שאלה
האם אדם שחלה בקורונה והוא מזלזל בהנחיות שלא חבש מסיכה וכדו', האם דינו כמי שהכניס את עצמו לסכנה, וא"כ אם יש חיוב לרפואתו או להתפלל עליו?, והאם מברך "הגומל" כשנתרפא?
תשובה
אדם שמאבד עצמו לדעת – וה"ה להולכים בלי מסכה, וגם נכנסים למקום סכנה – חייבים לרפואתם.
מאבד עצמו לדעת – וה"ה להולכים בלי מסכה וגם נכנסים למקום סכנה – דעת רוב הפוסקים שיש לחלל עליו שבת.
אע"פ שהכניס עצמו למקום סכנה יש להתפלל עליו, ובפרט מי שצריכים לו וכן הורה מורינו הגאון הרב יוסף אליהו.
כשנתרפא מי שהלך ללא מסכה והכניס עצמו למקום סכנה, אף ששכב במטה ג' ימים או אם אושפז – יברך הגומל בלי שם ומלכות.
מקורות
דבר זה מתחלק לכמה עניינים וכמו שיתבאר:
חיוב לרפאותו
במהר"ם מרוטנברג (סימן לט) כתב שאפילו הצועק אל תצילוני מצוה להצילו, וחוזר ומוציא ממנו את ההוצאות שהוציא עבור הצלתו וכתב הכלי חמדה (פרשת כי תצא) שמבואר מדברי המהר"ם שפשיטא ליה שחייב להצילו ובחלקת יעקב (ח"א סימן עב) שהלא מחויבים להצילו מטעם להפרישו מהאיסור של איבוד עצמו לדעת,
מאידך כתב מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רלז בקומץ מנחה "נראה לכאורה, דאם אחד מאבד עצמו לדעת ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו, לא מיבעיא דעל העשה והשבותו לרבות אבידת גופו ודאי אינו מצווה, כי העשה דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת כמבואר בשו"ע חו"מ סי' [רס"א ס"ד], אלא אף על הלאו הזה אינו מוזהר, דמקשה הש"ס בסנהדרין שם למה לי הלאו על טובע בנהר הא מוהשבותו לו נפקא ליה לרבות אבידת גופו, הא יכול לומר דנפקא מינה במאבד עצמו לדעת דאינו מצווה על אבידת גופו, כמו דאינו מצווה על אבידת ממונו מדעת, א"כ על כן כתבה התורה הלאו הזה, אלא על כרחך דגם בלאו הזה אינו מוזהר ומצווה, כן נראה לי ברור". כלומר שמאבד עצמו לדעת אין מחוייבים להצילו. וכ"כ הגרי"פ פרלא בפירושו לספר המצוות להרס"ג (עשין כח דף קעב, ב קעג, א), והוסיף להוכיח גם מהגמ' בברכות (לג, א) האומרת, אמר ר' אמי גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, עיין שם. ובמסילת ישרים (סוף פרק ב) כתב לבאר שאם הוא אינו מפקח על עצמו, הקדוש ברוך הוא אינו מפקח עליו, כי מי שאינו חס על עצמו מי יחוס עליו, והוסיף עוד להוכיח מהגמ' בגיטין (מו, ב) האומרת שהמוכר עצמו ובניו לעבודת כוכבים אין פודים אותו אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם, וכתבו שם הר"ן והים של שלמה (סי' עב) שאם מסר את עצמו ביודעין להריגה אין מצווים לפדותו.
לסיכום: גם אדם שמאבד עצמו לדעת חייבים לרפואתו.
אם מחללים שבת
בדברי הבית יוסף (או"ח סי' שו) שדן בתשובת הרשב"א האם מותר לאדם לחלל שבת כדי להציל את בתו שיצאה מן הבית במטרה להמיר דתה, וכתב שם הב"י לחלק שאם הבת עשתה את העבירה בפשיעה אזי אין מחללים עליה את השבת, אבל אם אינה פושעת בדבר מחללים.
ובגמ' ביומא (לה, ב) גבי הלל הזקן שעלה לגג לשמוע דברי תורה וירד עליו שלג ונתעלף, וחיללו עבורו שבת, ואמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת. ודייק בזה השבות יעקב בפירושו לעין יעקב שכוונתם היא שדוקא זה שהכניס עצמו לסכנה משום דברי תורה, עליו מחללים שבת, אבל המכניס עצמו לסכנה מטעם אחר אין מחללים עליו.
כתב הכה"ח בסי' ש"א ס"ק קל"ח "מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בספר כ"י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו ותיכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו, ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח שהקיאו אותו והבריאו, ויהי היום ליל שבת קודש אירע שנערה ישראלית שתתה סם המות והתחילו לה דבקי מיתה ובאו אצל האיש הזה בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותיכף הקיאה ועמדה על בוריה, אי שפיר עבד, עיין ברכי יוסף אות ו' מה שהאריך בזה וסיים כיון דכוונתו היה להציל נפש ועל ידי הסגולה הויא הצלה נראה דלית ביה סרך איסור אפילו מדרבנן ולמפרע מצוה גדולה עשה יעו"ש. ועיין להרב זרע אמת חלק ג' יורה דעה סימן קכ"ג מאי דשקיל וטרי בדברי הברכי יוסף הנז' ומה שהוסיף להביא ראיה לדבריו יעו"ש, והביא דבריו הפתח הדביר אות ט' וכתב דאם אין הרפואה בדוקה נראה פשוט דאין להתיר איסור דאורייתא יעו"ש". א"כ רואים שאפי' שבת מחללים עליו
ובתשובות נחלת שבעה (סי' פג) כתב להתיר לחלל שבת להצלת הבן ההולך להמיר דתו. וכן בתשובות הגרי"ל דיסקין בקונטרס אחרון סי' ה אות לד, ובתשובות אגרות משה או"ח סי' קכז, ובשו"ת חלקת יעקב ח"א סי' עב, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ד וח"ט סי' יז פ"ב אות ו שנקטו להלכה שחייבים לחלל שבת להצלתו.
לסיכום: גם מאבד עצמו לדעת – דעת רוב הפוסקים שיש לחלל עליו שבת.
תפילה
איתא בגמ' עירובין דף כט ע"ב "תנו רבנן: לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו. ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו". כתב הריטב"א וז"ל: "ובקשו עליו חבריו רחמים, מפני שהשעה צריכה לו, אף על פי שכדאי הוא לחוב בעצמו, שעבר על דברי חכמים", עכ"ל. משמע לכאורה שלא היו מבקשים כיון שעבר על דברי חכמים ויש שהוסיפו לומר שעובר על דברי חכמים חייב מיתה, כי אחרת יכל לומר דברי תורה של ונשמרתם, משמע שהיה קפידא בגלל שזה דברי חכמים וזלזל בהם, אבל החלקת יואב ח"ב סי' פ"ח כתב על הריטב"א שכ"ש אם מאבד עצמו לדעת שאין מחללים עליו ונראה שם שתלה אחד בשני הסיק שמחללים עליו וא"כ ה"ה לענין תפילה.
ובספר עין אליהו תי' דכונת הגמ' להוכיח שטבע הבצל עם נחש שבו ממית וכאן אם לא מפני תפילתם היה מת בחליו ולא היה מבריא וע"ז אמר מפני שהשעה צריכה והיינו זה שחי היה משום שהשעה צריכה אבל בלאו זה היה מת. ולא קאי אבקשת רחמים ודו"ק, וכן אפש"ל במהרש"א שביאר את הגמ' בעניין אחר.
מאידך בהגהות יעב"ץ ועיון יעקב כתבו, מפני שהשעה צריכה לו, משמע שאילולי כן, לא היו מבקשים עליו רחמים, מפני שגרם רעה לעצמו, והכניס עצמו למקום סכנה, נתחייב בנפשו. ובנטעי גבריאל (בקונ' בשבילי הרפואה קובץ ח' ע' ע"ו) וכתב ששאל את הדברי יציב "ואמר לי לחלק, דדוקא לענין בקשת רחמים שאינו רפואה טבעית ואינו אלא מצד הרחמים ע"ז אמרינן הואיל וגרם רעה לעצמו אין לרחם עליו, וכעין שאחז"ל ברכות דף ל"ג ע"א דכל מי שאין בו דיעה אסור לרחם עליו, משא"כ להציל אותו בדרך הטבע בודאי כל איש מישראל חייב להציל מפני לא תעמוד על דם רעך ומשום השבת אבדה כדאיתא בסנהדרין דף ע"ג ע"א דמחויב להציל בדרכי הרפואה כל מה דאפשר לן". וא"כ ה"ה לענין שלא שמר על הוראת הרופאים ועבר על איסור תורה של ונשמרתם ואיסור רק את דמכם מידיכם אדרוש, שאין להתפלל עליו.
לסיכום: נראה שכיון שהריטב"א ס"ק דהיינו משום שעבר על דברי חכמים, וא"כ הכא אע"פ שהכניס עצמו למקום סכנה יש להתפלל עליו, ובפרט מי שצריכים לו.
לענין הגומל
כתב הכה"ח בסי' רי"ט ס"ק י"ב ומי שהיה לו יכולת לפרעון המס או החוב ונמנע לפרוע לסבת היותו מורד או שהיה מקום שיוותרו לו דבר ממה שעליו ולא הועיל לו זה שחבישתו היתה בזה ממה שסבב אותה לעצמו שאם רצה לא היה נחבש ולא בא לו מחבישתו זו תועלת, דעת מהר"י בן מיגאש שהביא הברכי יוסף שם לברך, וכן כתב בן איש חי שם, אבל השערי תשובה שם כתב דיש לברך בלא שם ומלכות יעו"ש". וכתב בס"ק מ"ח " מי ששתה סם המות ונסתכן והשתדלו עמו הרופאים הרבה מאד ועלתה לו ארוכה ועמד על בורייו חייב לברך הגומל כשהבריא לגמרי. לב חיים חלק ג' סימן נ"ג, ארחות חיים אות יו"ד".
כתב בשו"ת מנח"י ח"ב סי' מ"ז "ובת' מהר"ם שיק (או"ח סי' פ"ח) פי' בזה נוסח הברכה הגומל לחייבים, על שהכניס עצמו לצרה, דקיי"ל אל ילך אדם במקום סכנה, דעי"ז מנכין לו מזכיותיו, וגם מעיינין בדינו, ואפי"ה עשה לו הקדוש ברוך הוא נס עיין שם, מ"מ י"ל דוקא בכהאי גוונא שהרי אם יש לו דרך לילך למרחקים ואי אפשר להגיע לשם אלא דרך ימים ומדברות הרי הוכרח להכניס עצמו להיות מיורדי הים והולכי מדברות, משא"כ באוירון מי הכריח אותו לילך באוירון, הלא אפשר ביבשה ע"י רכבת ובים ע"י ספינה דלא הוי סכנה כ"כ, (אם לא שיש איזה ענין נחוץ להיות במחוז חפצו במוקדם האפשרי שא"א להגיע לשם אלא ע"י אוירון), ומדלא עשה כן אלא נסע ע"י אוירון, אף דל"ה סכנה כ"כ שלא יהא רשאי ליסע ע"י אוירון, מ"מ לא עדיף מאלו הנ"ל, דאמר די"ל דלא תקון רבנן אלא בצרה הבאה על האדם שלא מדעתו, וע"כ יש לברך בלא שם ומלכות לדעת כ"ק מרן מבעלזא שליט"א", אמנם היום שכך הדרך ויש בכך פחות סכנה יסע ויברך ומכל מקום נלמד שאדם שהכניס עצמו לסכנה יברך בלי שם ומלכות.
וכתב בהליכות שלמה פכ"ג הערה 2 באחד שהכניס רגלו בטעות בחלל שבחדר המדרגות המיועד למעלית כשלא היתה שם, וברגע האחרון משכוהו והצילוהו לאחר שרגלו האחת כבר היתה בפנים, ושאלו את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ואמר דמצד עצם המעשה יש לברך הגומל, מ"מ כיון שהיה על האדם להתבונן בדרכו, הוי פשיעה, ולכן לא יברך על כך הגומל.
כתב בשו"ת צי"א ח"י סי' כ"ה פכ"ג לחלק בין יורדי הים שכך טבעו של עולם והביא נוב"י שאסור להם ללכת סתם, לבין אחד שהכניס עצמו בחולי, וכתב "בספר מחזיק ברכה להחיד"א ז"ל או"ח סי' רי"ט שנחלקו בדיעותיהם על בדומה לזה הגאון בעל חזון נחום עם הגאון ר' יצחק זרחיה אזולאי אביו של החיד"א ז"ל, השאלות שחקרו שם המה: אם יצחק אבינו כשניצול מן העקידה בירך ברכת הגומל דהא בא לידי סכנה, או לא, וכן ד' שנכנסו לפרדס שהוא מקום סכנה שהרי א' מהם הציץ ומת וא' מהן הציץ ונפגע א"כ ר' עקיבא שיצא בשלום בירך ברכת הגומל או לא, וכן כהן גדול כשהיה נכנס ביוה"כ לפני ולפנים שהוא מקום סכנה בצאתו בשלום מן הקודש היה מברך הגומל או לא. אביו של החיד"א ז"ל השיב חות דעתו: כי מעולם לא תקון רבנן לברך ברכת הגומל שהיא ברכת הודאה אלא דוקא בצרה הבאה לאדם בע"כ ושלא מדעתו ונעשה לו נס אז חייב לברך כי הני ארבעה וכו' ויורדי הים ג"כ דמקום סכנה הוא בע"כ צריך לעבור בו וכן הולכי מדברות כי בע"כ צריכים ללכת במדבר הגדול. האמנם בדבר שהוא במאמר ובציוי ה' לעשותו או אפי' שלא יהיה בפרטות וביחוד רק מימרא דרחמנא לקדש שמו יתברך בכולל לקיים כל דבר המלך ודתו, אז אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך וכו' וההיא דד' שנכנסו לפרדס הדבר ברור שאינו כפשוטו שהיה שם כניסה ויציאה כדרך מהלכי שתים אלא הכל ע"י מחשבה והתבודדות וכו' ומאחר שכן הנמצא כזה לברך הגומל על המחשבה והתבודדות? והגאון בעל חזון נחום ז"ל השיב לו וחלק על דעתו, וס"ל דיצחק אבינו וכן אברהם אבינו ע"ה בודאי הודו לד' כשניצלו, וכל אחד הודה כפי צחות לשונו עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו ברכה כוללת שהיא הגומל וכו' וכן ד' שנכנסו לפרדס כיון ששלחו מחשבתם אל מקום סכנה פשיטא שמחייבים לברך כשניצלו וכו' וגם כה"ג פשיטא שהיה מברך בצאתו בשלום מן הקדש שניצול ממקום סכנה עיין שם. הרי לנו שכבר נחלקו שני גדולים בדורות שקדמונו כעל כגון ספיקתנו אם צריכים לברך ברכת הגומל או לא", ועיי"ש שהעיר מענין חבישה שהזכיר הברכ"י וכתב ששם חשב שינצל בדרך אחר משא"כ הכא, עיי"ש הביא את המנחת אלעזר ח"ד סי' מ"ד ומה שהעיר כעליו וכתב עוד "האמנם ראיתי בספר לב חיים להגר"ח פלאג'י ז"ל בח"ג סי' כ"ג (מובא בקצרה גם בכה"ח ס"ק מ"ח) שהעלה להלכה דמי ששתה סם המות ונסתכן והשתדלו עמו הרופאים ועלתה לו ארוכה והבריא דחייב לברך ברכת הגומל עיין שם. וא"כ לפי"ז הרי פשוט דגם בכגון נידוננו יש ג"כ לברך ברכת הגומל. אבל לפענ"ד ראיה זאת היא עדנה בבחינה של ערבך ערבא צריך, וההלכה לא מכרעת גם בשם אם לברך, דהלב חיים שם לא נתן לבו למו"מ שיש על כגון דא שגרם לעצמו הסכנה בספר מחזיק ברכה בין הגרי"ז אזולאי לבין הבעל חזון נחום ובהיות כן לא יכולה להיות הכרעתו כהכרעה שלישית (והנאמר בזה בספר פתח הדביר סי' רי"ט אות ב' בשם בן המחבר אין בהם בכדי הכרעה כלל עפ"י ההלכה כיעו"ש)" והעלה, "לכן בנידון חקירתנו, בהיות וברצונו הטוב הכניס א"ע לסכנת הניתוח, ולא עוד אלא שיצא ממנו בחיסרון אבר שהחסיר ממנו בהסכמתו, נראה מכל הלין שנתבאר להכריע שלא לברך ברכת הגומל, ועכ"פ לברך בלא שם ומלכות". [וראה עוד בחי"ז סי' ח'], ועכ"פ כיון שהדבר במחלוקת ורוב הפוסקים כתבו שלא יברך עם שם ומלכות ה"ה לענין אדם שלא לבש מסכה ועל כן הכניס עצמו לסכנה ע"פ הרופאים (אף שאין תמימות) והוי סב"ל ולא יברך עם שם ומלכות.
העולה
אדם שמאבד עצמו לדעת – וה"ה להולכים בלי מסכה, וגם נכנסים למקום סכנה – חייבים לרפואתם.
מאבד עצמו לדעת – וה"ה להולכים בלי מסכה וגם נכנסים למקום סכנה – דעת רוב הפוסקים שיש לחלל עליו שבת.
אע"פ שהכניס עצמו למקום סכנה יש להתפלל עליו, ובפרט מי שצריכים לו וכן הורה מורינו הגאון הרב יוסף אליהו.
כשנתרפא מי שהלך ללא מסכה והכניס עצמו למקום סכנה, אף ששכב במטה ג' ימים או אם אושפז – יברך הגומל בלי שם ומלכות.