז"ל, ואפילו אם יעשו הכרזה שיעבירו קול במחנה העברים שבנין פלוני הוא בקבלנות גם כן איכא חשדא ואסור, פתח הדביר אות ב', עכ"ל. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שבת ח"ה פ' קיט ס"י), ושם (ס"ט) הובא שהספרדים לא סמכו על הדין שאם אינו מפורסם מותר להשכיר לגוי במחובר כגון בבניית בית כנ"ל בדברי הכה"ח. ועל פי זה דעת מרן הגר"מ אליהו זצ"ל שבמקום שסיכם עם חברה לבנות בקבלנות ושכח להתנות שלא יבנו בשבת שמותר בשעת הדחק לסמוך על פירסום שהבית נבנה בקבלנות ומותר לדור בבית כזה, עכ"ד.
במקום הפסד
בשו"ע (או"ח סי' רמד ס"ו) כתב וז"ל, יהודי הקונה מכס ומשכיר לו אינו יהודי לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקבולת דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך, עכ"ל. (במ"ב סקל"א כתב שהלשון של השו"ע אינו מדוייק וכוונתו ששוכר את האינו יהודי) וכתב הרמ"א ז"ל, וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לאינו יהודי והאינו יהודי יקח הריוח של שבתות לעצמו ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו וישראל הממונה על מטבע של מלך דינו כדין הממונה על המכס ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע. ועיין לקמן סימן רנ"ב ויזהר שלא ישב הישראל אצל האינו יהודי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע או בקבלת המכס, עכ"ל. וביאור דברי הרמ"א הובא במשנ"ב (שם סקל"ד) ביאר שבאופן שהגוי עוסק במלאכת השבתות בנפרד אדעתא דנפשיה עביד, והמג"א (סקי"ח) כתב שבאופן זה אף שמשכירו לשבתות לבד ליכא משום שכר שבת כיון דהוי כאילו קנה ממנו את המכס לשבתות, עכ"ד. והנה גדר הפסד בזה כבר נתבאר בדברי הט"ז (שם, סק"ו) שאף שהישראל קובע לו עבודתו במכס דווקא בשבת ובקיבולת אין קובע לגוי את המלאכה בשבת מכל מקום התירו במכס כיון שהוי הפסד גדול ובמרחץ לא הוי הפסד גדול ולכן לא התירו כמובא בשו"ע (סי' רמג ס"א). ובבה"ל (שם ד"ה דבמקום פסידא) כתב בשם המג"א (שם סקי"ח) שהק' ג"כ מסי' רמג שם שמשום שכר שבת לא מקילין אפי' במקום פסידא בתנור ומרחץ ששם יש פסידא לפעמים יותר ממכס, ותי' דמ"מ במכס נחשב להפסד יותר גדול שכל יום יש הפסד משא"כ במרחץ דהוי רק מניעת רווח, ודייק הבה"ל דלמג"א לא פסיקא מילתא אם יש להקל לענין שכר שבת במקום הפסד, אך הביא בשם הט"ז (סי' רמה סק"ג) שמכס דוקא לא הקילו שמא יבוא לאיסור דאורייתא שאדם בהול על ממונו, שאם לא נתיר לו יבוא לאיסור דאורייתא שמא יכתוב, ומשמע מדבריו שיש להתיר במקום הפסד בזה, וכן נקט הבה"ל במסקנתו אך לא בשכיר יום שאין להקל בזה ויש לחשוש לשכר שבת, עכ"ד. ועיין לקמן בדברי השעה"צ אם התירו שכר שבת במקום הפסד כשמזכיר לו של שבת.
ובמשנה ברורה (סי' רמד שם, סקל"ב) כתב, שהמקור של דברי השו"ע להתיר במכס בקיבולת הוא מסי' רנב, ס"ב שם מובא שמותר ליתן עורות לעבדן קודם שקיעת החמה אם הוא בקיבולת משום דאדעתא דנפשיה קא עביד, ואף ששם אסור לקבוע מלאכתו בשבת דווקא, ועוד ששם הוי מילתא דפרהסיא שידוע לכל שהוא של ישראל והוי כמו שהגוי עושה בבית ישראל, מכל מקום התירו בזה משום פסידא שאדם בהול על ממונו ואם לא נתיר לו יבוא לגבות בעצמו ויבוא לאיסור דאורייתא שמא יכתוב פתקא דרך המוכסים (כמובא בב"י שם) ודייק מכך המשנ"ב, שכל האיסור לפי שיטה זו הוא דווקא באופן שיבוא לידי איסור דאורייתא אבל במקום שיש חשש לאיסור דרבנן אין איסור, אולם ציין שהט"ז (שם) והמג"א (שם סקי"ז) התירו על ידי גוי במקום פסידא אפילו במקום שיש חשש שיבוא לידי איסור דרבנן, ובשעה"צ (סקל"ב) הובא טעמו של המג"א שאף למ"ד שלא שרינן שבות דשבות בסי' שז ס"ה במקום הפסד, הכא מותר שהרי הוא כמציל מידו שלא ישתקע ממונו ביד הגוי, עכ"ד. ובשעה"צ (שם סקל"ג) הובא מחלוקת אחרונים בדעת מג"א שלמחצה"ש והתו"ש התירו בדעת מג"א בשם רש"ל לשכור פועלים בקבלנות במקום הפסד בתנאי שלא יזכיר לו של שבת אלא בקבלנות לפי עבודתו שיעשה כך יקבל, וכך נראה דעת המשנ"ב שהעתיק את דברי החיי אדם (כלל ג סט"ז) שסובר כדעה זו, אך הפמ"ג חולק בכוונתו וסובר שאף אם שכרו לחודש מותר משום פסידא ואף ששכרו לשבתות ג"כ, עכ"ד. ועיין לעיל בדברי הבה"ל דנקט כדעת הט"ז ודעימיה להקל במקום הפסד לדעת הרמ"א ודלא כמג"א.
גדר הפסד
לקמן יובאו דברי הט"ז (או"ח, סי' רמה סק"ג) שמבואר מדבריו שרק בעסק גדול כמו מכס התירו במקום הפסד שאדם בהול על ממונו, אבל כשאין הפסד גדול לא התירו וכן הדין בשותפים אף במקום שא"א לבטל השותפות, עכ"ד. ובשעה"צ (שם, סקי"ב) ציין את דעת מג"א שלא ברירא דעתו בזה במקום שא"א לבטל את השותפות אם נחשב מקום הפסד שיש להתיר, וציין שכן כתבו באחרונים, עיי"ש.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג, סי' כג) כתב, שאדם שיש לו עסקים גדולים ולא ייגרם הפסד ממשי אם עסקיו יפעלו גם ביום השבת, אין היתר בזה משום פסידא, ורק באופן שיגרם הפסד ממשי התירו בזה, עכ"ד.
והנה באופן שישנו רק מניעת רווח בעלמא כ"ש שלא התירו כגון בנידו"ד בתחרות שישנה על נכסים של הוצאה לפועל שהוי מניעת רווח בעלמא ולא הפסד ממשי.
שותפות
הנה בגמ' סופ"ק דע"ז (כב, ע"א) הובא: ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחילה מותר ואם באו לחשבון אסור, ע"כ.
ובב"י (או"ח, סי' רמה) ביאר, שכל ההיתר כאן הוא בדרך אריסות שלא דמי למשכיר שדהו לגוי דשרי ששם כל עבודת השדה מוטלת על הגוי ולכן מותר אף אם לא התנו מתחילה, אבל בשותפות הוי של שניהם ומוטלת על שניהם והוי כאילו מעמיד פועל במקומו למחר ולכן אסור אם לא התנו ואם התנו מותר כיון שהתנו מעיקרא הוי כאילו אין לישראל חלק בשדה כלל ביום השבת אלא כולו של הגוי וכולו של ישראל ביום חול ובזה שקיבלו שניהם עליהם תנאי זה נמצא שלא קיבלו הישראל עליו כלל אחריות על מלאכת שבת מאחר שאין השדה שלו ביום זה. וכתב הבית יוסף שכן יש ללמוד מפירש"י בד"ה שקיבלו שדה ז"ל, באריסות מבעה"ב ומשקבלוה הוטל על שניהם לעסוק בה ביחד. לא יאמר ישראל טול חלקך בשבת – לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו. ואם התנו מתחילה – קודם שהוטלה עליו. מותר- דהא לא קיבל עליה ישראל עבודה בשבת ואין הגוי שלוחו, עכ"ל. ועיין במשנה ברורה (או"ח, סי' רמג סק"א) שכתב בהקדמתו לסימנים אלו, שישנם ג' חילוקי דינים במלאכת אינו יהודי בשבת, הא' הוא אריסות ששוכר את האינו יהודי שיעשה מלאכה בשדה או במרחץ והב' הוא שכירות שהאינו יהודי נוטל כל הווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. בשני דינים אלו בשדה התירו לגמרי (אף מדינא) ובמרחץ מותר מדינא ואסרו חכמים מפני מראית העין שנקראת ע"ש הישראל, והאינו יהודי שעובד בה בשבת אדעתא דנפשיה קעביד, ובסו"ד (שם) כתב המשנה ברורה שיש תנאי נוסף שכל ההיתר בשכירות הוא בשדה הוא רק באופן שמשכיר בדרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה, עכ"ד.
אם התנו
בשו"ע (או"ח, סי' רמה ס"א) כתב ז"ל, ישראל ואינו יהודי שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפות או שהם שותפין בחנות בסחורה אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר ואם לא התנו בתחלה כשיבואו לחלוק נוטל האינו יהודי שכר השבתות כולם והשאר חולקים אותו ואם לא היה שכר השבת ידוע יטול האינו יהודי לבדו שביעית השכר וחולקים השאר, עכ"ל. והנה במשנה ברורה (שם, סק"ב) הזכיר את טעמו של רש"י (ע"ז, שם) שאם התנו מתחילה לא הוטל על הישראל כלל מעיקרא לעשות מלאכה בשבת ואין הגוי שלוחו, עכ"ד. וכן במקום שקשה להגדיר את רווחי יום השבת לבד דעת האגרות משה (ח"א חאו"ח סי' צ) שאין מועיל בזה תנאי אלא צריך להגדיר במדוייק את הרווחים ואז מהני תנאי, עכ"ד.
ואף שהתנו שמהני ישנם כמה תנאים בזה. המשנה ברורה (שם, סק"א) כתב שאם באו להתנות בשעת חלוקה אסור, וכן אם לא התנו ובשעת חלוקה אמר לוי טול אתה את חלקך וכו' אסור, וכן אם מתנה עימו בשעת התנאי, אסור, וכן כתב הכה"ח (שם, סק"ה).
כשהשותפות תלויה בתנאי
נחלקו האחרונים באופן שהשותפות תלויה בתנאי שהתנו מתחילה שהרווחים של שבת יהיו של הגוי והגוי חש מחוייב לעסוק בשבת בעבודתו בשל התנאי, בשו"ת אגרות משה (ח"א, או"ח סי' צ) כתב, שעיקר עבודתו היא מחמת התנאי שעשו ויש כאן הפסד, וברמ"א התיר בזה (סי' רמד שם) לענין מכס ואף שהנכרי מחוייב לעבוד ולכאורה השותפות אינה דבר מחייב אלא מניעת רווח ולכן אסור, וכל ההיתר הוא רק במקום שאין השותפות תלויה בתנאי אלא שיש אי נוחות מצד הגוי בכך שלא יעבוד בשבת שבכך יסכן את השותפות בניהם מותר כיון שאין התנאי בדבר זה אלא על הרווחים, עכ"ד. ויש להעיר על דבריו ממה שהבאנו לעיל בשם השעה"צ (סי' רמד סקל"ג) שבמקום שא"א לבטל את השותפות לא ברירא מילתא אם יש להתיר במקום הפסד, ואף שהוי בזה מניעת רווח, וצ"ע. אולם בשו"ת חלקת יעקב (סי' סט) נראה שחולק בזה על דברי האג"מ וסובר שכיום אין שום היתר במדינות שהפרוץ מרובה על העומד בקדושת השבת שע"י זה יגרם זלזול בקדושתה של השבת, לכן אין לעשות שותפות עם גוי בשום אופן, עכ"ד. אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' כג) כתב בזה שישנם ג' סוגי שותפות א' שותפות גלויה שידועה לרבים שהגוי שותף בזה שרי (ונראה ראיה לזה מדברי הרמ"א לקמן והמ"ב סק"י שבזה שכולם יודעים ליכא אף מראית העין, ושרי), והב' שותפות שאינה ידועה שהם שותפים בזה ג"כ יש להתיר כאשר העסק נקרא ע"ש הגוי, והגי' שותפות שהעסק נקרא ע"ש הישראל והגוי שותף בסתר, בזה ודאי שאסור, עכ"ד.
אם לא התנו
במשנ"ב (שם סק"א) הובא בשם המג"א (שם סק"א) ושאר אחרונים שיש אופן היתר אפילו אם לא התנו והוא כאשר השותף האינו יהודי אינו עושה כלום ובשבת ומעסיק פועלים מותר בתנאי שהשותף היהודי לוקח משותפו הגוי בהבלעה עם שאר הימים שלא יהיה שכר שבת, ולא חוששים לזה מפני מראית העין כיון שידוע שיש לגוי חלק בו, עכ"ד. ויש להעיר מדברי המהר"ם בנעט (פרשת מרדכי סי' לב) שאם הגוי מעסיק פועלים יזהר שלא ליתן להם מכספי השותפות שאז נחשבים כשליחיו של הישראל, עכ"ד. אך עיין בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' כו) שכיום אין לחוש שהפועלים אינם מקבלים תשלום לפי חודש או שבוע, עכ"ד.
והנה בשו"ע (שם) משמע שיש איסור ליהודי לקבל שכר מהשותפות אם לא התנו והרמ"א כתב וז"ל, ויש מתירין השכר בדיעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם ונראה לי דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו ויש אומרים שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול ובשבת עסק האינו יהודי לבדו מותר לחלוק עמו כל השכר דאינו יהודי אדעתיה דנפשיה קא עביד ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות ומכל מקום לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים, עכ"ל. ובטעם התירו של הרמ"א כתב המשנ"ב (שם, ס"ק י) כיון שהכל יודעים שיש לישראל חלק בו אין בכך איסור אף מפני מראית העין ולא דמי בתנור שהוא כשכירו איכא איסור מפני מראית העין, עכ"ד.
ובנהר שלום (שם סק"ג) העיר שהשו"ע לא העתיק דין זה בשו"ע והעתיק דברי הרמב"ם שחולק על הר"ן, משמע דלא ס"ל כהר"ן וכ"כ הפתח הדביר (שם סק"ח דף יא, ע"ב) אך הגדולות אלישע (שם, סק"א) חולק וסובר דהשו"ע פוסק כדברי הר"ן דכן נקטו רוב האחרונים.
ואם לא התנו מתחילה ובשעת חלוקה נתרצו לחלוק בשווה במ"ב (שם, סק"א) ציין בזה למחלוקת הרמב"ם והרא"ש שהרא"ש היקל והרמב"ם החמיר והשו"ע סתם בזה כהרמב"ם להקל, וברמ"א פסק כהרא"ש ולכן התיר רק במקום הפסד גדול, ואם התנו קודם שבאו להעשות שותפים ובשעת חלוקה רצו לחלוק בשוה אף לרמב"ם מותר, וכן כתב השו"ע (שם, ס"ב), עכ"ד. ובמשנה ברורה (שם, סקי"ג) ביאר, שכל ההתר הוא דווקא כשהתרצו לחלוק בשווה בסתמא ולא פירטו את החשבון אבל אם פירטו את החשבון ציין לדבריו לעיל (סק"ה) שם ציין שיש בזה מח' ראשונים שהראב"ד החמיר בזה שאגלאי מילתא למפרע שהתנאי היה הערמה בעלמא, אך במשנה ברורה (שם, ובשעה"צ סק"ד) כתב בשם הראשונים שהקלו בזה אף באופן הנ"ל כיון שהתנו מעיקרא, עכ"ד.
פרסום לרבים
ובעצם דברי המשנה ברורה (סי' רמה סק"ב) שכתב שכיון שידוע לכל שהגוי שותף אין חשש מראית העין, בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' צז) כתב שאף אם יש לגוי חלק קטן בעסק אין בזה משום מראית העין מהטעם הנ"ל, עכ"ד. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' עד) כתב עפי"ז שיש לפרסם בעלות הנכרי בעסק, וכ"ז דווקא כשלא היה שמו של הישראל בעסק אך אם שמו של הישראל כבר התפרסם לא יועיל שיורידו את שמו מהעסק, עכ"ד. וכן נראה מדברי הגרי"ש אליישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' לז) בענין יהודי שיש לו מסעדה בחו"ל ומעסיק גוי ונותן לו אחוזים מהרווחים, שאף שיש מראית העין בכך ולא התירו אריסות באופן זה, מכל מקום מהני אם יפרסם הדבר בין היהודים במקום, עכ"ד. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שבת ח"ה סי"א) ז"ל, אדם שסיכם עם חברה של גויים שיבנו לו בית בקבלנות תוך זמן מסוים ושכח להתנות עימהם שלא יבנו בשבת והחברה לא מוכנה להפסיק את העבודה בשבת [כיון שהם התחייבו לסיים את הבניה עד זמן מסוים והם רוצים לעמוד בהתחיבותם ואע"פ שהישראל מוכן לתת להם הארכה של זמן כדי שלא יעבדו בשבת] על כן כיון שהוא שעת הדחק – יש לתלות שלטים ולפרסם שהבית נבנה בקבלנות ומותר לדור בבית לכתחילה (ובקבלנות לא מהני ע"י פירסום כמו שמובא לעיל), עכ"ד. והטעם בזה מובא בכה"ח (שם ס"ק ג"ל) בשם הב"ח שבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד והוא הדין שתיקן את הקורות שמותר לשקעם בבנין, וכן כתב הט"ז ס"ק ד, וכ"כ המג"א סק"י והתוספת שבת אות יא, ורבינו זלמן אות ז, והח"א כלל ג אות ז, אבל הא"ר אות ח כתב דגם הב"ח מודה לשו"ע דנכון להחמיר אלא דמדינא קאמר דמותר, עכ"ד. ובמ"ב (שם ס"ק כ) כתב שבדיעבד בקבלנות יש לסמוך על דעת ר"ת ומותר לדור בו אפי' לעצמו וכן בסיתות אבנים ותיקון הקורות אם היה בקבלנות יש להתיר בדיעבד לשקעם בבנין, עכ"ד.
במה נחשב כשותף
בבית יוסף (סו"ס רמג) הובאה מח' ראשונים במה נחשב כשותף אם יש הבדל אם נטל פירות או מעות בשותפות, ודעת הר"מ (תוס' ע"ז כא, ע"ב ד"ה ואריסא) שהטעם שמותר בשדה הוא כיון שהגוי מקבל חלק בפירות ואז דמי לשותף אבל אם נוטל מעות כשכר אסור ולכן במרחץ אסור שאין דרך בנ"א ליטלו באריסות ולכן התיר השכרת ריחיים כשנוטל קמח בשכרו, וכ"כ הכל בו (סי' לא כט, ע"ד) בשם רבינו פרץ וכ"כ הסמ"ק (סי' קמה) והגה"מ (פ"ו הי"ב דפוס קושטא) בשם סה"ת, אך כתב ב"י דנראה מהרמב"ם ושאר פוסקים דלא חילקו בין שותף במעות לשותף בפירות, עכ"ד.
אם אין הרווחים שוים
בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' נח) כתב שאף באחוז קטן של רווחים של הגוי בעסק מהני התנאי בזה, עכ"ד. וכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שולחן שלמה ס"ק א) שאם הגוי נמצא בחנות בשבת מותר לישראל לחלוק עמו את הרווחים, ואפי' אם חלקו של הנכרי בעסק הוא זעום וסייע דבריו מדברי החתם סופר הנ"ל, עכ"ד.
תיקון במקום שלא התנו
בשו"ע (שם, ס"ג) כתב וז"ל, היכא שלא התנו בתחילה יש תיקון על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשותפות ויתנו בשעת הקניה ואם נשתתפו בחנות ולא התנו יחזור כל אחד ויטול חלקו ויבטלו השותפות ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחילה ואם קבלו הקרקע לעשות בו מלאכה בשותפות יבטלו השיתוף וימחלו זה לזה ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחילה, עכ"ל. וברמ"א כתב וז"ל, ואם ירצה להשכיר לאינו יהודי חלקו בשבת או לשכרו בקבולת שרי, וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמד לענין מכס ומטבע דשרי, וכל שכן כאן דשרי עם שותפות אינו יהודי, עכ"ל. ובמשנה ברורה (סקי"ד) איתא ע"ד השו"ע שבחו"מ (סי' קפט ס"א, וסי' קצד ס"א) שבאופן הזה צריך קנין בשבת להקנות למוכר ולא סגי שיחזיר לו הדמים והשטר מכירה. וע"ד הרמ"א שהתיר בקבלנות או שמשכיר לו את חלקו בשבת, העיר המשנ"ב (סקט"ו) בשם האחרונים (מ"א סק"ח, וט"ז סק"ג) שהקשו מ"ש מדברי השו"ע בסי' רמד ס"ו שם מובא שרק במקום הפסד התירו, ומ"א תי' שכאן מדובר גם בקבלנות וגם בהבלעה והיינו שלא הזכיר לו של שבת מפורש אלא לפי הרווחים כך יתן לו לבסוף, אין בזה משום מראית העין שכולם יודעים שהגוי שותף (ובשעה"צ ס"ק יג כתב שכן ביאר הלבושי שרד וכתב שהוא דוחק, ונראה כוונתו שודאי בשותפות כזו שהיא גלויה לקול לא מהני באופן זה, ונראה שצריך פירסום שאין ליהודי קשר לעסק הזה כמו שמובא לעיל בשם המהר"ם שיק ובזה מהני אף לשעה"צ) וכן הסיק הט"ז (שם) לדינא שאינו מועיל בקבלנות אלא בהבלעה ובנוסף יזהר שלא לדבר עם האינו יהודי על העסק בשבת כמו שמובא באחרונים בסו"ס רמד, עכ"ד. ובעצם דברי המשנה ברורה שכתב שלא מהני שיחזיר את שטר המכירה או הדמים, נראה כמו שהבאנו לעיל בשם רש"י כיון שמעיקרא קיבלו עליהם את המלאכה בשותפות בזמן ההסכם הראשוני ממילא הישראל קיבל עליו 'חלות' דיני ההסכם והטיל על עצמו גם את העבודה בשבת, ולא יהני בזה החזרת השטר אלא צריך לעשות את הקנין מחדש להפקיע דין זה. ובחזו"א (שביעית סי' ד סק"כ) הוסיף, שיש בזה אף משום מראית העין משום שבתחילה קיבלוה עליהם בשותפות יחשבו שהנכרי עובד בשליחותו של הישראל בשבת, ואם יחזיר השטר לא ידעו מכך הרואים ולכן צריך הסכם כתוב בשטר, עכ"ד. ונראה עוד שההסכם בשטר יותר חזק שיש לו קול טפי ומתפרסם יותר.
והנה בשו"ת מלמד להועיל (ח"א, סי' לג) הובא שבנק בבעלות יהודית שיש לו לקוחות גויים, יש פתרון לדבר שיגיעו לסיכום עם בנק אחר בבעלות של גויים שיעשו עבורם את כל הפעולות הנדרשות עבור הגויים. ואין הדבר נחשב שהבנק השני עובד עבור הישראל בשבת, מכיון שהרווחים שסוכמו היו שהבנק בבעלות הגוי מרוויח בנפרד נחשב הדבר שעובד עבור הרווח שלו בלבד, עכ"ד.
ליתן מעות לגוי שיתעסק בהן לבדו
והנה יש לדון בנידו"ד שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר כמו שכתב השו"ע (או"ח סי' רמה ס"ד) ז"ל, יכול ישראל ליתן לאינו יהודי מעות להתעסק בהם ואף על פי שהאינו יהודי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהאינו יהודי עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא, עכ"ל. וכתב הרמ"א בהגה ז"ל דוקא בכי האי גוונא שהאינו יהודי נושא ונותן לחוד עם המעות אבל אם כל אחד עוסק ביומו וישראל צריך לעסוק נגד מה שעוסק האינו יהודי בשבת אסור (בית יוסף בשם גאון) . וישראל שיש לו משכון מן האינו יהודי עיין לקמן סימן שכ"ה סעיף ב' וג', עכ"ל.
ומבואר במשנ"ב (שם ס"ק טז, יז, יח) שעיקר הטעם להתיר בזה לדעת השו"ע הוא משום שהיהודי הסיר מעצמו אחריות על מלאכה זו והיא מוטלת על הגוי לבד נחשב הדבר כאריסות שהתירו באופן זה. ודוקא משום שהתנה מותר שאם לא התנה אסור כמבואר לעיל בדברי השו"ע בס"א, וכן אין בזה משום שכר שבת אין כאן שהרי הוא בהבלעה. והתנאי הנוסף שכתב השו"ע שאין העסק ניכר ממי שהוא הוא כמו שהבאנו לעיל שאם העסק ניכר שהוא של ישראל אסור אף באופן הנ"ל מחשש מראית העין כמובא לעיל בסי' רמג ס"א בענין מרחץ, ותנאי נוסף בזה שלא יצווה הישראל על האינו יהודי שיתעסק בהם בשבת כמובא כעין זה בס"ה בשו"ע, עכ"ד. ועיקר הסברא בזה נראה שהישראל והגוי סיכמו בניהם לחלוק במעות בלבד ולא סיכמו דבר מענין זמן העבודה אם יעבוד בשבת או לא שאם נשמע מדבריהם אפילו בצורה עקיפה כגון שהיהודי יטול כנגד הרווחים שיהיו בשבת אסור, כפי שכתב הרמ"א שאין היתר בזה, וביאר המשנה ברורה (סקי"ט) שאף בזה אין להתיר ללא תנאי מפורש ומוקדם קודם השותפות.
וטעם נוסף להתיר בזה מלבד מש"כ המשנ"ב (בס"ק יח שם) הובא בב"י (סי' רמה) בשם הכל בו (סי' לא) שיש להתיר באופן הנז' כיון שלא שונה הדבר מדין שביתת כלים דאין הישראל מצווה על כך כמובא בשו"ע לקמן בסי' רמו, ס"א להתיר בזה.
ועיין מש"כ בזה המטה יהודה שם סק"י דאף אם ניכר שהוא של הישראל יש להקל בזה. והנה עיקר טעמו של המשנה ברורה להתיר ביהודי הנותן מעותיו לגוי הוא דווקא בהבלעה, ונראה שכוונתו בהבלעה עם ימות החול אך אם ברור שיעשה את המלאכה רק בשבת אסור אף לדעת המשנה ברורה. וזה דלא כמ"ש המטה יהודה (לקמן).
אם יום השוק בשבת
כתב השו"ע (שם ס"ה) ז"ל, מותר לישראל ליתן סחורה לאינו יהודי למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת תנור שלקחו ישראל משכון מאינו יהודי וקבל האינו יהודי שמה שיעלה שכר התנור יתן לישראל ברבית (קצוצה) מעותיו מותר ליטול שכר שבת לפי שהוא ברשות האינו יהודי ואין לישראל חלק בו וגם אין הישראל אומר לו לעסוק בשבת והאינו יהודי כי טרח בנפשיה טרח לקיים תנאו, עכ"ל. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק כא) בשם האחרונים לקמן בסי' שז שבאופן שיום השוק בשבת אין מועיל ואפי' אם אמר לו בסתם דהוי כאילו אמר לו 'מכור לי בשבת' עכ"ד. והנה לקמן כתב השו"ע (סי' שז ס"ד) ז"ל, מותר לתת לאינו יהודי מעות מערב שבת לקנות לו ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת, עכ"ל. ושם הביא המשנ"ב (סקי"ד) בשם המג"א (שם סק"ד) והא"ר (שם סק"י) שכל ההיתר בזה הוא דווקא כשקצץ לו שכר עבור זה שאז עושה הגוי אדעתא דנפשיה, אבל בלא זה אסור, עכ"ד. ותנאי נוסף בזה הוא שבמקום שיספיק הגוי לעשות מערב שבת מותר אפי' בלא קצץ כפי שביאר בזה בבה"ל (שם ד"ה מותר לתת) שבאופן זה מיירי השו"ע (או"ח סי' רמז ס"א) לגבי איגרת דאם יכול להגיע לבית הסמוך לחומה מבעוד יום אף שהוא הולך אח"כ בשבת שרי דגם שם מיירי אפי' שלא קצץ, עכ"ד. אולם בספר מנחת כהן (משמרת השבת ש"א ה"ד) וכן כתב הבית יהודה (עייאש, חאו"ח סי' מד) וכ"כ רבי יוסף חיים בספר רב ברכות (מע' שבת אות ג) חלקו על המשנה ברורה וכתבו שלדינא אם חל יום השוק בשבת מותר משום שאינו אומר לו בפירוש למכור בשבת, עכ"ד.
דעת הבן איש חי
ואף שבספר רב ברכות היקל הבא"ח בספרו (ש"ב, וישלח סעי' יד) כתב ז"ל, אסור ליתן מעות מערב שבת לקנות לו בשבת וכן אסור ליתן לו פרקמטיא למכור לו בשבת, אבל אם לא אמר לו לקנות או למכור בשבת, אלא נתן לו בימי החול בסתם, אף-על-פי שזה הנכרי קונה או מוכר בשבת, מותר; ובלבד שיקצוץ לו שכר טרחו כדי שיהא הנכרי אדעתא דנפשה קעבד. והא דהתרנו בקצץ בנותן לו בסתם ואינו אומר לו בשבת, הינו דווקא בהיכא דאפשר לנכרי לקנות או למכור זה בימי החול, אבל אם אי אפשר לו לקנות או למכור אלא דווקא בשבת, כמו מקומות שיום השוק שלהם הוא ביום שבת דווקא, אז אפילו אם אמר לו בסתם ולא הזכיר לו יום-שבת, ואפילו שקצץ לו שכר טרחו מימות החול, אסור, כיון דאי אפשר לקנות ולמכור זה אלא בשבת, הוה לה כאלו אמר לו בפרוש לקנות או למכור בשבת. ואף-על-פי שבספר "רב-ברכות" התרתי בכהאי גונא בנותן לו בסתם ואינו מזכיר לו שבת – לא התרתי בזה אלא בעבור צורך גדול מאוד, שהשואל היה מוכרח מאוד בדבר זה, שאם לא יעשה כן יצא לו נזק גדול, ולכן סמכתי שם על המתירים בכהאי גונא, בהיכא דקצץ ואומר לו בסתם שאינו מזכיר שבת כלל, אבל בלתי לצורך גדול מאוד אין להתיר, כי רבו האוסרים, עכ"ל. מבואר מדבריו שבאופן שיום השוק יהיה רק בשבת אין להקל בשום אופן אם לא לצורך גדול מאוד.
וכ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' לה) וכן העלה להחמיר בזה בשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סי' מח) בשאלת הדייסות שמביאין בע"ש לתנור והגוי טרוד באפייתן עד שחשכה, ועיי"ש שהאריך בראיות דלא כדברי הבית יהודה והמנח"כ ובסו"ד הביא את דברי הב"י בסי' שז שהביא את דברי הגה"מ שאסור לישראל ליתן לגוי מעות בע"ש שיקנה לו בשבת ואינו דומה להני דשרו ב"ה עם השמש שבכל הדברים האלו הגוי אינו מוכרח לעבוד דווקא בשבת משא"כ ביום השוק שהגוי יודע שא"א אלא ביום השוק, עכ"ד. וכתב הב"י על דבריו דיום השוק דנקט לאו דווקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה אפי' דאינו יום השוק ועיקר האיסור כיון שאומר לו לקנות בשבת אסור ובשאר דברים דשרו עם השמש אינו אומר לו לקנות דוקא בשבת, עכ"ד. וכל האחרונים תמהו ע"ד הב"י כיצד הניח פשט דברי הגה"מ שעיקר כוונתו שכיון שהגוי יודע שמוכרח לעשות מלאכתו דווקא ביום השוק שהוא בשבת הוי כאילו אמר לו בפירוש ואסור אפי' נתן לו בסתמא, עכ"ד.
וכן נראה מדברי האחרונים על דברי השו"ע לקמן בענין משכיר כליו לגוי (סי' רמו ס"א) ז"ל, מותר להשאיל ולהשכיר כליו לאינו יהודי ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לאינו יהודי בערב שבת וביום הה' מותר להשכיר לו ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה כגון שישכיר לו לחודש או לשבוע ולהשאיל לו מותר אפילו בערב שבת, עכ"ל. וכתב הרמ"א בהגה ז"ל, וכן עיקר כסברא האחרונה ומותר להשאיל לו בערב שבת אף על גב שמתנה שהאינו יהודי יחזור וישאיל לו ולא אמרינן בכי האי גוונא דהוי כשכירות, עכ"ל.
והנה דעה א' שכתב השו"ע היא לשיטתו שכתב בב"י (סי' רמו) שכן דעת הרי"ף (שבת יט, ע"א) הרמב"ם (פ"ו מהל' שבת הט"ז) והרא"ש (שבת פ"א סי' לו) שקיי"ל כב"ה דלית להו איסור שביתת כלים ודלא כב"ש, וכמה מהראשונים חולקים על דין זה כ"כ התוס' (שם, ד"ה לא ישכיר) והר"ן (שבת פ"א דף ז ע"א) וטעמם משום שנראה הדבר כמשכיר לו בשבת עצמה והוי כשכר שבת ולכן אסור מערב שבת ולא מרביעי או חמישי שאז אין להתיר אלא בהבלעה, עכ"ד. ודעת רבינו יונה (הו"ד ברא"ש שם) לאסור רק בכלים שעושים בהן מלאכה שבזה יש לאסור אפי' בהבלעה, עכ"ד.
ובמשנ"ב (שם, סק"א) הביא בשם הט"ז (שם סק"א) שי"ל דאף לשיטת הרמב"ם אין להקל אלא בהבלעה עם שאר הימים אבל לא כאשר סיכמו על שבת לחוד דבזה הוי כשכר שבת ואסור, עכ"ד. כלומר שכל ההיתר הוא דווקא להשכיר בהבלע מיום רביעי ולא על שבת לבד. וכ"כ בפתח הדביר (סי' רמג סק"ו) ובחסד לאלפים (שם סק"א) וכ"כ באור לציון (ח"ב פכ"ה אות א) וכ"נ מדברי הכה"ח יובאו דבריו לקמיה.
והנה במטה יהודה (סי' רמו סק"א) רצה לחדש היתר להשכיר לגוי אף לשבת לבד שלא בהבלעה וזאת מסתימת השו"ע לעיל שכתב להתיר להשכיר כלים לגוי משמע אף שלא בהבלעה שרי, וכל החומרא בזה תהיה לראשונים דפליגי על הרי"ף והרמב"ם (תוס' ודעימיה לעיל) וסוברים שאין להשכיר לגוי מע"ש מחשש מראית העין דנראה כשכר שבת ונראה כשכר שבת ולכן יש להחמיר, אך לשיטת הרי"ף והרמב"ם אפשר להקל בזה, עכ"ד. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (ח"א חאו"ח סי' מד) אך עיין בכה"ח (סי' רמו סק"ח) שכתב דלא כהמטה יהודה אלא כהט"ז דאין להקל במשכיר לו על שבת לבד, ואף בכלי שאין עושין בו מלאכה ואף בחדר לדור בו אסור, והביא את דברי הפמ"ג (א"א אות ג) שרק לדבר מצוה כגון להוליך אתרוגים שרי, עכ"ד.
החילוק בין הדלקת נר לנתינת בגדים למתקן או לכובס גוי
והנה דבריו של השו"ע בהיתר ליתן לכובס הם כשיטת רוב הראשונים שבגדים לכובס שרי רק באופן שקצץ וכמו שכתבו תוס' (שבת יט, ע"א ד"ה אלא אם כן) והרא"ש (פ"א דשבת סי' לו) והר"ן (פ"א דשבת דף ז ע"א). ועיין במג"א (שם סק"ו) שציין הקו' מסי' רעו ס"א שהדלקת נר לצורך הישראל אסור, וחילק דכובס שאני שבזמן הזה נתינת כלים לכובס שקצבתו ידועה נהגו ליתן לו בע"ש סמוך לחשיכה ללא חשש, עכ"ד. וכן כתב בא"ר (סק"ה) וכן הובא במשנ"ב (סקי"ד) ועיין בבה"ל (שם ד"ה אם קצץ) שהסתפק בדעת המג"א אם צריך שיסכם עם הגוי בפירוש שיתן לו שכר או סגי בכך שסיכם עימו שיעבוד בשבת, ונשאר בצ"ע, אך כתב שם שהתוספת שבת (שם סק"ט) כתב דלמג"א סגי בקציצה בפעם הראשונה, ולא צריך לחזור ולסכם עימו פעם נוספת, עכ"ד.
ובר"ן (שבת פ"א דף ז ע"א) כתב וז"ל, ומסתברא לי דכל שקצץ אף על פי שעשה הנכרי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמה ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קכב, ע"א) נכרי שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דנכרי אדתא דישראל קא עביד אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי ישראל להשתמש אפילו בשבת, עכ"ד. ועיין בדברי הב"י (סי' רנב) שכתב להתיר ללבוש בגד שתפרו הגוי בשבת בקבלנות כמ"ש הר"ן הנז' ובשו"ע (סי' רנב ס"ב) פסק כהר"ן להקל ללבוש הבגד אף בשבת עצמה. ובמשנ"ב (שם סקכ"ז) שכתב בשם המג"א (שם סקי"א) והב"י שהביאו טעם הר"ן לחלק בין דין נר המובא בשו"ע לקמן סי' רעו ס"א שאם גוי הדליק נר בשביל ישראל ששם אף שעושה על דעת עצמו וקצץ הדלקתו היא על מנת שישתמש בו הישראל עכשיו ואסור (ואף בבית ישראל דבלא"ה לא מהני קציצה, שעה"צ סקכ"ב) משא"כ במתקן גוי אף שהישראל נהנה בלבישתו מ"מ הגוי לא עשה זאת בשבת בשביל הנאת הישראל. והדגיש המ"ב (בשם הפמ"ג א"א סקי"א) שבאופן שאמר לו בע"ש למה לא גמרת מלאכתי אף במתקן בגדיו יש לאסור ואף לדעת השו"ע, עכ"ד. ולדעת הרמ"א להחמיר לכתחילה במקום שידוע שהגוי גמרו בשבת שצריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו ובמקום צורך יש להקל עיין בדבריו שם. ועיין בה"ל (שם ד"ה שהאינו יהודי) בשם הפמ"ג (א"א ס"ק יב) דיש להקל במלאכה דרבנן.
העולה לדינא, א. אסור לשלוח שותף גוי שיתחרה בתחרות קנייה בנכסים של הוצאה לפועל בערב שבת כשיש חשש מציאותי שהמכירה תזלוג לשבת עצמה (אפשר להקל רק באופן שיש ידיעה ברורה שהמכירה לא תזלוג לשבת עצמה) ב. באופן שישנה תחרות כמה ימים שנמשכת גם בשבת מותר לשלוח שותף גוי שיתעסק בזה ע"י שיסכם עימו בהבלעה עם שאר ימי החול שקודם השבת והכספים יחלקו בשווה בניהם, ויזהר מאוד לא לדבר עימו כלום בערב שבת ובסמוך לה על ענין מלאכתו.