שאלה
מי נחשב עני לעניין זה שאפשר לתת לו מתנות לאביונים?
תשובה
מעשר עני וכספים יש לתת רק לאחד שאין לו הכנסה חודשית קבועה בסכום המספק את צרכיו.
ומתנות לאביונים – ניתן לתת לכל הפושט יד. וכן הורה מורינו הגאון הרב יוסף אליהו שליט"א.
צדקה – ניתן לתת לכל אחד שמרגיש שחסר לו משהו.
מקורות
כתב מרן הרב בשו"ת מאמר מרדכי כרך ג יורה דעה סימן כ
גדר עני למעשר עני
מי שיש לו מאתים זוז
המשנה (פאה פ"ח מ"ז) אומרת: "מי שיש לו מזון שתי סעודות – לא יטול מן התמחוי. מזון ארבע עשרה סעודות – לא יטול מן הקופה"… ובמשנה ח' כתוב: "מי שיש לו מאתים זוז – לא יטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני".
מדברי המשנה מתבאר לכאורה שישנם רמות שונות של עוני, ולכל סוג של עוני ישנו דין משלו. לדוגמא, עני שיש לו מזון שתי סעודות לא יקח את ההקצבה היומית של שתי סעודות מן התמחוי, אך מותר לו לקחת מבני העיר את ההקצבה השבועית של ארבע עשרה סעודות.
לפי זה, מי שיש לו מאתים זוז אמנם אסור לו ליטול לקט, שכחה, פאה ומעשר עני, אך יתכן שיהא מותר לו ליטול צדקה, שהרי במשנה לא מוזכר איסור נטילת צדקה ברמה זו של עוני.
התפארת ישראל כותב בפירושו (יכין אות מ"ב) למשנה זו: "נקט הני שהן הפקר ואפשר שלא יטלם עני, ומכ"ש צדקה". מדבריו מתבאר, שגם צדקה אינו נוטל, וכך היא דעת המשנה ראשונה.
הטור (יו"ד סי' רנ"ג) גם הוא שינה מלשון המשנה, וכתב: "יש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה כלל". ומכאן, שדין צדקה שווה לשאר מתנות העניים בענין זה. וכתב הב"י: "ואף על פי שבמשנה לא אמרו אלא לא יטול לקט שכחה ופאה ומתנות עניים, כתב רבינו לא יטול צדקה כלל משום דמשמע דכל שאינו נוטל את אלו אינו נוטל שום צדקה".
וכך פסק מרן גם בשו"ע (שם סעי' א'), שדין "מאתים זוז" נאמר גם לגבי צדקה.
מאתים זוז בזמננו
התבאר, שמי שיש לו מאתיים זוז מופקע לגמרי מגדר עני, ואינו נוטל צדקה, לקט, שכחה ופאה, וכן שאר מתנות העניים, לפי רמת העניות שהבאנו לעיל. ובטעם ההגדרה של מי שיש לו מאתיים זוז, ביאר הר"ש (פאה שם): "שיערו חכמים, שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה".
נמצא שהגדרה זו אינה קבועה ובלתי משתנית, אלא הערכה של הצרכים הקיומיים לפי המקום והזמן, והגדרה של עני יכולה להשתנות. סברה דומה מצאנו בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תתע"ב) כאשר הוא נשאל אם אדם שיש לו מאתיים זוז מותר לו ליטול מן הצדקה. הרשב"א השיב על כך: "אומר אני הכל לפי פרנסתו".
וכן דעת הטור והשו"ע (שם סעי' ב'), וז"ל בשו"ע: "ויש אומרים, שלא נאמרו שיעורים הללו אלא בימיהם. אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח, ודברים של טעם הם".
מה שנאמר בשו"ע בשם יש אומרים: "עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס" מתאים לסברה שאמרנו לעיל, שההגדרה הבסיסית של עני היא חוסר האפשרות שלו להתפרנס, ואז יכול ליטול מן הצדקה. לכן השו"ע כותב: "עד שיהיה לו קרן להתפרנס". יותר מכך אף נאמר במשנה (פאה שם משנה ט'): "מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם – הרי זה לא יטול".
נמצינו למדים ממשנה זו ש"מאתיים זוז" אינו המודד הקבוע לכל אדם, אלא זה סימן למצב שבו האדם יכול להתקיים.
חובת הצדקה: "די מחסורו"
עד כמה אנו מחוייבים לספק את צרכיו של העני? בתורה (דברים ט"ו, ב') נאמר, שיש לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו". הגמ' בכתובות (ס"ז ע"ב) מפרטת מה הם אותם צרכים שנכללים בהגדרה זו של התורה ודורשת: "אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". ובגמ' שם מובאים כמה מקרים הנוגעים זה לזה, וז"ל הגמ': "ההוא דאתא לקמיה דר' נחמיה. אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים, ומת. אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה. אדרבא, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! – אלא, איהו הוא דלא בעי לפנוקי נפשיה כולי האי".
מכאן משמע, שאין לתת לעני כל מה שהוא זקוק לו לפי מצבו המסוים של אותו עני. מסקנת הגמ' שם היא, שאותו עני לא היה צריך לפנק את עצמו בבשר שמן ויין ישן, אלא להסתפק בעדשים. אך בהמשך הסוגיא, מובא מקרה הפוך: "ההוא דקאי קמיה דרבא. אמר לו: במה אתה סועד? א"ל: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חישת לדוחקא דציבורא? א"ל אטו מדידהו קאכילנא, מדרחמנא קאכילנא… אדהכי, אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן… אמר: נעניתי לך. קום אכול", מגמ' זו משמע שמן הדין מגיע לו תרנגולת פטומה ויין ישן.
לישוב הסתירה בין המקרים אומר המהרש"א (שם ד"ה שלקח), שהזכאים לרמת חיים כה גבוהה מן הצדקה אלו עניים בני טובים, עשירים שירדו מנכסיהם. כיון שהם ובני משפחותיהם התרגלו לרמת חיים גבוהה, חובת הצדקה היא לספק להם את הצרכים הבסיסיים שלהם מנקודת ראותם. ההגדרה היא יחסית לכל אדם בפני עצמו. לכן ברור, שעני, שתמיד היה עני, ומעולם לא חי ברמה זו – לא יעלה ברמתו עקב לקיחה מקופת הצדקה. ה"די מחסורו" שלו הוא מה שהורגל קודם, וודאי שהוא לא יקבל סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, אלא צריך לפרנסו ברמה רגילה.
לפי זה מיישב המהרש"א את דברי הגמרא. במעשה של ר' נחמיה נאמר: "איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה". אותו עני לא היה צריך להתפנק ולהרגיל את עצמו באוכל מיוחד. היה עליו לאכול מה שר' נחמיה נתן לו כי הוא שהביא עצמו לפינוק אף על פי שלא הורגל מילדותו. לעומת זאת, במקרה של רבא, מדובר בעני שהיה לו צורך במזון משובח. צורך זה נבע מבעיה בריאותית מיוחדת או מהרגלים קודמים, מזמן שהיה עשיר. עניים כאלה, יש לספק להם את כל צרכיהם.
"די מחסורו" ממעשר עני
ביארנו לעיל שישנם שני חיובים בצדקה:
א. "די מחסורו" לעני בן טובים – ואפילו סוס לרכב עליו וכו'.
ב. פרנסתו ופרנסת בני ביתו של עני רגיל (מקביל להגדרת מאתים זוז שהבאנו לעיל).
ברור איפוא, שעני כזה שאין לו כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו, אפשר לתת לו מעשר עני, שהרי זהו דין המשנה שהבאנו לעיל: "מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול… ומעשר עני". השאלה הנשאלת היא: מהו הדין בעני שאנו מחוייבים לספק לו די מחסורו? האם ניתן לעשות זאת ממעשר עני? השאלה נובעת מכך, שמעשר עני בעיקרו ניתן לאכילה, שנאמר (דברים כ"ו, י"ב): "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו". ייתכן א"כ, שכל דין "די מחסורו אשר יחסר לו" נאמר רק לגבי צדקה ולא במעשר עני.
על שאלה זו ניתן להשיב עפ"י התוספתא בפאה (פ"ד הל' ט"ז): "מעשר עני – אין פורעין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולים, ואין פודים בו שבויים, ואין עושים בו שושבינות, ואין נותנים ממנו דבר לצדקה אבל משלחים ממנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיע, ונותנים אותו לחבר עיר – בטובה".
נחלקו הפוסקים על מי נאמר דין התוספתא, האם על בעה"ב המפריש את המעשר, או – על העני? דעת הראבי"ה היא, שהתוספתא מדברת על העני. ולכן פסק, שעני שקיבל צדקה, אין בעלי חובו יכולים לגבות ממנו את החוב שחייב להם. לעומתו, דעת רבינו שמחה היא, שהעני חייב לפרוע את החוב ממעשר עני שקיבל.
דברי הראבי"ה ורבינו שמחה הובאו במרדכי (ב"ב פ"א סי' תצ"ז). ובהגהות מרדכי כתב בהמשך לדברי רבינו שמחה: "וההיא בתוספתא בפאה דאין פורעין וכו', מיירי שהם ביד בעה"ב. ולי נראה כדעת ראבי"ה".
ממחלוקת זו יש נ"מ לענייננו. שהרי אם נאמר שהתוספתא מדברת על בעה"ב כדעת ר' שמחה, התוספתא תתפרש כך: בעה"ב אינו רשאי לפרוע מלוה וחוב במ"ע, ולא לפדות בו שבויים, ולא לתת אותו לשום דבר שבצדקה, ולא לשלם תגמולים, אבל מותר לתת את המעשר עני למטרות של גמילות חסדים.
ההבדל בין פדיון שבויים, תשלום צדקה וכו' לבין גמילות חסדים הוא שאלו הם בגדר פריעת חוב, לעומת זאת גמילות חסדים היא בהתנדבות ולמטרות צדקה, ולכן היא מותרת. המדובר במקום בו מקובל לגבות מס לצרכי צדקה. את אותו מס אסור היה לפרוע ממעות מעשר עני, מפני שהוא חובה על האדם בין כך ובין כך. מס זה היה מיועד, באופן פשוט לסיפוק צרכים מינימאליים של העניים. "גמילות חסדים", לעומת זאת, לא נגבתה כמס מן הציבור, והיא באה לספק גם צרכים שמעבר להכרח, צרכים שבכלל "די מחסורו אשר יחסר לו". לדעה זו, למדנו מן התוספתא, שניתן לתת מעשר עני לצרכים אלו.
לעומת זאת, לדעת הראבי"ה, התוספתא אינה מציינת לאלו מטרות צדקה מותר לבעל הבית לתת את מעשר העני שברשותו, אלא מגבילה את העני המקבל את המעשר. הוא אינו יכול לפרוע את חובותיו מן המעשר, אך מותר לו לתת מעשר עני עבור דברים שאינם חובה כמו גמילות חסדים. לפי הסבר זה בתוספתא, לא נוכל ללמוד את הדין האמור לגבי בעה"ב.
הב"י (שם סי' רנ"ג) מביא את דברי המרדכי וההגהות מרדכי, שפסקו כראבי"ה, אך בסימן של"א מביא הב"י את דברי התוספתא ומסביר את כל הפרטים בה ביחס לבעה"ב.
השו"ע, בהקשר לדין מעשר עני, אינו מביא כלל את דין התוספתא ופרטי ההלכות העולים מתוכה. לעומת זאת בהל' צדקה (שם סעי' י"ב) הוא פוסק כדעת הראבי"ה, וז"ל: "מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו, ונתנו לו צדקה – אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה".
הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ו הל' י"ז) כתב את התוספתא כלשונה, ופשטות דבריו מורה שההתייחסות היא לבעה"ב. וכן נראה עיקר להלכה.
סיכום
א. אם נותנים את מעשר העני ישירות לעני, צריך לתת אותו לעני כזה שעונה על הקריטריונים שהבאנו, קרי: שאין לו הכנסה חודשית קבועה בסכום המספק את צרכיו.
ב. אם לא נמצא עני כזה, לא פוקעת חובת הנתינה, וישנה אפשרות לתת את המעשר עני לגבאי צדקה. במקרה זה, הם יכולים לתת את מעשר העני גם שלא עפ"י הקריטריונים שדברנו עליהם. גם עני שיש לו הכנסה חודשית מועטת, אך הוא מקבל קיצבה משלימה מהגמ"ח וגבאי הצדקה כדי שזו תספיק ל"די מחסורו", יוכל לקבל אותה ממעשר עני". עכ"ל
אמנם נראה שזה דווקא לענין מעשר עני אבל הכא שהדין שכל הפושט יד נותנים לו כמבואר בשו"ע, והטעם שבפשיטת יד מגלה שהוא זקוק לכך וכן כתב במקור חיים לחוות יאיר סעי' ג', והביא ראיה מהגמ בב"מ (קי"א ע"ב) דאביון מרוב עניותו אין לו בושת לבקש והעני יש לו בושת עיין שם, אמנם ערוך השולחן סעי' ג' דחה זה וז"ל "מיהו עכ"פ שני דברים הם וכיון דבמגילה כתיבא ומתנות לאביונים נימא דדווקא אביון ולא עני ומ"מ אינו כן וראיה דבפ' ראה כתיב כי יהיה בך אביון וגו' [דברים טו, ז] כי לא יחדל אביון וגו' פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך [שם יא] הרי שפתח באביון וסיים בשניהם אלמא דהכל אחד והא דכתיב [אסתר ט, כב] ומתנות לאביונים רבותא קאמר לא מיבעיא עני שיש לו בושה ובשכר שכיר הוא קודם אלא אפילו לאביון יצאת ידי חובתך ואף על פי שהוא בעצמו מבקש ממך וכ"ש לעני שמתבייש לבקש ואתה מקדים ונותן לו שיש מצוה יותר". ודעת מורינו הרב יוסף אליהו כדעת המקור חיים.
וניתן לבאר הרי אנו חייבים לספק לו צרכי סעודה א"כ שוב שייך די מחסורו אשר יחסר לו לאותו בן אדם, וא"כ רשאי לקבל אע"פ שיש לו הכנסה חודשית.
העולה
מעשר עני וכספים יש לתת רק לאחד שאין לו הכנסה חודשית קבועה בסכום המספק את צרכיו.
ומתנות לאביונים – ניתן לתת לכל הפושט יד. וכן הורה מורינו הגאון הרב יוסף אליהו שליט"א.
צדקה – ניתן לתת לכל אחד שמרגיש שחסר לו משהו.