שאלה
לסטודנטים בהונגריה שלא יכולים להגיע לקריאת מגילה עקב הקרונה! הם מעוניינים לשמוע דרך zoom יש למשהו מושג מה ההלכה בנושא ואם עדיף שפשוט יקראו מתוך חומש מאשר לשמוע דרך זום? ואם עדיף דרך זום אולי ידוע לכם זום קיים שמתחיל בסביבות 18:00 שעון ישראל?
תשובה
בזום וכדו' – לא יוצאים ידי חובה, ולכן יקדימו לקרות מי"א אדר בלי ברכה, לא קראו יקראו כל החודש.
מלבד זה יש לקרוא ביום שישי מתוך חומש עדיף שעשוי בגלילה אבל גם מודפס טוב ולא יברכו.
מקורות
כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט') לגבי רמקול: "אחרי כל התיאור האמור לעיל נראה שהשומע קול שופר או מקרא מגילה ע"י טלפון או רם-קול (אף אם לא נאמר שהקול משתנה קצת ולענין שופר דינו כתוקע לתוך הבור או דות) לא יצא כלל ידי חובתו, משום דדוקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר ע"י קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, משא"כ כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה אף על פי שגם אותן התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר אפי"ה מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר, וכמו שהשומע קול שופר מתוך תקליט של גראמופון, אף על פי שתנועת המחט בתוך התקליט מרעידה את הממברנה שעל גביו ויוצרת גלי קול ממש כקול השופר שהשאיר את רישומיו בתוך התקליט, אפילו הכי פשוט הוא שלא יצא כלל ידי חובת השופר, הואיל והוא שומע עכשיו רק קול ממברנה מן התקליט ולא קול שופר, ה"נ גם כאן רק קול ממברנה שמע ולא קול שופר (יודע אני שיש לחלק מגראמופון דשאני התם, שהקול אינו נוצר כלל עכשיו ברגע זה ע"י אדם, עכ"ז הבאתי דבר זה לדוגמא כדי להסביר בכך את כוונתי, מכיון שלאמיתו של דבר שווים הם, ואין שום סברא לחלק ביניהם הואיל וגם בטלפון קול האדם חולף ונעלם ונהפך רק לזרם משתנה, ולדינא לא איכפת לן כלל בין אם ההפסק שבינתים הוא זמן מרובה או מועט) כיון שקול האדם או השופר רק משנה זרם אבל הקול עצמו כבר עבר ובטל מן העולם לכן אף שבין רגע היה ובין רגע אבד וחיש מהר חוזר ונוצר שוב, מ"מ כיון שבינתיים חלף ונעלם הקול הנשמע לבסוף הוא רק קול תנודות מכניות של הממברנה הנעשה אך ורק ע"י זרם משתנה ולא ע"י שופר, מסתבר דאין זה חשוב כלל קול שופר כי אם קול תנודות ממברנה. וכו'.ואף על פי שהתנודות והזעזועים נעשים ממש ע"י מיתרי קול האדם ונמצא שתחילתם וסופם גלי קול, אפי"ה מנין לומר שגם תנודות ממברנה שנוצרות ע"י דיבורו של אדם דאף גם הן תחשבנה משום כך כקול אדם.
אבל לא ליודעים את האמת, כי בדברי בזה עם מביני מדע ויודעים בהלכה כולם הסכימו לי. (הערת המחבר) לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם-קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו".
ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' ק"ח) כתב להקל ברמקול: "מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה". ועל כן לא היה משתמש ברמקול.
והמהרש"ם בדעת תורה (סי' תרפ"ט) העלה לאסור עפ"י דברי שו"ת הלכות קטנות למהר"י חגיז בענין הקורא המגילה במערה והעומד בחוץ שומע בת קול (וגרע מקול הברה) שאין זה אלא קול חדש שאין לו קשר עם המשמיע ומסיים המהרש"ם שה"ה בטלפון וגרמופון, וכן העלה המהר"י ענגיל זצ"ל בחידושיו לברכות דף כ"ה ע"א, וכן כתב במאמ"ר (הלכות לימות החול פרק י"א סעי' ל"ז): "אדם ששומע קדיש או קדושה ברמקול: אם לא היה יכול לשמוע ללא עזרת הרמקול – לא יענה, ואינו מצטרף למניין, אך אם גם בלי הרמקול היה יכול לשמוע את החזן ואין בינו לבין החזן שום דבר חוצץ (כגון מקומות מטונפים וכדו') – יענה". וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ד פנ"ד שאלה ד'), וביאר בהערה שם: "אולם האמת שהיום כבר נודע שהקול המגיע מהטלפון או דרך רמקול אינו קולו של המדבר כלל, אלא קול אחר לגמרי הנוצר על ידי זרם חשמלי, והרי זה כשמוע מקול שאינו בר חיובא, ולכן אין להקל לשמוע דרך הטלפון או ברמקול".
וכתב בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ג או"ח סימן לד (מתוך תשובת הציץ אליעזר) נשאל שהיה רב שהתיר לצאת על ידי רדיו מיקרופן וכדו' "וכבוד הרב הראשי שליט"א הוסיף על דברי אלה וז"ל: וגם במקום שהדבור הראשון בראדיו הוא לשם תפלה כגון שמעמידים את מכשיר הקליטה בבית הכנסת בשעת תפלה וקול הש"ץ נשמע בביהכ"נ אחר שמתכוונים לצאת ידי חובה, גם זה אסור בודאי משום שאין זה שומע מפי אדם אלא מתוך גלי הראדיו, וזה גרוע משומע קול שופר בתוך הבור שאם קול הברה שמע לא יצא.
והנה המחבר הזה מתוך שרצה להחזיק בהוראתו כתב בפשטות יתרה שלא נאמר דבר זה אלא בשופר אבל לא בתפלה וכיוצא. ואני אומר כלפי לייא, אדרבא איפכא מסתברא, שלא הוצרכו לדבר זה אלא בשופר שהיה מקום לומר שהרי שומע קול תרועת שופר, וכך הוא אם זהו קול ראשון או קול הברה. אבל בכל דברי תורה ותפלה ודאי צריך לשומעם מפי בר חיובא ולא מפי קטן או כל מי שאינו בר חיובא, וכל שכן מפי גלי האויר שהם נושאים את הקול למרחקים גדולים ויוצאים מפי גוף מת של מכשיר הראדיו, ועל כגון זה ודאי נאמר: לא המתים יהללויה. וכו'
הרב המחבר הנ"ל מסתייע בדבריו בגמרא של "הלה מניף בסודרין וכל העם עונין אמן" (סוכה נ"א). ולא זכר מ"ש התוס': דהא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח צבור מוציא רבים ידי חובתם. וכן מפורש בירושלמי: עמד אחד מהם לקרות היה הממונה מניף בסודרין. ועוד י"ל יודעין היו לכוון סדר הברכות זו אחר זו במנין שמונין כסדרן (סוכה נ"ב: תד"ה וכיון). וכתירוצם בתרא זה כתבו בברכות: וי"ל שהיו יודעין באיזו ברכה החזן עומד (ברכות מ"ז, תד"ה אמן).
ועיין בטור וב"י וש"ע ומפרשיו שהאריכו בדין זה, ומסקנת דבריהם היא, שבכל ברכה או תפלה שחייב הוא עצמו לצאת בה אף על פי שיודע איזה ברכה מברך הש"ץ מאחר שלא שמעה לא יענה אמן אחריה דהוי אמן יתומה (או"ח סי' קכ"ד).
ועכ"פ לא נאמרו דברים אלו אלא לענין אמן יתומה, אבל לצאת ידי חובת ברכה ותפלה לדברי הכל צריך שישמע מפי מי שחייב בה, והכי מסתבר דלא יעלה על הדעת שאדם יצא ידי חובת ברכה גם בלא דבור פה ולא שמיעת אוזן.
כל זה הוא למטוניה דמר. אבל באמת אין הנדון דומה לראיה, דידיעה בלא שמיעה עדיפא משום שהוא מכוון ונמשך אחר דבור מי שחייב בברכה, משא"כ שומע מפי קוף או קטן ואין צריך לומר מפי בת קול שאינו יוצא ידי חובתו לדברי הכל.
הרה"ג המחבר הנ"ל מצא תנא דמסייע ליה והוא ספר מנחת אליעזר ח"ב סי' ע"ב דאסיק וכתב: ומכל הדברים שחתר השואל לא מצאתי לאסור דבאמת במגילה לא פסול אם נתעבה קול הקורא בהברה, בשמיעה בריחוק מקום, וז"פ.
ולדידי אין זו סייעתא, דכלל אמרו רז"ל אין לא ראיתי ראיה. וכמו כן אין לא מצאתי ראיה. וכך דרכה של תורה ללמוד דבר מתוך דבר בדרך הבינה וסברא ישרה. ובאמת גם בשופר מה ששמע מקול הברה לא יצא אין זה מפני שנתעבה הקול אלא מפני שאין זה קול תוקע בשופר אלא קול הברת שופר. והוא הדין ומכל שכן הוא לכל דברי תפלה תורה וברכה שאיש מישראל חייב לצאת בה. זהו פשוט וברור. וכך ראוי להורות בשמיעתנו דברי אלקים חיים ובברכת הודאה ותפלה לאלקים הקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. עכ"ל הרב הראשי הראשל"צ שליט"א. אין מקום לפסק כזה לצאת י"ח ע"י תקליטים אלו כלל וכלל. והנעלנ"ד כתבתי".
והוסיף בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן כו "ואנכי מבלי להכנס כעת בפרטי ההלכה ולבית הספק הגדול אם יוצאים בשמיעת התפילות ע"י שמיעה כזאת דרך מכשיר הרדיו והרם – קול, אשר לאמיתו של דבר הקול ששומעים איננו הקול של השליח ציבור כי קול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנטנים ושוב מתחלפים הזרמים החשמליים לגלי – אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי קול כאותם הזעזועים שנעשו בתחלה ע"י מיתרי קול האדם המדבר בקרבת הרדיו או הרם – קול אך יותר חזק וזאת בעזרת המנורות הנמצאות בו המגבירים את הזעזועים הנעשים ע"י האדם מעצמת דיבורו (עיין ביתר אריכות בפרטי התיאור הזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ג ריש סי' ט"ז), וא"כ אף על פי שהקול הנשמע נוצר מיד בין רגע עם יציאת קול זה ע"י האדם בכל זאת למעשה יש לדמותו כשומע קול התפילה מתוך תקליט של פטיפון שבודאי הפשוט שא"א לצאת בכך י"ח, כאשר כתבו כבר על כך כמה מספרי האחרונים, ואציין בזה תשובת הגאון הגר"ח ברלין ז"ל הנדפס בספר שו"ת אהלי אהרן ח"ב סי' ס"ד שהשיב שאין יוצאים ידי שמיעת קול שופר מגילה ברכת המצות או ברכת הנהנין מתוך תקליט של גראמופון כי לא נקרא זה קול דיבור לצאת בזה ידי חובתו משום דכח דבורו כבר נפסק ואף על גב שבא הקול מכח האדם אבל בכל זה לא נקרא כחו, והוא כמו כח כחו, ודמי לסרנא דמיא בכח שני בפ"ק דחולין (ט"ז) דלא נקרא כחו לענין שחיטה אלא כח כחו, וכן להלן בפ' כל הבשר (ק"ז) בהאי אריתא דדלאי דאין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא, ופירש"י שכבר עבר כח השופך והן מקלחין מאליהן עיין שם".
כתב מרן הרב במאמר מרדכי ימות החול פי"א סעי' ל"ו "מי ששומע קדיש או כל דבר שבקדושה ברדיו או דרך לווין – אינו יוצא ידי חובה ואסור לענות אמן מהטעם דלעיל ומטעמים נוספים".
ב
כתב השו"ע בסי' תרפ"ח סעי' ז' "המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו, יקראנה בי"ג או בי"ב או באחד עשר, בלא ברכה; ואם אי אפשר להמתין עד ימים הללו, י"א שקורא אפילו מתחלת החדש. הגה: והכי נהוג; מיהו אם נזדמן לו אח"כ מגילה, חוזר וקורא אותה ביום י"ד, אפי' קראה תחלה ביום י"ג מ"מ קרא אותה שלא בזמנה (כל בו וב"י)",
כתב המשנ"ב בס"ק כ' "יקראנה בי"ג וכו' – בקיבוץ עשרה דשלא בזמנה בעי י' [ועיין במאירי דבדיעבד אף ביחיד יוצא ועיין לקמן ס"ס תר"צ במ"ב] אכן אפשר דסגי בקטנים הואיל והוא רק משום פרסומי ניסא. ועיין בר"ן שמסתפק לענין בני הכפרים שמקדימין לקרותה אי מחוייב לקרותה גם בלילה או די בקריאה דיום ופשוט דה"ה לענין מפרשי הים ויוצא בשיירא ומדברי הטור משמע קצת דצריך לקרות גם בלילה. ודע עוד דהא דהקילו לבני הכפרים או למפרשי הים הוא רק לענין קריאת המגילה אבל סעודת פורים וכן משלוח מנות ומתנות לאביונים לא יקיים אלא בזמנה,,, ובס"ק כ"א "אפילו מתחילת החודש – דכתיב והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה וגו'".
וכתב הבה"ל ד"ה "יקראנה וכו' בלא ברכה – עיין בטור כי יש מהראשונים דסברי שהאידנא דנתבטל הדין שבני כפרים יכולים להקדים ממילא אין קורין שלא בי"ד בשום גווני".
וכתב הכה"ח בס"ק נ"א "ובעל העיטור כתב שהאידנא אין קורין אותה כלל אלא בי"ד אפילו מי שיוצא בשיירא. והביא דבריו הטור וכתב וטוב לקרותה בלא ברכה. ועל כן פסק כן בשלחן ערוך שיקראנה בלא ברכה".
ובס"ק נ"ב "ובירושלמי פרק קמא דמגילה תניא כל החודש כשר לקריאת מגילה שנאמר והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, אמר רבי חלבו ובלבד עד ט"ו, הא דתימא כל החודש כשר לקריאת המגילה בשביל הולכי דרכים שאין בידם מגילה וכו'. וכתב בית יוסף דההיא דירושלמי דכל החודש כשר לקריאת מגילה לא סבירא ליה לתלמודא דידן מדלא מייתי לה, ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כלל כדאי הוא הירושלמי לסמוך עליו עכ"ל. וזהו שכתב כאן בשלחן ערוך יש אומרים שקורא אפילו מתחלת החודש".
ג
כתב השו"ע בסי' תרצ"א סעי' ו' "אם אין מגילה כשרה קורים אותה בחומש בלא ברכה". וכתב המשנ"ב בס"ק כ"ז "בחומש – ודוקא כשעשוי החומש בגלילה כמ"ש סימן קמ"ג ומשום שי"א שיוצא בזה בשעת הדחק אבל בחומש שלנו לכו"ע לא יצא [ב"ח ומ"א] והפמ"ג כתב דראוי גם בזה לקרות בלא ברכה שלא תשתכח תורת מגילה".
וכתב הקול יעקב בס"ק ל"ה "44אם אין מגילה וכו' בחומש וכו'. כי יש אומרים שיוצא בזה בשעת הדחק. טור [עמוד תרסז], בית יוסף [שם ד"ה ואם אין]. ודוקא שעשוי בגלילה כספר תורה ותפור בגידין אלא שיש בו פסול [והמגילה דבוקה בו. לבושי שרד [אות טו]], אבל בחומשים שלנו שהן בקונטריסין כתובים משני עבריהם, וכל שכן ספרי הדפוס שלנו שאינם נכתבים, דבר פשוט הוא שאין יוצאים בה אפילו בשעת הדחק. ב"ח [שם ד"ה ואם אין], שיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אות ט"ז), מגן אברהם (ס"ק יו"ד). אבל הרב מטה יהודה [דין ז] פירש דחומש דהכא הוא בקונטריסין שלנו, דאף על גב דבעלמא פסולים, בשעת הדחק שאני, עי"ש. וכתב עליו בית עובד (<שם> אות כ"ג) דאין דבריו מוכרחים והעיקר כהב"ח. וכתב עוד בית עובד (שם): ומיהו לפי מה שפסק מרן השלחן ערוך דקורין בו בלא ברכה, פשוט דבשעת הדחק שאין לו אלא חומש שלנו דיקרא בו, עכ"ד. וכן כתב מאמר מרדכי (אות ה'). ועיין מה שכתב אליה רבה (אות יו"ד), פרי מגדים (אשל אברהם אות יו"ד). ועיין מאמר מרדכי (באות הנזכר) דכתב דאף מגן אברהם [שם] יש להסכימו לזה".
העולה
בזום וכדו' – לא יוצאים ידי חובה, ולכן יקדימו לקרות מי"א אדר בלי ברכה, לא קראו יקראו כל החודש.
מלבד זה יש לקרוא ביום שישי מתוך חומש עדיף שעשוי בגלילה אבל גם מודפס טוב ולא יברכו.