שאלה
אדם שהיה לו כסף פרטי משלו שהתערבב עם כספי צדקה איך ינהג?
תשובה
אם המעות התערבו ע"י אדם אחר, או ששכח – מה שבטוח שייך לצדקה ייתן, והשאר חולין.
אם פשע ולכן נתערב – מה שבטוח יקח לחולין והשאר טוב שייתן לצדקה.
מקורות
כתב הב"י ביו"ד סי' רנ"ט "כתב עוד בהגהות מרדכי בפ"ק דב"ב (סי' תרנט) תניא בתורת כהנים (קדושים פרשתא א ספ"ג) מנין שספק לקט לקט, ספק פאה פאה, ספק שכחה שכחה, תלמוד לומר (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אותם. ובירושלמי (פאה פ"ד ה"ז) אמרינן מנין שספק לקט לקט, דאמר קרא (תהלים פב ג) עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו, יש לי ללמוד מכאן דהוא הדין ספק צדקה צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו, וכי היכי דדריש הצדיקהו במתנותיו, הכי נמי איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה, היינו מתנה, הילכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות ומספקא ליה אם הם של צדקה או לאו חייב ליתן אותם לצדקה, עכ"ל אז"ק (או"ז הל' צדקה סי' יח)".
והעיר הדרכי משה בס"ק ה' "והרשב"א כתב בתשובה (ח"א) סימן תרנ"ו באחד שהיה פורש מבלינס"א ללכת למורסיא והפקיד שם תיבתו, ואמר שהוא מתיירא שמא ימות בדרך ההוא היו אתם עדים מעידים שהוא מקדיש התיבה והספרים והמעות והבגדים שבתוכה אם יקראנו מות, ויהיו נכסיו לשם כופר נפשו, והיו שטרי חובות בתוך התיבה או כלי כסף וכלי זהב ותכשיטים, אינן נכללים בלשון ספרים ובגדים ומעות, ומסתפק אני בעיקר הקדש שאמר מתיירא אני שמא ימות בדרך זה יש במשמע שני פנים אם דעתו שאם ימות קודם הגיעו למורסיא, והואיל ולא מת עד בואו למורסיא נתבטל ההקדש [או אם דעתו שאם ימות עד שובו לבלינסיאה יהיה הקדש, אף על פי שקצת משמע שדעתו לקיים ההקדש]… מכל מקום הדברים נראין שאם לא דעתו לשוב אלא לעמוד במורסיא אין בלשון זה אלא מהלך עד מורסא ולכן אם היה דעתו לשוב הוי הקדש ואם לא היה דעתו לשוב לא הוה הקדש, ואם יש ספק בדבר הולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו שהוא היורש, ממילא והעניים שאמרו נתקיים התנאי עליהם להביא ראיה, עכ"ל. והאריך שם בראיות דספק הקדש הוי ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה, וכן פסק מהרא"י (תרומת הדשן פסקים וכתבים) סימן ע"ג דמוקמינן ממונא בחזקת מריה, ועיין בחשן משפט סימן ר"נ (עמ' נ (ס"ד)) בדין ספק הקדש שהוא מחלוקת הפוסקים".
וכתב השו"ע ביו"ד סי' רנ"ט סעי' ה' "מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה, חייב ליתן אותם לצדקה".
והגיה הרמ"א "אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו, ומת, שאין לידע כוונתו, נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה, וכל זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים".
אמנם בביאור הגר"א ס"ק ט"ו כתב "מי שיש כו'. ממתני' ספ"ד דפאה וכמ"ש בירושלמי ות"כ והביאן הר"ש שם ועבה"ג אבל בחולין קל"ד א' מוכח להיפך דאזלינן לקולא וכמו בכל ספק ממונא, אא"כ ה"ל חזקת חיוב מקודם, וכ"ה בירושלמי דפאה שם שספק לקט כו' אר"י דר"י בן חגרא היא דתני גר שנתגייר, וה"ל קמה נקצרת עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב, ואם ספק פטור, ר"י בן חגרא מחייב, רשב"ל אמר ד"ה חייב ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב, ועובד כוכבים שעיקרו פטור ספיקו פטור, והיינו כמ"ש בגמ' הנ"ל ואף על גב דר"י פליג עליה מ"מ סוגיא דידן כר"ל וכ"ש לר' יוחנן דבכ"ע פטור וכ"כ הר"נ בנדרים ז' א' מכמה סוגיות שבגמ' וכ"כ הרשב"א בתשובה וכמ"ש בהג"ה, והרב מחלק בין יורשים כו' וליתא".
יוצא שהיכא שמספוק אם יש בידו מעות של צדקה לדעת השו"ע ספיקו לחומרא, ולדעת הגר"א ספיקו לקולא, ובפרט שהוא המוחזק.
וכתב בערוך השולחן סעי' ט"ו "כתב רבינו הב"י בסעי' ח' מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל דאע"ג דבכל ספק ממון אין מוציאין מיד המוחזק מ"מ צדקה שאני דהוי ספק ספיקא איסורא דבפיך זו צדקה וספק נדרים לחומרא ויש מהפוסקים החולקים בזה וס"ל דגם בצדקה ספק ממון לקולא וכבר הבאנו זה בר"ס רנ"ח ע"ש אמנם רבותינו בעלי הש"ע הכריעו כן להלכה ובאמת מאי שנא זה מספק נדר ולכן כתב רבינו הרמ"א וז"ל אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה וכל זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים עכ"ל ודבריו ברורים בטעמן דהא גבי יורשים ליכא נדר וממילא דאצלם הוה ככל ספק ממון דבחזקת בעלים עומדת", והוסיף בסעי' ט"ז "ורבים הקשו על רבינו הב"י ממ"ש בח"מ סי' ר"נ בשכיב מרע שהקדיש נכסיו אם עמד חוזר ובגמרא [ב"ב קמ"ח ב] נשאר בתיקו הרי פסק בעצמו גם בספק הקדש וצדקה לקולא [עי' ט"ז סק"ח וש"ך סקי"ד והגר"א סקט"ו] ולפמ"ש ל"ק דבשכיב מרע לא שייך נדר אלא צוואה בעלמא שהרי דין הדיוט ודין הקדש שוין בו דנקנה באמירה בעלמא והוי ככל ספק ממון וגם המחמירים שם מחמירים מטעם אחר ובארנוהו שם סעי' ל' ע"ש אבל בריא הנודר לצדקה הוי נדר גמור וספיקא לחומרא ונ"ל עיקר לדינא כדברי רבותינו בעלי הש"ע ודבר פשוט הוא דכשיש ספק והבע"ד אומר שכן היתה כוונתו דנאמן בכל עניין [וכל מה שהשיגו אינם השגות ודו"ק]".
ונראה ביאור הדברים ע"פ מה דאיתא במחנה אפרים הלכות צדקה סימן ב "והיכא דנדר לעניים שאמר ליתן כ"כ לעניים או שאמר סלע זו לצדקה צריך לעיין אי זכו ביה העניים אי לא, ולענין חזרה פשיטא דלא מצי למהדר ביה משום בפיך זו צדקה, אלא כי קא מיבעיא לן להיכא דמת הנודר אי חייבים היורשים ליתן, מי נימא כיון דאמר סלע זו לצדקה כבר זכו בי' עניים זכי' גמורה וכי מת חייבים יורשים ליתנו או דילמא כי קאמר סלע זו לעניים עדיין לא זכו ביה עניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה שחייב לקיים דברו וכי מת יורשים פטורים כיון דהם לא נדרו. ואפילו נימא דהיורשים חייבים נדרא דאבוהון עדיין איכא למיבעי היכא דהיורשים הם קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע חובת אביהם. ואי ס"ל דכל האומר סלע זו לצדקה זכו ביה עניים זכי' גמור' אפילו ביורשים קטנים מוציאין מידם".
והסיק "והב"י בה' שבת סי' ש"ו כתב ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן דהא תנן אין מקדישין ומצאתי בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע אבל לא אסרו לחייב עצמו, וכ"כ הכלבו בשם גאון דדוקא הקדש מזבח או ב"ה אסור משום שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת או עטרה מותר לפי שאין מייחדין שם דבר שיוצא מרשותן וכו' עכ"ל. ומדבריו אלו שכתב לפי שאין מיחדים שם דבר שיוצא מרשותן משמע דכל שמיחד ואומר כלי זה להקדש אפילו בהקדשות דידן אסור משום שיוצא מרשותו לרשות הקדש, אבל מתחלת דבריו שכתב דדוקא הקדש מזבח או הקדש ב"ה אסור לפ"ז היה נראה לדקדק איפכא שהקדשות דידן אינם נקנים באמירה אלא נדרא הוא שמחייב עצמו לקיימו. וכדי לישב דבריו היה נראה דה"ק הא דקתני אין מקדישין ה"ד הקדש מזבח או ב"ה שע"פ דיבורו נקנה להקדש ונעשה הקדש או למזבח או לב"ה, אבל האומר שאביא קרבן או תודה לב"ה שעדיין לא יצא מרשותו שום דבר מיוחד אלא שמחייב עצמו להקדש שפיר דמי. ובספר המקח לר' האיי גאון שער נ"ח נראה דס"ל דבהקדש עניים נמי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו וזה נראה דעת הרי"ף שהביא הסוגייא פ"ק דקידו' וכ"כ המרדכי בפרק ד' וה' לדעת הרי"ף. וראיתי להב"י שכתב בסי' קכ"ה על מ"ש הטור דאם אמר הולך מנה זה לפ' דאינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאשגרת לישן הוא דנקיט דלא אמרו הכי אלא בהקדש ב"ה אבל בהקדש עניים דין הדיוט יש לו, אבל מדבריו בסי' רי"ב נראה שזכו בו עניים שכתב אבל כשאמר פירות דקל זה אתן לענים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מטעם שזכו בו עניים דהא ודאי אינם זוכים בדשלב"ל, משמע דבדבר שבא לעולם זכו עניים זכייה ממש וכ"כ הרב בש"ך בסי' פ"ז וכ"נ מההיא דאיבעיא לן בפ"ק דנדרים אי יש יד לצדקה ופי' המפרשים דכל שאמר וזה כזה ה"ז נתפס משמע דהסלע עצמו הוקצה לצדקה דאלת"ה אלא שאין כאן חיוב נידרא דרמי אגברא כי אומר זה כזה היכי מיתפס", כלומר שהיכא שאמר סלע זו לצדקה זה שייך לעניים אבל אם לא ייחד מטבע אינה של עניים, ונפק"מ מי ייחשב כאן המוחזק, ולכן לדעת השו"ע שיש ספק מי מוחזק בזה, והוי ספק נדר יש ליתנו לעניים.
והנה כתב השולחן ערוך חושן משפט הלכות פקדון סימן שא ו "מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו, פטור, שנאמר: לשמור (שמות כב, ט), ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעין. במה דברים אמורים, בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים ידועים. אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הרי זה ממון שיש לו תובעים, וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים. (וכן אם הגבאי אמר לשומר: שמור לי, חייב כשאר שומר) (מרדכי פרק החובל)", יוצא שלדעת השו"ע העניים אינם מוחזקים כל עוד שאין אלו אעניים ידועים.
הקדש
כתב הבית יוסף (סי' ש"ו): "ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן בפרק שואל (סד. ד"ה פוסקין), דהא תנן (ביצה לו ע"ב): אין מקדישין, ומצאתי בשם רבינו חננאל שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב עצמו בדיבורו לגבוה. ועדיין אין נוח לי, דהא אין מעריכין (ביצה שם) לאו כלי ידוע הוא ואפילו הכי – אסור, עכ"ל. ונראה לי דמעריך דמי שפיר למקח וממכר, דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש. והכלבו כתב בסימן נ"ח (יח ע"ד) בשם גאון אחד, דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית – אסור, שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר, אבל עכשיו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהם – מותר, לפי שעדיין אין מייחדין שום דבר שיוצא מרשותן, ואינו דומה למקח וממכר, עד כאן. וזה כדברי רבינו חננאל שכתבתי בסמוך", עכ"ל.
וכתב השו"ע (סי' ש"ו סעי' ו'): "חפצי שמים – מותר לדבר בהם, כגון: חשבונות של מצוה, ולפסוק צדקה, ולפקח על עסקי רבים, ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אומנות; ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות – אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז); והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה".
וכתב המגן אברהם שם (ס"ק י"א): "ואף על גב דאין מקדישין, כמ"ש סימן של"ט ס"ד, היינו כלי ידוע דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדבורו לגבוה. אלא דקשה לי הא כשמעריך עצמו נמי מחייב עצמו ואסור, עכ"ל ר"ן. ועיין בבית יוסף שתי' ולדידיה אסור להקדיש טס בשבת לבדק הבית. אבל בכל בו כתב דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית – אסור דיוצא מרשותו לרשות גבוה, אבל הנודר ס"ת או עטרה – מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן, עכ"ל. נ"ל כוונתו דהקדישות דידן חולין נינהו כמ"ש בח"מ סימן צ"ה (שכתב השו"ע: "אלו דברים שאין נשבעין עליהם. מן התורה, וכו' והקדשות וכו' והקדשות שאמרו, דוקא הקדש גבוה, אבל הקדש לעניים או לבית הכנסת או לספר תורה וכיוצא בזה, נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט", ולמד מזה הש"ך בס"ק ו' שלהקדשות יש דין של חולין), ויש לכל ישראל חלק בהן, א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש גם כן חלק בו כנ"ל, דלא כהרב ב"י". כלומר, שכיון שיש גם לתורם רשות בזה ולא יצא מרשותו לגמרי אז זה אינו דומה למקח וממכר כ"כ. וראה במשנ"ב (סי' של"ט ס"ק כ"ג וסי' ש"ו ס"ק כ"ז).
וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"א): "ור"ל דהבית יוסף מפרש דברי הכלבו כדברי הר"ן לפי שאין מייחד דבר ידוע אלא שנודר ומחייב עצמו ליתן ספר תורה או עטרה, ולדבריו אסור להקדיש טס ידוע בשבת, מה שאין כן לפירוש מגן אברהם – שרי כיון שעדיין יש גם לו חלק בו. לבושי שרד". וא"כ יוצא שלדעת השו"ע ההקדש מוחזק כבר במעות אלו, ולדעת המג"א אין ההקדש מוחזק בהם דהרי גם לו יש חלק בהם.
התערב
ועתה נבוא לדינא היכא שברור שהיה לו מעות צדקה, וברור שהיה מעות שאינם של צדקה ונתערבו, ואינו יודע כמה, שהנה לא מביעי לדעת השו"ע דיש ליתן הכל לצדקה (עד כמה שיש לו בו ספק), אלא גם לדעת הגר"א כיון שהכא ברור שיש מכספי צדקה.
כתב הרמ"א סעי' ו' "השתמש בתיבה מעות הקדש וחולין זה אחר זה, ומצא אחר כך מעות, אזלינן בתר בתרא. (הגהות מרדכי דב"ב). ואם השתמש בבת אחת בשתיהן, אזלינן בתר רובא. ואם מצאן בגומא, דאיכא למימר שהיו מונחים שם זמן ארוך ולא ראה, אפילו בזה אחר זה אזלינן בתר רובא (שם)".
והנה נתיבות המשפט ביאורים סימן רכט ס"ק א' פליג על זה וז"ל "הבורר צרורות. דין זה הובא בש"ס ביצה ל"ח [ע"ב], ולאשר שהש"ס הוא תמוה כמ"ש הפני יהושע [שם ד"ה לכן] על ש"ס זו ולהבין דברי חכמים וחידותם, וע"ש שפירש בדוחק, ולאשר שלפי מה שפירשתי יש בו נפקא מינה לדינא, לזאת אעתיק לשון הש"ס בקיצור ומה שנראה לי לפרש. וז"ל הש"ס [שם ע"א] על המתניתין דוכן האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן [שם ל"ז ע"א], ומקשה הש"ס ואמאי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה, א"ל ר' אבא הרי שנתערב קב חיטין בי' קבין חיטין של חבירו יאכל הלה וחדי, אחיכו עליה, מאי שנא חיטין בשעורין דלא קאמר, דהוה ליה מין בשאינו מינו, חיטין בחיטין נמי נהי דלרבי יהודה לא בטיל לרבנן מיבטל בטיל, א"ל רב ספרא שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא דהבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חיטין אלמא כילא חסריה, ה"נ כילא חסריה, א"ל אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין [לאין לו תובעין], א"ל וליטעמיך הא דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה וכו'. עיין במקומו שהש"ס זו הוא תמוה מאד.
והנראה לפענ"ד ליישב, דהנה התוס' [שם ל"ח ע"א] ד"ה וליבטיל מים ומלח, כתבו וז"ל, ותימה הא הוי דבר שיש לו מתירין, ותירצו דהכא איסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ, ובכאן שם בעל העיסה עליה ולא שם בעלת המים והמלח וכו', ור' אבא מהדר להו דאין שם בעלת המים והמלח בטל כמו שאין שם בעל הקב בטל בי' קבין דנפישין, עכ"ל. הרי מוכח מדברי התוס' דעיקר פילפול הש"ס הוא אם ע"י ביטול ברוב אזיל שם בעלים מהחפץ…. ולפ"ז אתי שפיר, דמתחילה הקשה הש"ס דליבטיל מים ומלח, דהיינו שהרי אזיל שם בעלת מים ומלח ע"י הביטול ברוב, ועל זה משני ר' אבא דודאי לא אזיל שם הבעלים ע"י ביטול ברוב,
והיוצא לנו מזה, דלענין בורר צרורות אפילו נידוש התבואה במקום הפקר ולא זכה בעל החיטין בהצרורות מכל מקום חייב הבורר צרורות, וכן אם שמעון דש התבואה שלו בבית ראובן וראובן היה הבורר צרורות שלו מגרנו של שמעון, חייב ראובן לשלם לשמעון", כלומר שכל הדין שבטל הוא שאין עליו שם בעלוטת לעניין תחומין אבל לעולם הוא צריך לתת לשני עכ"פ לצאת ידי שמים וכמו שיבואר.
והנה כתב עוד הנתיבות בכללי תפיסה אות ב תמה על הרמ"א וסובר שיש לצדד לטובת הצדקה מדין 'עני ורש הצדיקו',
טענת ספק
והנה יש לדמותו למה דאיתא בשו"ע חו"מ סי' ע"ה סעי' י"ח "טענו שניהם ספק, כגון שטענו: הלויתיך ואינו יודע כמה, והשיבו: אמת שהלויתני ואיני יודע כמה, אין הנתבע נשבע אפילו היסת, ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים. ויש אומרים שכיון שזוכר שלוה, אינו יוצא ידי שמים עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל. ובין כך ובין כך יכול המלוה להחרים סתם על כל מי שיודע שהוא חייב לו ואינו פורעו",
וכתב הש"ך בס"ק ס"ז " ויש אומרים כו'. ולפע"ד נראה להכריע כסברא הראשונה דפטור אף לצאת ידי שמים, מן הירושלמי סוף פרק הגוזל בתרא [ה"ז], דאיתא התם (גזלתני) [גזלתיך] כו' והלה אומר איני יודע, ר' ירמיה סבר מימר חייב להעמיד לו מן הדין, ר' יוסי סבר מימר עוד היא לצאת ידי שמים. הוצאתי מן הכיס ונתתי לך, והוא אומר איני יודע, רב הונא אמר אומרים לו את לית ידע אהן ידע. ונ"ל דה"פ, הוצאתי מן הכיס בלי מנין ונתתי לך ואיני יודע כמה, והוא אומר ג"כ איני יודע כמה, אמר רב הונא אומרים לו לתובע את לית ידע הוא ידע, בתמיה. ומדמייתי מעיקרא פלוגתא דר' ירמיה ור' יוסי בלצאת ידי שמים, וגם מוקי התם בירושלמי מיד לעיל מיניה מתני' דקתני חייב, היינו בבא לצאת ידי שמים, ובתר הכי אמר סתמא אומרים לו את לית ידע כו', משמע בהוצאתי מן הכיס כו' פטור אף לצאת ידי שמים, כן נלפע"ד", ודחאו האורים סימן עה ס"ק נז "וי"א שכיון שזוכר וכו'. והש"ך (סקס"ז) הכריע מדברי ירושלמי (ב"ק פ"י ה"ז) כדעת הראשון, ועיין (תומים סק"כ) כי בררתי דאין הפירוש בירושלמי כדבריו, ולכן אין הכרעתו מכרעת".
וכתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן קנה "אבל אם יש מקום לחייב הגבאי הנ"ל הוא מטעם שהשליח ודאי לא עשה כהוגן שעירב מעות צדקה בכיס של הגבאי בלי מנין ומספר ואף שהשליח שוגג הוא שהיה סובר מסתמא הגבאי יודע חשבון מעותיו מ"מ מה בכך ששוגג וטועה הוא ואדם מועד לעולם ואם כן הגבאי ששלח השליח הזה מיחשב שומר שמסר לשומר ומתחייב השומר הראשון בפשיעת השני אפילו מסר לשומר שדרך בעל הפקדון להפקיד אצלו מ"מ חייב הראשון בפשיעת השני כמבואר בח"מ סימן ע"ב סעיף למ"ד /ל/ בהגה"ה ולדעת הסמ"ע ס"ק צ"ו בזה כ"ע מודו ולדעת הש"ך תליא בפלוגתא ע"ש. ואף שבדיני אדם גם השליח אינו מחוייב יותר רק מה שבודאי היה בקופה של צדקה אבל זה שאינו ברור מיחשב א"י אם נתחייבתי לך אבל עכ"פ לצי"ש חייב אליבא דכ"ע אפילו למאן דסובר בסימן ע"ה בסעיף י"ח דבטוענים שניהם ספק פטור אפילו לצי"ש היינו דשם הטעם שהנתבע אומר למה יתחייב הוא שהיה לו לדקדק אדרבה היה להתובע לדקדק אבל כאן ודאי היה להשליח לדקדק ומעתה יפה פסק מעלתו שיעיין בפנקס הצדקה כמה רגיל בחודש להיות הכנסת המתן בסתר ויראה כמה שנים זה אחר זה ויתפוס ערך היותר גבוה ובזה יוצא גם י"ש דלמיחש למידי דלא שכיח כלל ודאי א"צ. דברי מחו' הד"ש".
וביתר ביאור הביא הפת"ש ביו"ד ס"ק י"ג " ועיין (בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן קנ"ה) שנשאל גבאי צדקה שלח שליח ליקח מעות ממתן בסתר והשליח הביא המעות ועירבם בכיס מעות חולין של הגבאי בלי מנין ומספר והגבאי אינו יכול לברר חשבונו כמה היה מעות חולין שלו מה דינו והשיב כיון שהשליח ודאי לא עשה כהוגן ואדם מועד לעולם וא"כ הגבאי ששלח שליח זה מיחשב שומר שמסר לשומר ומתחייב השומר הראשון בפשיעת השני ולכן חייב הגבאי כדי לצאת י"ש שיעיין בפנקס הצדקה כמה רגיל בחודש להיות הכנסת המתן בסתר ויראה כמה שנים זה אח"ז ויתפוס ערך היותר גבוה ובזה יוצא גם י"ש דלמיחש למידי דלא שכיח כלל ודאי א"צ. וכתב עוד דאם אירע דבר זה בין איש ובין רעהו במעות שלהם שאינו של צדקה כיון שהוא לא פשע כלום א"צ זה שחבירו עירב מעותיו עם מעותיו להחזיר לחבירו רק מי שברי לו שיש בכיס עודף על מעותיו אבל כל כמה שהוא מסופק אולי זהו שלו א"צ להחזיר אפילו לצאת י"ש ע"ש". כלומר היכא שפשע יש לו להחמיר ולהפריש את המסופק ולתתו לצדקה, אבל היכא שלא פשע אינו צריך לתת אף לצאת ידי שמים בדבר שהוא ספק.
וא"כ דבר שהוא ודאי לו ששייך להקדש או לצדקה יש ליתנו לצדקה וה"ה סכום שידוע לו שהוא שלו יכול לשמור, ובסכום שהוא ספק אם פשע ומחמת פשיעתו נתערב יש לו להחמיר ולתת הכל לצדקה, אבל אם לא פשע יש להקל לו ובפרט אם ברור לו שהממון של חולין היה יותר
העולה
אם המעות התערבו ע"י אדם אחר, או ששכח – מה שבטוח שייך לצדקה ייתן, והשאר חולין.
אם פשע ולכן נתערב – מה שבטוח יקח לחולין והשאר טוב שייתן לצדקה.