שאלה
אשה שהיא בבית חולים ורופאים נכנסים לבודקה כשהיא באמצע תפילת העמידה, היאך יש לה לנהוג?
תשובה
אשה שנמצאת באמצע תפילת העמידה ונכנסו רופאים לבודקה, צריכה לרמוז להם בלי להפסיק בדיבור שימתינו לה עד שתסיים תפילתה, אמנם אם נצרכת הבדיקה לעשותה מיידית ללא שהות, תפסיק מתפילתה עד שיסיימו לבודקה, ואם נצרך להם שתדבר עימם שרי לה אף להפסיק בדיבור הנצרך לבדיקה, ומיכוון שההפסק נעשה באונס, נראה דבין לבנות ספרד ובין לבנות אשכנז, אם הפסיקה בדיבור כדי שהיית כל התפילה (ע"פ הקצב שלה) חוזרת לראשה, אך בהפסיקה מעט, בין בדיבור ובין בשתיקה, חוזרת לראש הברכה שהפסיקה בה, למעט בשלושת הברכות הראשונות או בשלושת הברכות האחרונות, שחוזרת לראש הברכה הראשונה שלהם.
מקורות
א.
בש"ע (או"ח, סי' ק"ד, סעי' א') פסק ז"ל: "לא יפסיק בתפלתו ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, אבל מלך עובד גילולים אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחילת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו יקצר וכו', ואם אי אפשר לו יפסיק".
וראה בשערי תשובה (שם, ד"ה "לא יפסיק"), דביאר בשם הפוסקים דבמקום הצורך, כגון שתינוק מטרידו בתפילתו וכדו', אף דאסור לו להפסיק בדיבור, מ"מ שרי ליה לרמוז לו בידיו כדי שישתוק או שיפסיק, דכיון שמטרידו אינו יכול לכוון כראוי בתפילתו והו"ל צורך התפילה עצמה, וכן אדם נכבד, שהש"צ ממתין לו שיסיים תפילתו כדי שיתחיל החזרה וכו', ומחשבתו טרודה מכך שהקהל מחכה בעבורו, וע"כ אינו יכול לכוון כראוי בתפילתו, גם בכהאי גוונא שרי ליה לרמוז לש"צ שיתחיל ולא יחכה לו.
אמנם עיין במשנ"ב (שם, ס"ק א'), דמשמע מיניה דלכתחילה אסור להפסיק תפילתו אפילו ברמיזה, אלא לתינוק הבוכה, או אדם נכבד שהש"צ מחכה לו, אך בס"ק ב' הוסיף בשם החיי אדם דאי נסתפק באיזה דין בתפילה דשרי ליה לעקור ממקומו ולילך לעיין בספר הדין שמסתפק בו, ואם לשאול הדין בהפסק דיבור צידד דמותר.
בכף החיים (שם, ס"ק ג'), אייתי דרך נוספת לאדם שמטרידים אותו בתפילתו ז"ל: "וכתב בשם המחזיק ברכה אות א' דאם תינוק מטרידו וכן גדולים שהם מדברים ומטרידין אותו יכול לעשות תנועה בקול להשתיקם, והביא דבריו השלמי צבור שם, ואף על גב דהראיה שהביא שם המחזיק ברכה על זה כתב עליה דיש לדחות מכל מקום טעמא דמסתבר הוא דיותר טוב להשתיקם בתנועת הקול משיטרד בתפלתו או יצטרך להרחיק עצמו מהם וכו',".
משמע דלהפסיק בדיבור באמצע תפילתו זה אסור כמעט בכל מצב, ונראה דאף מה שצידד החיי אדם להתיר הדיבור בנסתפק בדין, היינו כשנסתפק בדין הקשור לתפילה שעומד בה כעת, היאך הדין ומה יעשה, על כך התיר אף הדיבור, דכיוון שהוא לצורך התפילה עצמה כגון שנסתפק באמירת יעלה ויבוא וכיו"ב, שרי ליה לשאול מה יעשה, אך כשאין טירדת מחשבתו על דין סדרי התפילה עצמה אין לו להפסיק בדיבור כלל, ואף לא ברמיזה אם לא לצורך גדול, או שיעשה תנועה בקול בכדי למנוע טרדתו.
אמנם בנידונינו נראה דמתלא תלי היאך היה המקרה, דאם נכנסו הרופאים לחדרה כשהיא באמצע תפילת העמידה ומטרת בדיקתם היא למנוע סכנה מיידית, על כן אם דיבורה נצרך, זה פשוט שיכולה להפסיק בדיבור ע"מ שיבצעו הרופאים את בדיקתם כראוי וכיאות שלא תצא תקלה בהבחנתם ובבדיקתם, אך אם אין דיבורה נצרך כל כך, א"כ תשתוק כל עוד מבצעים בה הבדיקה, ואחר כן תחזור לתפילתה (להלן אות ב', נבאר כיצד וכו'), אולם אם הבדיקה אינה לצורך פיקוח נפש מיידי, נראה דלא תפסיק בדיבור כלל, אלא דתרמוז לרופאים שהיא באמצע התפילה, ושיכנסו לבודקה אחר זמן כשתסיים את תפילתה, מידי דהוה כתינוק המפריע, דנתבאר בפוסקים דלעיל דשרי לרמוז לו שיפסיק.
ברם אם יודעת מראש שהרופאים יכנסו לבודקה בשעה מסוימת, והיא בדיקה חשובה בגדר פיקוח נפש שאין אפשרות לדחותה, והיא התחילה להתפלל וראתה כי הגיע שעת הבדיקה, יכולה לקצר בברכות העמידה שתאמר רק את תחילת הברכה וסופה, כמבואר בש"ע לעיל.
ב.
כעת יש לנו לדון לענין ההפסקה בתפילה במקרה שנכנסו לבודקה ולא יכלה לרמוז להם שיבואו אחר כך וכדו', ושתקה, או הפסיקה בדיבור, לאן חוזרת בתפילתה כשגמרו את הבדיקה.
הנה בש"ע (שם, סעי' ה'-ו'), פסק ז"ל: "בכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ואם לאו חוזר לתחילת הברכה שפסק בה, ואם פסק בשלוש ראשונות חוזר לראש, ואם באחרונות חוזר לרצה", "הא דאמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה בקורא משערינן, אם שח בתפילה דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה", והיינו בין בששהה מחמת אונס ובין כשהפסיק אף בלא אונס.
אמנם דין זה אינו מוסכם, דראה בדרכי משה (סי' ס"ה), וברמ"א (שם, סעי' א'), דנקט להלכה דבתפילה כבקריאת שמע, החילוק אם חוזר לראש התפילה, הינו רק אם היה אנוס להיכא דלא היה אנוס, דבאנוס חוזר לראש, משא"כ כשהפסיק תפילתו שלא מחמת אונס, אינו חוזר לראש אלא לתחילת הברכה שהיה בה, (ועיין היטב במשנ"ב [שם, ס"ק ב', ובסימן ק"ד ס"ק ט"ז], דחילק בין סוגי האונסים לעניין ק"ש, אך העלה דאין חילוק בכך לעניין תפילה).
וראה בכף החיים (שם, ס"ק כ"ח), דהביא המקורות ושורש מחלוקתם של הש"ע והרמ"א ז"ל: "ודע דבדין אם שהה בתפלה כדי לגמור את כולה יש שלושה מחלוקות דלדעת התוספות (ברכות כ"ב ע"ב ד"ה אלא) והרא"ש פרק מי שמיתו סימן כ"ג חילוק יש דאם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס שלא היה ראוי להתפלל חוזר לראש אבל אם לא שהה מחמת אונס שהיה ראוי להתפלל ושהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, וכן הוא דעת הטור בסוף סימן פ"ה, וכן הוא דעת מור"ם בדרכי משה סימן ס"ה אות א'. וגם בענין איזה דבר נקרא אונס יש פלוגתא דלדעת הב"ח לא נקרא אונס אלא דוקא בגברא דחויא דלא חזי להתפלל כגון שהיו מי רגליו שותתין על ברכיו או שהיה במקום טנופת וכדומה, ולדעת הט"ז ס"ק ב' אפילו באונס דעלמא כגון שבא קרון כנגדו וכדומה נקרא אונס, וכן הוא דעת הפרישה אות ה', והביאו אליה רבה אות ז' וכתב שכן נראה מדברי הרא"ש פרק מי שמיתו ואבודרהם יעו"ש. ולדעת הרי"ף ז"ל אין חילוק בין אונס לרצון אלא בין קריאת שמע לתפלה דבקריאת שמע בכל ענין אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, ובתפלה בכל ענין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות קריאת שמע דין י"ב ובפרק ד' מהלכות תפלה דין י"ג, וכן הוא דעת מרן ז"ל כמבואר בבית יוסף בזה הסימן ובסימן ס"ה, אבל דעת רבינו יונה ז"ל אפילו בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק ולא יש חילוק אם שהה מחמת אונס או שלא מחמת אונס כמ"ש בבית יוסף סימן ס"ה. ועיין בדברינו לעיל סימן ץ' אות קמ"ט מה שהקשו האחרונים ז"ל על מרן ז"ל מכאן על מ"ש בבדק הבית סימן ץ' דשם פסק כה"ר יונה, ויש שתירצו שדעת מרן ז"ל לחלק דאם השהייה היתה על ידי הפסקה בדיבור חוזר לראש אבל אם היתה בשתיקה לבד אינו חוזר, וכתבנו שם דכן יש לפסוק לענין דינא יעו"ש", עכ"ל.
משמע דהעלה לדינא לדעת מרן הש"ע, דכל הדין שחוזר לראש התפילה בשהפסיק בה, היינו כשההפסק נעשה ע"י דיבור ממש, אולם אם הפסיק בשתיקה בלבד, חוזר רק לתחילת הברכה שהפסיק בה, ובס"ק ל"א חזר ושנה לזה עיי"ש.
אמנם לפי"ז לכאורה ק"ק ממה שפסק מרן אחר דין זה בסעי' ו', דהעלה שאם הפסיק בדיבור ע"י ששח בתפילה, יהא דינו כדין החזרות שנתבארו בסעיף הקודם, א"כ משמע דלדעת מרן דיני החזרות בתפילה הם אף כשהפסיק בשתיקה ולא רק ע"י דיבור.
אמנם נראה שהכף החיים הרגיש בזה וכתב ע"ז בס"ק ל"ג, ז"ל: "אם שח בתפלה וכו'. כתב זה לאפוקי מרבינו גרשום שהביא בבית יוסף שכתב אם שח בתפלה צריך לחזור לראש כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמי, ובבית יוסף כתב עליו וז"ל שאין דעת הפוסקים כן ואף על פי שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות והך הויא שלא ברשות מכל מקום נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש יעו"ש, ומה שכתב שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות וכו' ר"ל דהני הפסקות דסימן זה הוו ברשות דאנוס הוא ועל כן צריך להפסיק אבל הך הפסקה דרבינו גרשום הויא שלא ברשות שאין צריך להפסיק אלא מאליו בשאט בנפש הזיד והפסיק, ואפילו הכי כתב מרן ז"ל דאינו ענין לחייבו לחזור לראש. מיהו הרב ב"ח הקשה על מרן ז"ל מסימן קי"ד סעיף ז' דשם פסק דאם טעה במזיד חוזר לראש, וכן הקשה הפרי חדש אות ו', ועל כן פסק הב"ח דאם שח במזיד חוזר לראש יעו"ש, וכן נראה דעת המגן אברהם ס"ק ו', וכן פסק הפרי חדש שם ובסימן קי"ד אות ז', אליה רבה אות ח' ובסימן קי"ד אות יו"ד, חיי אדם כלל כ"ה אות י"א. אמנם העולת תמיד אות י"א פסק כדברי מרן ז"ל וקושיית הב"ח מסימן קי"ד תירץ העולת תמיד שם דשאני התם ששינה נוסח התפלה במזיד מה שאין כן בדיבור יעו"ש, והביאו המאמר מרדכי אות ד' וכתב דנכון הוא (ומ"ש האליה רבה שם על העולת תמיד עיין מה שתירץ הפרי מגדים באשל אברהם אות ו'), וכהאי גוונא תירץ חדושי הגהות שבגליון בית יוסף הנדפס מחדש סימן קי"ד אות ז' יעו"ש, וכן תירץ הברכי יוסף בסימן זה אות ד', וכן פסק הלבוש כדברי מרן ז"ל, וכן נראה דעת הלחם חמודות בפרק מי שמיתו אות ע"ו, וכן פסק הערך השלחן בסימן ס"ה אות ב".
אך גאון עוזנו הבן איש חי (משפטים, הל' ח'), הכריע כדעת הרמ"א בזה, דאם הפסיק בתפילתו מחמת אונס ושהה כדי לגמור את כולה, רק אז חוזר לראש התפילה, וכן הכריע מרן הרב זצ"ל במאמר מרדכי לימות החול (פרק י"ד סעי' קי"ג, ופרק ט"ו).
ג.
וראה עוד בדברי כף החיים (שם) דסיכם הדין לעניין המפסיק בתפילה ע"י דיבור במזיד ז"ל: "ועל כן כיון דיש פלוגתא בזה בשח במזיד שיש אומרים שאינו חוזר לראש וכן נראה דעת מרן ז"ל וגם יש אומרים תפלה דרבנן ואפילו ליש אומרים דאורייתא נוסח התפלה דרבנן כאשר יבואר לקמן סימן ק"ו וקיימא לן ספק ברכות להקל כמבואר לעיל סימן ח"י אות ז', נראה לענין דינא דיש לפסוק כמאן דאמר דאינו חוזר לראש אלא לתחלת הברכה שפסק בה, ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לרצה כמבואר בסעיף הקודם, ואם שח בין ברכה לברכה מברכות האמצעיות אינו צריך לחזור לשום מקום כמבואר בט"ז סוף ס"ק ג', ואם גם לראש הברכה לא חזר אלא למקום שפסק וגמר אותה הברכה או התפלה נראה גם כן דאינו חוזר כדלעיל אות ל".
אמנם במשנ"ב (שם, ס"ק כ"ה) ובביאור הלכה (שם) נראה דלא הכריע כל כך בדין זה, ועיי"ע באריכות סיכום השיטות בדין זה בפסקי תשובות (שם, אות י"ב).
* העולה מן האמור למעשה*
אשה שנמצאת באמצע תפילת העמידה ונכנסו רופאים לבודקה, צריכה לרמוז להם בלי להפסיק בדיבור שימתינו לה עד שתסיים תפילתה, אמנם אם נצרכת הבדיקה לעשותה מיידית ללא שהות, תפסיק מתפילתה עד שיסיימו לבודקה, ואם נצרך להם שתדבר עימם שרי לה אף להפסיק בדיבור הנצרך לבדיקה, ומיכוון שההפסק נעשה באונס, נראה דבין לבנות ספרד ובין לבנות אשכנז, אם הפסיקה בדיבור כדי שהיית כל התפילה (ע"פ הקצב שלה) חוזרת לראשה, אך בהפסיקה מעט, בין בדיבור ובין בשתיקה, חוזרת לראש הברכה שהפסיקה בה, למעט בשלושת הברכות הראשונות או בשלושת הברכות האחרונות, שחוזרת לראש הברכה הראשונה שלהם.