שאלה
אדם שאיבד את כתובתו ולא זוכר את הסכום שהיה כתוב בה, מה עושים בכתובה השניה?
תשובה
א. כתובה שאבדה בכתובה החדשה שיסדרו הקרויה 'כתובה דאירכסא' יהיה סכום עיקר הכתובה לפי הדין (מאתיים זוז) וסכום התוספת יהיה לפי הסכמת בני הזוג, ואם אינם זוכרים ישאלו את העדים שחתמו על הכתובה. ב. אם העדים אינם זוכרים ויש ויכוח בין הבעל האישה לגבי סכום התוספת, יחייבו בית הדין את הבעל בשליש או בחצי מהסכום כפי ראות עיני הדיינים, ג. אם סכום התוספת בכתובה הראשונה היה גבוה מהסכום שרוצה הבעל לכתוב בכתובה השניה והאישה מוחלת אין המחילה מועילה וצריך להוסיף סכום זה בכתובה החדשה שמסדרים. ד. בכל הנ"ל אין לסמוך על העתק כתובה שמצוי בידי בית הדין.
מקורות
הנה ידועה ההלכה שישנו איסור לחיות עם האישה ללא כתובה, כמאמר חז"ל 'אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה אפי' שעה אחת' (ב"ק פט, ע"א).
ובענין בני זוג שאבדה כתובתם הקרויה 'כתובה דאירכסא' הובא בגמ' (כתובות נז, ע"א) 'אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא לרב אויא, אירכס כתובתה אתו לקמיה דרב יוסף אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה אמר ליה אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזרותיו אי הכי זיל כתוב לה', ע"כ. מבואר מדברי הגמ' שבני זוג שאבדה כתובתם אסור להם לחיות יחד עד שיכתבו כתובה חדשה.
וטעם הדבר הובא ברש"י (שם, ד"ה זו דברי ר"מ) שהוקשה לו מדברי ר"מ עצמו במשנה לעיל (נא, ע"א) שאף אם הבעל לא כתב כתובה בתחילה מ"מ גובה האישה מנה או מאתיים מפני שהוא תנאי בי"ד וכאן משמע שהדבר תלוי בשטר הכתובה שצריך להיות בידה, ואף אם נאמר שתנאי בי"ד סגי כדי לגבות כתובתה מה שאכן מועיל למעשה, מכל מקום כיון שאין השטר בידה אין לאישה סמיכות דעת משום שאומרת שאם תתבע את בעלה יאמר פרעתי (כי אין לה שטר בידה) ולכן הוי בעילתה בעילת זנות, עכ"ד.
וברש"י (שם ד"ה זיל כתוב לה) פירש: כתובה אחריתיה מהא דאמרינן לעיל (נא, ע"א) לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים ואוקמינן כר"מ התם במקום שאין כותבים כתובה דכולהו אתנאי קאי סמכי, אי נמי במקום שכותבין וגובה לר"מ מיהו בעילת זנות באיסור, ע"כ. והיינו שישנם ב' הסברים בסתירת הסוגיות, א' שבמשנה לעיל מיירי במקום שלא נהגו לכתוב, ב' שמיירי במקום שנהגו ומכל מקום האישה לא סומכת דעתה בזה. כדברי רש"י כן פשיטא לכל הראשונים בסוגיא שם (כתובות נז, ע"א) שכל עוד לא כתב לה כתובה חדשה בעילתו נחשבת לבעילת זנות ואסור לחיות עימה, עד שיכתוב לה כתובה חדשה, כך הובא בדבריהם של הרמב"ן הרשב"א המאירי והריטב"א (שם).
וכן נפסק להלכה בטור ובשו"ע (אבהע"ז, סי' ס"ו ס"ג) ז"ל, אם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו (ודוקא) שכתבה לו התקבלתי כתובתי צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, עכ"ל. ובביאור הדברים כתבו הבית שמואל (שם, סק"ט) והחלקת מחוקק (שם, סקי"ד) בב' עניניים א' מה שהוסיף הרמ"א בדברי השו"ע את המילה 'ודוקא' שכתבה לו התקבלתי הוא כדברי הרמ"א בד"מ שהביא בשם המרדכי (ב"ק סי' צג) דאין מחילת האישה מועילה אלא בכתב ולא בע"פ, וכן הדין בתנאי כנ"ל, ובחלקת מחוקק שם הקשה מ"ש משטר חוב דפסק המרדכי (סנהדרין סי' תרפ) דמהני מחילה בע"פ ואף אם תפס שטרא, וחילק שבאישה מחילה ע"פ לא מהני אלא לאחר מיתה אבל בחייו כל עוד יושבת תחת בעלה כל זמן שלא כותבת לו 'התקבלתי' יכולה לומר לו משחקת הייתי בך ודברי הבאי אמרתי, משא"כ בשטר חוב דעלמא, וביאר החלקת מחוקק את דברי המרדכי שכיון שכתובה דבר תורה היא ממילא התנאי בע"פ הוי תנאי בעלמא ואינו קיים, עיי"ש בדבריו. ובדעת השו"ע כתב הב"ש (שם) שהרב המגיד (אישות פי"ב, ה"ו) והר"ן (כתובות כג, ע"א ד"ה אי הכי) שלא מהני מחילה בע"פ ואף בכתב לא מהני אם לא מגרשה מיד ודר עימה ורקא אם מגרשה מיד ואינו דר עימה מהני וכך נקט השו"ע (שם, ס"ט) כהרמב"ם שאף בכתב לא מהני, ושיטה נוספת בזה היא שיטת הטור (אבהע"ז, ריש סי' סו) שכתב שתנאי לא מהני בכתב ומחילה מהני בכתב. ב' במש"כ השו"ע שבכתבה לו 'התקבלתי כתובתי' צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה כתבו הב"ש (שם סקי"ד) והב"ש (שם, סק"י) שכל זה דווקא במוחלת שאז כל החיוב הוא רק על עיקר הכתובה אבל כדי כתובה דאורייתא צריך לכתוב אחרת אם אינו מגרשה מיד, וכל זה במוחלת דווקא אבל באיבדה כתובתה (- כתובה דאירכסא) צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמו בתחילה וכן אם מגרשה, משום שבאבדה כתובתה לא נמחל בזה החוב שהיה.
כתובה שאבדה – סכום עיקר הכתובה והתוספת**
לגבי עצם סכום הכתובה כותבים בכתובה החדשה כמו שהיה כתוב בכתובה הקודמת שהם סכומים ידועים (מאתיים זוז) כמובן אם זוכרים כמה היה הסכום ואם אינם זוכרים יש לשאול את העדים כדלקמן. וכמו שהזכרנו בשם הב"ש והח"מ הנ"ל שבזה לא נמחל החוב כשהיה בתחילה וכותבים בזה כפי שהוסכם בניהם בתחילה וכל הדין שמוחלת מועיל הוא דווקא בסתם כתובה ולא בכתובה דאירכסא, וכן מופיע בכל מנסחי כתובות דאירכסא, ויש לדון אם גם לענין התוספת קיים דינו של הב"ש שלא נמחל החוב שהיה בתחילה שסכום התוספת הוא בדרך כלל הוא סכום משתנה בין בני זוג כיום בין אצל הספרדים ובין אצל האשכנזים, והנה בחזו"א (כתובות סי' סה סק"ח) הביא את דברי הב"ש (שם) וכתב עליהם שבאבדה צריך לכתוב כל הכתובה שמשמע שדבריו אמורים גם לענין התוספת, ולמד מדבריו שדבר זה הוא חיובא, אבל הגר"א בביאורו (שם, סקי"ז) כתב שלא אכפת לן בתוספת במה שלא סמכא דעתא שלא אמר ר"מ כל הפוחת וכו' אלא בעיקר הכתובה המחוייב בה מן הדין ולא לענין התוספת, עכ"ד. וכן משמע מהפוסקים שבטור (אבהע"ז סי' ס"ו) כתב בנוסח הכתובה 'ואוסיפית ליה מדילי עכשיו תוספת על עיקר הכתובה הראשונה דאירכסא, סכום כך וכך' ובפרישה (שם ס"ק כז) ביאר כמשנ"ת שעל התוספת אין מאמינים לו משום טריפת לקוחות שלא כדין ורק על עיקר הכתובה מאמינים לו מפני שהנשאת יש לה קול, עכ"ד. ואם ישנו ויכוח בין הבעל לאישה לגבי סכום התוספת שהיה בכתובה הראשונה מובא בפוסקים שאם יש עדים שזוכרים את החופה ואת הסכום כותבין אותו אם שניהם מסכימים ואף אם אין שניהם מסכימים בין בעיקר הכתובה ובין בתוספת כותבין את הסכום כפי שהיה בכתובה הראשונה ואף בע"כ של בעל, כך מובא בהרבה מהפוסקים כן כתב בשו"ת מהרי"ק (שורש קטז) וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' סב) ובשו"ת פני דוד (פאפו, סי' ג) וכ"מ מדברי התשב"ץ (לקמן) ובשו"ת הרדב"ז (ח"ד, סי' קיד) אך הוא סייג דבריו שם שאם הבעל טוען שהאישה החביאה כתובתה והסכום היה פחות ממה שטוענת בזה הדין דמשביעין אותה או מחרימין עליה עד שתודה ואם לא הודית כותבין לה בפחות שבקרובותיה, עכ"ד.
כשלא ידוע הסכום שהיה בכתובה הראשונה**
כאשר אין ידוע לבני הזוג ואין עדים שיודעים מה היה הסכום שכתוב בכתובה הראשונה (כשאין ויכוח בניהם, ואם יש ויכוח עיין לקמן מה שנכתוב בזה) כתב בתשב"ץ (סי' קעג) שהביא את עיקר הדין במי שבא ואמר אירכסא כתובת אישתי וכו' וכך וכך היא כתובה דאם האשה טוענת שהכתובה הראשונה היתה יותר גדולה ממה שמודה הבעל יבואו העדים ויעידו או אם אין שם עדים ישביעו לבעל היסת או יחרימו עליו אם הוא מכחיש אותה ואם שם עדים ישביעו לבעל היסת או יחרימו עליו אם הוא מכחיש אותה ואם אין שם האשה יכתבו לה כמו שאומר הבעל דהא קיי"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו (בבא בתרא קסז, ע"ב), עכ"ד. עולה מדבריו שבמקום שלא ידוע הסכום ואין ויכוח בניהם ואין עדים כותבין כמו שאומר הבעל ואם יש ויכוח בניהם ואין עדים ישביעו הבי"ד לבעל שבועת היסת או יחרימוהו, ואם האישה האישה אינה לפננו יכתבו כדברי הבעל. ובטעם הדבר שלא כתב התשב"ץ לחייב בזה שבועה דאורייתא במקום שמכחישין זא"ז הבעל והאישה, והבעל מודה במקצת שחייב בזה שבועה מהתורה כתב בשבט בנימין (סי' ריד) שהטעם בזה מפני שאין ההתחייבות של הבעל במקצת בכתובה נחשבת כחוב ברור מפני שאינו חוב עכשווי אלא חוב עתידי ואפשר שתמות האישה בחיי הבעל ואז לא יבוא לכלל חיוב ואף אם ימות הוא בחייה הרי אינה גובה אם אין כתובתה בידה (שהכתובה אבדה) ונמצא שעכשיו הבעל מחדש על עצמו חיוב כדי שתגבה האישה, עכ"ד. וביאור דבריו שהתשב"ץ לא נחת אלא לדין שבועה היסת מדרבנן שאין כאן חוב ברור מצד הבעל, ועיין בספר משפט הכתובה (פס"ה עמ' שעט) שכיום המנהג בבתי הדין של ישראל שבמקום שיש חיוב שבועה מחייבין אותו הבי"ד כנגד זה בחצי או שליש הסכום כמובא בפת"ש (חו"מ סי' יב סק"ג וסי' סא סק"ד) ובשו"ת אגרות משה (ח"א סי' לב). וכמובן כ"ז במקום שבי"ד לא הצליחו לברר את סכום הכתובה אצל הקרובים וכן הביא שם (משפט הכתובה שם, עמ' שפא) שכאשר כאשר אבדה הכתובה ואין מנהג קבוע או עדים ויש ויכוח בין הבעל לאישה לגבי הסכום, שנראה באופן כזה שישומו הכתובה החדשה דאירכסא ע"פ בי"ד של שלושה דיינים ושכ"כ בשו"ת ישמח לבב (אבהע"ז סי' לג) ז"ל, ולענין האשה שבאה להתגרש ואבד שטר כתובתה ואין לה קרובים כדי לשער סכום הכתובה אף ע"פ האומדנא נראה פשוט כיון שאין תקנה לזה יבררו ג' פשרנים היודעים את מצב האב שהעניק הנדוניא לביתו ע"פ יושרו וע"פ נדבת ליבו, עכ"ל. וכך למד שם מדברי המהריק"ש (ערך לחם אבהע"ז סי' סו) שבאופן שבמקום שאבדה הכתובה הדבר מסור לזקני העיר לחדש את הכתובה והמסרב ינדוהו ויחרימוהו, עכ"ד. ויש להעיר על דבריו של המשפ"ה שבזה וודאי יחייבו בי"ד את הבעל בשליש או בחצי הכתובה כדין מודה במקצת כמו שהבאנו קודם בשם התשב"ץ, ואין דבריו אמורים אלא במקום שביכולתם של הדיינים לברר את הסכום שהתחייבו בתחילה.
כשהאישה מוחלת
בבית שמואל (שם, סק"י) כתב על דברי השו"ע שבאבדה או מחלה 'צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה' דנראה שאין כותב לה אלא מנה דהא השתא בעולה היא וכתב שבנוסח שטר מחילה שהובא בטור (סו"ס סי' סו) לא משמע כך (אלא שצריך לכתוב מאתיים כדלקמן) וכתב לעיין בפרישה, עכ"ד. ונראה בהבנת דברי הב"ש שדברי השו"ע שצריך לכתוב אחרת שהכוונה מנה קאי בין על כתובה שאבדה ובין על מחלה שהשו"ע כייל ותני בחדא מחתא על תרוויהו את דבריו בזה, וכן הובא בשו"ת ר"ח פונטרימולי (בשבט בנימין סי' רצט) בשם הגינת ורדים, בענין מי שחלתה אשתו ורוצים להפרד זה מזה ללא גירושין שיכתוב לה כתובה ככתובת אלמנה שהוא מנה, עכ"ד, עיי"ש. וכן כתב העיטור (אות כתובה דע"ה ע"ב) ז"ל, כתובת שבויה וכובת אשה שגירשה בעלה שתיהן שוות כדתנן המגרש את אשתו והחזירה וכו' וכן בשבויה וכתב גאון דוקא שלא נקרעה כתובתה ולא גבתה אותה אבל נקרעה או אבדה או גבתה אותה כותבין לה כתובה מנה כבעולה, ע"כ. ונראה שזה מתשובת הגאונים הנז'. אולם דעת הרבה פוסקים שצריך לכתוב לה בכתובה החדשה מאתיים כך מובא בהפלאה (קו"א סק"ח) ובבית יעקב (אבהע"ז סי' סו ס"ג) ובישועות יעקב (בפי' הארוך סק"ה) וכן בחזו"א (כתובות סי' סה) הוכיח דלא הב"ש הנ"ל אלא במקום שהאישה מוחלת הוי בעילת זנות ואסור לשהות עימה בכך, וכן מוכח מדברי ר"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות, וכן בגמ' (ב"ק פט, ע"א) שאין האישה מוכרת כתובתה לבעלה מפני שאסור להשהותה בלי כתובתה ואמרינן שם שכל זה דווקא כאשר כתובתה גבוהה מכתובה דאורייתא אז יכולה למכור את השאר אבל את עצם הכתובה שהיא מאתיים זוז וודאי שאינה יכולה למכור שאז נחשבת בעילתה לבעילת זנות ואסור לשהות עימה, עכ"ד. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז סי' קא). וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' קיא אות ה). וזה פשוט שכל דברי הפוסקים אמורים לענין עצם סכום עיקר הכתובה ולגבי התוספת ודאי דמהניא מחילת האישה כפי שהזכרנו לעיל בשם החזו"א שהביא דעת הגאון בזה, עיי"ש.
אם הסכום של הכתובה הראשונה היה גבוה
בפת"ש (אבהע"ז סי' סו שם, סק"ג) וכן הובא בהגהות רעק"א (שם) כתבו בשם שו"ת מוצל מאש (סי' כא) שדן בזה כאשר כתב לה חמש מאות לבנים בכתובה השניה ובראשונה כתב לה אלף לבנים ולא מחתה ע"ז והתגרשה או התאלמנה ולאחמ"כ נמצאה הכתובה הראשונה האם נמחל חמש מאות הלבנים מהכתובה הראשונה או לא, הסיק שם המוצל מאש שתלוי מה כתב בכתובה השניה דאם כתב רק תוספת גרידא וכוונתו היתה בזה רק כדי שיוכל לעמוד עם אשתו בלא איסור, האישה גובה גם את החלק הכתוב בכתובה הראשונה שלא נמחלה ע"י האישה, אבל אם כתב בכתובה השניה שנתן לה תוספת במקום מה שהיה כתוב בראשונה והיא שתקה ודאי דהוי מחילה ומהני בהכי. והנה בכתובות דאירכסא של היום מופיע במפורש שכל כתיבת הכתובה היא כדי שיוכל לעמוד עימה בלא איסור, ונראה שודאי החוב אינו נמחל והוא חוב גמור שצריך להוסיפו בכתובה ומעכב וכפי שמופיע בכתובה דאירכסא שסידר מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (קיצוש"ע עמ' 677) בזה"ל: 'ובשעבוד כל נכסים והות כתיבה מההוא יומא דאנסיבת לי ועל סמך אותה כתובה שהתה עמי וכען אירכס ההוא שטר כתובה ולא ידענא היכא איתיה ואיצטרכינא לחדותי לה שט"כ אחריתי בחריקא דכתובה דאירכסא משום הא דאמור רבנן 'אסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלי כתובה' כו'.
קנין מחדש
אחד הדברים שצריך לעשות בכתובה שאבדה הוא קנין מחדש כפי שכתב בשו"ת מהרי"ק (שם) בסדר כתובה דאירכסא בזה"ל: ואודי קדמנא ר' שלמה דנן דנדונייתא דהנעלת ליה אנתתיה מבי נשא הוו ארבע מאות סקודים זהב, ודאיהו נמי צבי בהאי שעתא ואוסיף לה מדיליה מממוניה מאה סקודים זהב וקנו מיניה סהדי והאידנא נמי שעביד נפשיה עלייהו וסכום כתובתא דא כעין קמייתא בין נדונייא ובין תוספת חמש מאות סקודים זהב בר ממאתן זוזי דחזו ליה, ע"כ. וכן מופיע בסדר 'כתובה דאירכסא' שסידר מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (קיצוש"ע עמ' 677) שצריך קנין מחדש כלשונו 'וקנינא מיד החתן הנזכר קנין גמור קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניא ביה מעכשיו כראוי וכתקנת חכמים ז"ל על כל הנזכר למעלה' וכו', ע"כ.
כשיש מנהג קבוע**
רמ"א (שם, ס"ג) בהגה ז"ל, עיר שכבשוה כרכום ואבדו הנשים כתובותיהם צריכין כתובות אחרות ואם אינו ידוע סך הכתובות אם ישארו קצתן אזלינן בתרייהו ואם לאו דנין ע"פ זקני העיר ולפי המנהג העשיר לפי עשרו והעני לפי עוניו, ע"כ. הנה דברי הרמ"א נכתבו בשם תשובות הגאונים.
והנה אף כשיש ויכוח בין הבעל לאישה בסכום התוספת יש להכריע ע"פ מנהג קבוע כפי שכתב בכרם חמד (אות טז) ז"ל, אם יהיה איזה תביעה או טענה או איזה ספק שיהיה בין איש ואשתו או בין יורשיהם ויורשי כל אחד מהם אם לא היתה או לא נמצא שטר הכתובה שבין איש לאשתו צריך שיחקרו ויבררו הדבר מאנשי המקום שנגמרו הנישואין אצלם והם יבררו הדברים והתנאים שהיו בניהם ע"פ ההסכמה ותנאי ומנהג הקהילות, עכ"ל.
כשיש הפרשים בין מנהגים**
כאשר יש הפרשים בין מנהגים לכאן ולכאן בסכום התוספת כתבו בתשובות הגאונים (שערי צדק, ח"ד שער ד סי' ו) שבודקין בארבע או חמש קרובותיה של האישה ומשלמין לפי הפחותה שבהן, עכ"ד. וכן כתב בשו"ת מהרי"ק (סי' קיד) בשם רב שרירא גאון ושכ"כ הגאון בספר חפץ. אולם בכנה"ג (אבהע"ז סי' סו הגה"ט אות כ) הביא את דברי הפוסקים הנ"ל וכתב שהרקאנטי כתב בשם הגאון שאין לגבות לפי הממוצע בבני משפחתה של האישה מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואין להוציא ממון ללא ראיה וכתב שכן מעשים בכל יום שלא מגבים כתובה ע"פ קרובותיה, וכתב הכנה"ג שכן הלכה למעשה שכיון שאיכא בזה פלוגתא דרבוותא יכול המוחזק לומר קים לי, עכ"ד.
אם אין מנהג קבוע כלל
בספר משפט הכתובה (ח"ז, פס"ה עמ' שפ) כתב שכיום כפי הנראה אין מנהג קבוע ואצל כל משפחה יש סכום אחר ויכולת שונה, ואף בין העדות יש מנהגים שונים, ואם ניזיל בתר מנהג בוודאי שאין מנהג קבוע ואף במשפחות עצמם יש הבדל בין האחד לרעהו ואף אצל הספרדים וחלק מהאשכנזים אין מנהג קבוע רק הרבה כותבים 52,000 או 72,000 או 100,000 דולר ומסתבר שבזה לכו"ע א"א למדוד בבני משפחתה וידה תהיה על התחתונה, וכן הוכיח משו"ת מהרי"ל (החדשות סי' קצז אות ב) ז"ל, ואשה שאין לה שטר כתובה בידה הא הסכימו כל חכמי אשכנז וצרפת דגבי כפי מנהג המקום שנשאת שם, וכו' ור"ת שהשיב לר"י שלא גביא אלא כתובה דאורייתא איפשר שבמקומו אין קיצבה לכתובה, עכ"ל. ולגבי התוספת כפי הנזכר שאין מנהג קבוע כלל ודאי שאם אבדה הכתובה אין גובין אותה שחכמים עקרו את המנהג מתחילתו וכל מה שחייבו חכמים הוא רק בעיקר הכתובה שהוא מאתיים זוז ותו לא והביא המשפ"ה שם ד"ז מתשובות מיימוני דשייכא לסדר נשים (הל' אישות פי"ו) ז"ל, דבר פשוט שאין מנהג לתוספת בין קודם הוראה בין אחר הוראה לא קבעו מנהג ומצינו שעקרוהו כדאמרינן מנה ומאתיים יש לה אבל תוספת אין לה וכל האומר אחר מנהג יש ליל לילך שוטה גמור הוא אם לא קיימו בני העיר ביניהם לומר כל הנושא בתולה יוסף כך וכך ובחר בעיר וכו' וצריך דעת כולם אבל ממילא לא ועל התוספת לפי השוטים המפטפטים אין כותבין שובר כיון שאבדה כתובתה אך על דבר ידוע שנכתב בשטר ועדים כי ההיא איצטלה דהוה כתובה בכתובה דאירכסא וכפר הבעל לסוף אתו סהדי וחייבו לשלומי אההיא כותבין שובר, עכ"ל. ונראה שדבריו הם כמובן במקום שאין עדים ג"כ שכאשר יש עדים סומכין על פיהם גם לענין סכום התוספת כאמור בדברינו לעיל.
העתק כתובה
ונשאלת השאלה אם ניתן לסמוך על 'העתק כתובה' במקום כתובה שאבדה שמצוי בדרך כלל בידי בית הדין או הרבנות חלוקים הדעות בזה הפוסקים, הרדב"ז (ח"ד, סי' קיד) הנווה שלום (דיני כתובות, אות א) והנהר מצרים (הל' כתובות אות ב) כתבו שיש לסמוך על העתק כתובה, אולם בספר כתובה כהלכתה (מהדו"ק, עמ' קסג) הביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין לסמוך על העתק כתובה לשהות עם אשתו בזה, עכ"ד. וכן הובא בשם הגר"ש הלוי וואזנר זצ"ל (בתשובה שבסוף ס' כתובה כהלכתה עמ' נה) וכן כתב בתשובות והנהגות (ח"א סי' תשס).
והנה ישנם הלכות רבות לכתובה כמו: הנוסח, תאריך, מוהר בתולים, מקור נכסי נדונייא, ומנין העדים וחתימתם, ואכמ"ל אלא במה שכתב הרב השואל. ובדינים הנז' לגבי התאריך – עיין שו"ע (אבהע"ז סי' סו ס"ד) שאם העדים יודעים זמן ראשון כותבין זמן ראשון. ועיין נחלת שבעה (סי' יג אותיות ז' ח'). מוהר בתולים – יכתבו כמו כתובה ראשונה (ישועות יעקב אבהע"ז סי' סו בפי' הארוך סק"ה).מקור נכסי הנדונייא – הספרדים כותבים קיום לכתובה הראשונה כמובא בשיבולי הלקט (הנד' מחדש ח"ב סי' סא) אך האשכנזים חוזרים על מה שכתוב בכתובה הראשונה מנין העדים –סגי בב' עדים כמובא בנחלת שבעה (סי' יג סק"ח).
העולה לדינא
א. כתובה שאבדה בכתובה החדשה שיסדרו הקרויה 'כתובה דאירכסא' יהיה סכום עיקר הכתובה לפי הדין (מאתיים זוז) וסכום התוספת יהיה לפי הסכמת בני הזוג, ואם אינם זוכרים ישאלו את העדים שחתמו על הכתובה. ב. אם העדים אינם זוכרים ויש ויכוח בין הבעל האישה לגבי סכום התוספת, יחייבו בית הדין את הבעל בשליש או בחצי מהסכום כפי ראות עיני הדיינים, ג. אם סכום התוספת בכתובה הראשונה היה גבוה מהסכום שרוצה הבעל לכתוב בכתובה השניה והאישה מוחלת אין המחילה מועילה וצריך להוסיף סכום זה בכתובה החדשה שמסדרים. ד. בכל הנ"ל אין לסמוך על העתק כתובה שמצוי בידי בית הדין.